עמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום
נט"ל : המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי


תקציר
למעלה מחצי מיליון ישראלים סובלים מתגובה פוסט-טראומטית הכרוכה בסבל נפשי ובליקוי תפקודי לא מבוטל.



החברה הישראלית בצבת הטרור
מחבר: פרופ' אבי בלייך


למעלה מחצי מיליון ישראלים סובלים מתגובה פוסט-טראומטית הכרוכה בסבל נפשי ובליקוי תפקודי לא מבוטל.

זו השנה השלישית, מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000, שהחברה הישראלית חשופה למתקפת טרור קשה. בתקופה זו התרחשו אלפי אירועי טרור בישראל ובשטחים, מאות מהם בתחומי הקו הירוק. התקפות הטרור קיפדו את חייהם של מאות אזרחים ופצעו אלפים. לעיתים פגעו במשפחות שלמות וריסקו אותן ללא רחם. בהשתמשם במחבלים מתאבדים הגיעו הפלסטינים למחוזות הטרור האכזריים ביותר. פוטנציאל הקטל הטמון בפצצות אנושיות אלה הוא עצום. לא פחות מחריד ומצמרר הוא המסר הטמון בהן, מסר של ייאוש קיצוני ועִמו קידוש אידיאולוגי-דתי של ההתאבדות כאמצעי הרג. ילדים קטנים הגדלים באוירה רוויית שנאה אלינו שואפים להיות שאהידים, ואימהות המהללות את בניהן שהתאבדו, ממחישים את עומק השבר, השנאה וטירוף המערכות שאליהם נקלעו שני העמים.

נראה שגם לחברה למודת מלחמות וטרור כמו החברה שלנו יש באיום הנוכחי פוטנציאל ממאיר במיוחד. מספרם העצום של האירועים ושל הנחשפים אליהם; תחושות החרדה וחוסר האונים לנוכח הטרור; הפגיעה במרקם החיים החברתיים; החשש לצאת למקומות ציבוריים הומי אדם; המעגלים המתרחבים של הנפגעים ושל משפחות השכול, כאשר אירוע רודף אירוע, והשרשרת הבלתי נגמרת של שמות הנרצחים ופניהם מיטשטשת לנגד עינינו. מוכי יגון אנו מבקשים להתאבל על כל אחד מהם ואיננו יכולים. היגון הופך טכני, כמעט בלתי נגיש רגשית. הצורך להתכנס בדלת אמותיך ולשרוד נפשית הִנו כנראה, כורח קיומי חזק יותר.

במאי 2002, בחלוף כ-20 חודשי אינתיפאדה, בדקנו (יחד עם עמיתי – ד"ר מרק גלקופף ופרופ' זהבה סלומון) את ההשפעות הנפשיות של המצב המתואר על החברה הישראלית ואת אופני ההתמודדות שלה. המחקר התבצע על מדגם מייצג בן 512 אזרחים (מגיל 18 ומעלה). מצאנו כי ישראלים לא מעטים (16%) נחשפו בפועל לאירוע טרור. תחושת הביטחון האישי נפגעה אצל רבים (60%), ויותר (68%) חשו שחיי היקרים להם בסכנה. כצפוי, חלק לא מבוטל מהנשאלים דיווחו על קשת הסימפטומים הקשורים למצבי דחק וטראומה. כ-27% דיווחו על תסמינים דיסוציאטיביים (ניתוקים בתחושת הזהות). כ-37% הוטרדו ממחשבות, ממראות ומסיוטים סביב האירועים הקשים. כ-55% דיווחו על מאמצים להימנע מכל מה שמזכיר להם את הטראומה – ממחשבות ומרגשות, ממקומות ומפעילויות. כ-50% סבלו מתסמינים של עוררות יתר כמו קשיי שינה, מתח ועצבנות, קשיי ריכוז ועוד. בנוסף לכך דיווחו רבים מהנשאלים (58%) על עצב ודכדוך.

