נסיונות ריפוי ההלם של אובדן התבונה והזיכרון הפרטי, מקבילים למאבק לשימור הזיכרון הקיבוצי. כל זה כרוך בכאבים.
המדינאי והסופר הרומי החכם סנקה כתב כבר לפני אלפיים שנה, כי מתוך כל הרגשות האנושיים, הזעם הוא הרגש היחיד המסוגל להשתלט על עם שלם. במלה "זעם" הוא התכוון לתשוקה לנקמה, נקמה באויב שהנחית מכה על עמך שלך. וכך כתב: "אף פעם לא ראינו עם שלם בוער מתוך אהבה לאשה, או מדינה שלמה נדלקת בתאוות כסף, וכיוצא-באלה רגשות... רק הכעס משתולל כמגיפה בקהילות שלמות". הוא לא אהב את זה. הוא לא היה אוהב את מה שהכריז צעיר אמריקני בטלוויזיה אחרי הרס המגדלים שלהם: "אנחנו צריכים לקחת ארץ אחת או שתיים ולעשות אותן שטוחות". והוא ממש לא אהב את מה שהוא, כאיש האימפריה הרומית, ואנחנו, כחלק מן הציוויליזציה המערבית, למדנו מן היצירה הגדולה הראשונה של הציוויליזציה הזאת: "זעם" – זאת המלה הראשונה שבה נפתחת האיליאדה של הומרוס. תוצאות הזעם של הגיבור ההומרי אכילס – היו הרסניות. ועל זה אומר הורציוס, המשורר הגדול שקצת קדם לסנקה: "ברומא, שם גדלתי ושם למדתי עד כמה זעמו של אכילס הזיק ליוונים". וכמוהו כולנו – היהודים, הנוצרים – גדלנו ולמדנו על הגיבור שזעם, וזעמנו איתו, והתאבד, והרס את המגדל – על שמשון.
השירה, הספרות, הציור, והיום הקולנוע, האמנות מלאה את הזעם הזה ואת תוצאותיו. וחוץ מן ההרס הקיבוצי, של עמים וערים וכפרים וקהילות שלמות, המחקר המדעי של ההרס הזה התחיל להתמקד סוף-סוף ביחיד קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. סטטיסטיקנים צרפתים פרסמו כבר אחרי מלחמת פרוסיה-צרפת (71-1870) מחקר שערכו על 386 אזרחים שסבלו – איך נקרא לזה, למה שהם סבלו ממנו? הם כנראה סבלו ממה שהפסיכיאטרים היום יקטלגו כ-PTSD ("הפרעת-דחק-פוסט-טראומטית"), או פשוט טראומה, או משהו שמקביל למה שסבלו החיילים ליד האזרחים הללו, וקיבל אז את השם "הלם-הפגזה", או אחר-כך אצלנו "הלם קרב". והתיאורים כאילו נכתבו היום, רק השפה קצת שונה, יותר פשוטה, מגששת מבחינה מדעית, נעה בין פגעי הגוף ופגעי הנפש, ודי נוגעת ללב. מתרחקת מן הפוליטיקה ומן השיפוט המוסרי. כמו הפגועים עצמם, גם השפה "המדעית" החדשה מתחננת שם, כביכול, לעזרה. וכך, אשה ממשפחה כפרית מזועזעת מקרב שהתרחש כמטחווי נגיעה מן הבית שלה. היא חווה אובדן רציני מאוד של זכרון. היא מתקשה לענות לשאלות פשוטות – מה שמך, כמה ילדים יש לך. היא מאושפזת, ודווקא מבריאה. וכך, איכר עשיר בן ארבעים, במין קדחת של פטריוטיות, ב-1871, הרג שלושה אנשים. כתוצאה מכך סבל מהזיות של גדוּלה, חזיונות-שווא, ופחדים של רדיפה. ב-1874 הוא לא זכר דבר מן הרציחות שביצע שלוש שנים קודם לכן. יש מאבדים את הזכרון בגלל מה שעשו להם, ויש מאבדים את הזכרון בגלל מה שעשו הם לאחרים.
וכך מתמלאת הספרות – ואִתה התודעה המדעית, הצבאית, האזרחית – בנסיונות להבין, לאבחן, ולטפל בנפגעים מתוך הסְפֶּקטרוּם העצום שבתווך שבין מה שקראו לו "טראומות פיזיות" ו"טראומות מוסריות". מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", היא נקודת המפנה הגדולה. אופיין של המלחמות השתנה; הטכנולוגיה (פתאום יש מטוסים!) השתנתה; הרפואה הצבאית השתנתה; ומאחורי אלה נגררו גם השינויים באופנה ובשיטות של העוסקים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, ובתפיסתם את תפקידם. מה מעמדם הצבאי? מה חובתם האזרחית המקצועית? מה הקשר בין אלה? ובינם לבין החייל-האזרח במדינות הדמוקרטיות הלוחמות? ההתבוננות שלנו לאחור מנקודת המבט של היום מלמדת על התקדמויות רבות, ובצידן לא מעט מבוכה.
במקביל לניסיונות לרפא את ההלם של אובדן התבונה והזיכרון הפרטי, מתנהל התהליך – המאבק – לשימור ותיעוד ותיאור של הזיכרון הקיבוצי. כל זה כרוך בכאבים. לצד התיאור בא תיאור אחר, תיאור מחודש. כמעט תשעים שנה לאחר הקרבות הנוראים בתעלות-הטבח האומללות של מלחמת העולם הראשונה, אפשר למצוא היום ב"מוזיאון המלחמה האימפריאלי" בלונדון שירים כה שונים, האחד ליד רעהו, משנת 1915. משורר אחד (מה משורר – נער, לפני מותו) כותב על "מיליוני מתים חסרי-פה", וחברו כותב: "אם אמות, חִשבו עלי רק זאת: שיש פינה אחת בשדות זרים אשר תמיד היא אנגליה". כואב, אבל לא פחות.
אלא שאי-אפשר להרחיק עדות עד בלי סוף. אז נאמר כך: כבר כמעט מאה שנה מעמיסים היהודים בארץ ישראל והפלסטינים בפלסטינה טראומות קשות אלה על אלה. אילו רק יכולנו למדוד, כמו את מִפלס הכנרת, את מפלס הזעם שלנו ושלהם, לאחר כל המכות וכל ההדחקות, היינו בלי ספק מוצאים: עוד לא היתה תקופה כל-כך קשה במחוזותינו. ולאחר יותר מחמישים שנה של מלחמות, הזעם הזה עולה היום על גדותיו. והוא מביא עימו מעגלים מעגלים של כאב חדש.