לכאורה אין בממצאים אלה כדי להפתיע שהרי הם מבטאים תגובות פסיכולוגיות צפויות אצל חברה החשופה לאיום קיומי מתמשך. הפתעה מסוימת ציפתה לנו כאשר בדקנו את שיעור הנבדקים שאצלם צירוף התסמינים הנו בעל משמעות קלינית של הפרעת דחק פוסט-טראומתית – PTSD – (post-traumatic stress disorder) ומצאנו שיעור של 9.4%. מדוע הפתעה? כי הערכנו שבמצב הנתון יהיו יותר נפגעים עם הפרעה פוסט-טראומטית. גם כך יש לזכור כי משמעות הממצא אצלנו היא שלמעלה מחצי מיליון ישראלים סובלים מ-PTSD, הפרעה הכרוכה בסבל נפשי ובליקוי תפקודי לא מבוטל. ממצא מפתיע נוסף הראה שאין בהכרח קשר בין חשיפה ישירה לאירוע הטרור לבין הסיכון לחלות ב-PTSD. כנראה שבישראל החשיפה החוזרת ונשנית לאירועים הטראומטיים ותחושת האיום האישי המלווה את רובנו הנם כה אינטנסיביים עד כי כולנו נמצאים בסיכון להשפעת הנפשיות של הטרור, בין אם היינו מעורבים בו ישירות ובין אם לאו.

ממצא מטריד נוסף הנו חלקן הגדול מאוד של הנשים בקרב הסובלים מההפרעה הפוסט-טראומטית. יתכן שלכך תורמת התחושה המאיימת והמתמשכת של הסכנה ליקיריהן והדאגה היום יומית להם, אשר מאפיינות את המציאות הקשה בישראל.

מה באשר לאופני ההתמודדות שלנו עם המצב? מתברר כי אנחנו מרבים לבדוק כל העת את מצבם של יקירינו. אנו נעזרים רבות בחברים ובקרובים, בין אם כדי לשתפם בתחושותינו ובין אם לצורך עצה מעשית. למרות שחלק מהנשאלים נמנעים מהחשיפה לטלוויזיה או לרדיו, שיעור כפול מהם דווקא מחפש חשיפה זו באופן אקטיבי. למעלה ממחציתנו שואב כוח מאמונתו באלוהים. אחרים מתמודדים על ידי הומור, על ידי הסחת הדעת ועל ידי הכחשה. מיעוטם של הנשאלים נזקקים לתרופות הרגעה, לסיגריות או לאלכוהול. ולבסוף, שיעור לא מבוטל מקרב הנשאלים (67%) מנסים פשוט "להשלים עם המצב ולהסתדר אתו".

יהיו דפוסי ההתמודדות אשר יהיו, הם תורמים כנראה ליכולת ההסתגלות של החברה הישראלית למצב האנומלי שבו אנו מצויים וליכולת ההתמודדות עִמו. הפתיע אותנו גם הממצא שלמרות המצב מרבית הישראלים (82%) הביעו אופטימיות לגבי עתידם ורובם גם העריכו כי יתפקדו היטב בעת מבחן. יש שיפרשו הצהרות אלה כדיסוננס קוגניטיבי, כלומר שאיננו מניחים לעובדות לשנות לנו את העמדות. אך גם התמודדות יעילה לכאורה עלולה לגבות מחיר נפשי לא מבוטל. על מנת לשרוד מבחינה פסיכולוגית את הטרור, האימה והשכול, אנו נדרשים לבודד את עצמנו באופן רגשי מהמתרחש, תוך קהות חושים. הבידוד מהרגשות הכואבים והבלתי נסבלים מאפשר לנו לתפקד ולשרוד, אך ההתנהלות שלנו הופכת מכנית ורובוטית. אנו מאבדים את היכולת שלנו להיות אמפתיים, להיות קשובים לסבלו של האחר. בעת קשה זו, אם לא נוכל להיות קשובים לרחשי לבו ולמצוקותיו של האחר שבינינו, אנה אנו באים? אם לא נוכל להתייחס לסבלן של משפחות השכול שבתוכנו ולנחם אותן, אם נאטום את ליבנו בפני אלה הטובעים לאִטם בקשיי הקיום, אם לא נכיר כי יש אחרים ושונים בתוכנו הזקוקים ליחס אנושי ולעזרה, אזי שום מנגנוני התמודדות לא יעמדו לנו. לבסוף, מן הדין שלא נשכח גם כי באופן דומה נאטם לִבנו לשוועתם של החפים מפשע בצד השני, ואם לא נשכיל לפתוח את אוזנינו ואת לבנו אליהם ואל מצוקותיהם, איך נוכל לקוות לגשר של הבנה ותקווה עבור כולנו?

ביבליוגרפיה:
כותר: החברה הישראלית בצבת הטרור
מחבר: בלייך, אבי (פרופ')
תאריך: מאי 2003 , גליון 5
שם כתב העת: בנוגע לרגש : עיתון עמותת נט"ל
הוצאה לאור: נט"ל : המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי
הערות לפריט זה: 1. פרופ' אבי בלייך - מנהל בית חולים לב השרון; יו"ר ועדת היגוי מקצועית, נט"ל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית