למרות ירידת מיפלס הכינרת אל מתחת לקו האדום, אין בשלב זה נתונים המצביעים על התדרדרות באיכות מי האגם. עם זאת צריך לזכור, כי מערכות אקולוגיות מגיבות לעיתים באיחור רב.
הקו האדום של הכינרת, הנישא בפי כל מי שחרד למצב המים בארץ, הפך למציאות כואבת. גדות האגם החשופות, המעגן שהופרד מסירותיו ואתר הנופש שהורחק מחופו, הן עדויות אילמות לכירסום המתמשך.
התרחיש שנחזה בתחילת שנת 1999, ולפיו מיפלס הכינרת יירד מתחת למינוס 213 מטרים (מיפלס המינימום שנקבע לתיפעול האגם), התממש במלוא חומרתו. כתוצאה מהחורף השחון, ולמרות צימצום ניכר בהיקף השאיבה, מאזן המים באגם השנה היה שלילי. הקף השאיבה עלה ב-155 מיליון מטר מעוקב (מלמ"ק) על כלל כמות המים שנכנסה לכינרת. התוצאה הבלתי-נמנעת: בתחילת אוקטובר ירד מיפלס הכינרת אל מתחת לקו האדום, ומגמת הירידה נמשכת עקב התבוששות הגשמים.
לא נעים לראות איך חופי כינרת נסוגים ומתרחקים, מותירים אחריהם, אתרי נופש ותיירות שוממים וחשש כבד לפגיעה בערכי טבע ונוף. מעבר לכך, צפה ועולה שאלת ההשפעה של מיפלסים נמוכים על איכות מי הכינרת והיכולת לשמרם כמקור בר-קיימא למים שפירים.
כבר בשנת 1994, לאחר הבצורת של תחילת שנות ה-90, עסקו אנשי המעבדה לחקר הכינרת בסוגיית ההשלכות של הורדת מיפלס התיפעול המינימלי של הכינרת למינוס 214 מטרים, על המערכת האקולוגית של האגם. בדו"ח שפירסמה אותה שנה, המעבדה לחקר הכינרת הומלץ שלא להוריד את מיפלס הכינרת מתחת למינוס 213 מטרים, מחשש שמהלך כזה עלול לחולל תהליכים שליליים בתיפקוד הכינרת, כמערכת אקולוגית המשמרת את איכות מימיה.
עם זאת, במצבים של חוסר ברירה, הומלץ כי הירידה מתחת לקו האדום הקיים תיעשה לפרק-זמן קצר וכאירוע חד-פעמי, שילווה בניטור ובנקיטת אמצעים לצימצום נזקים אפשריים.
יש לציין, שבשנים 1990-91, בהן מיפלס הכינרת הגיע עד מינוס 212.97 מטרים, לא נצפו כל שינויים חריגים ברמת מליחות המים והתנאים האקולוגיים שבהם.
בסוף ינואר 1999, בעקבות התחזיות המוקדמות לשנה שחונה, כינס נציב המים פורום מומחים להתייעצות בנוגע למיפלס הכינרת. בתום הדיון הטיל הנציב על ראשי מערך הניטור בכינרת להכין תוכנית פעולה להגברת הניטור, שתאפשר התראה מוקדמת על התפתחות תהליכים שליליים באגם במידה ולא יתאפשר להימנע מהורדת המיפלס מתחת למינוס 213 מטרים.
בשלב התיכנון הראשוני הוגדרו מיכלול השאלות והבעיות העלולות להתעורר עם ירידת המיפלס, כגון שינויים במערכת האקולוגית בגוף המים ובגדות האגם, וברמת מליחות מי האגם. הוגדרו מספר פרמטרים המאפיינים שינויים אפשריים באיכות המים. תוכנית הפעולה המוצעת אושרה על-ידי נציבות המים ועם המשך ירידת המיפלס המים באגם ביולי 1999, הוחל בניטור מוגבר באגם. הניטור התמקד במדדים הבאים:
* תהליכי מיחזור תרכובות חנקן וזרחן המשמשים דשן לאצות שבמים (נוטריאנטים),
* תמורות באוכלוסיות האצות הזעירות הצפות על פני המים (פיטופלנקטון),
* ריכוז המלח במים ומקורות ההמלחה.
 |
מליחות הכנרת |
בתחילת יולי עמד מיפלס הכינרת על מינוס 212.20 מטרים. בתחילת נובמבר 99', כאשר המיפלס ירד עוד ב-91ס"מ, לרמה של מינוס 213.11 מטרים, חלה עלייה מסוימת במליחות המים. זו מוסברת בעיקרה בהפניית המוביל המלוח לאגם, בעוד שבימים כתיקונם מופנים מי המעיינות המלוחים בתעלה אל הירדן.
מגמת עלייה דומה במליחות נצפתה במהלך הקיץ השחון של 1991, וגם אז הופנה המוביל המלוח לאגם. תוצאות המדידות במעיינות המלוחים אינן מצביעות על התגברות שפיעת המעיינות המלוחים, או על עלייה במליחותם במהלך הורדת המיפלס בתקופה הנדונה. גורם משמעותי נוסף המביא להמלחת מי הכינרת, הוא עצם ירידת נפח המים באגם.
|
ריכוז הקוליפורמים ירד |
מדד נוסף להערכת איכות המים הוא ריכוז החיידקים ממקורות צואתיים. ריכוזם היה נמוך יחסית בכל תחנות המדידה שבחופי האגם ובאתרי השאיבה. הסיבה לכך הינה, ככל הנראה, מיעוט הגלישות ממאגרי קולחים וממכוני הטיפול בשפכים המצויים באגן ההיקוות במהלך השנה האחרונה. זהו רווח חיובי הנובע ממיעוט הגשמים.
|
אוכלוסיות האצות ללא שינוי |
ריכוז האצות שנמדד במים, נמצא דומה לממוצע הרב - שנתי לעונה. כתוצאה מכך, שקיפות המים נמצאה גבוהה ואינה שונה מהערכים שנמדדו בעבר בעונה זו. אוכלוסיית האצות, שהן יצרניות המזון הראשונות במארג המזון, נמצאה אופיינית לעונת הסתיו והיא מורכבת ממינים של ירוקיות זהוביות וכחוליות. גם בקצב פעילות האצות לא נצפתה כל תופעה חריגה. באוכלוסיות הזואופלנקטון (יצורים זעירים החיים על פני המים ומתקיימים מהפיטופלנקטון), קיימת מגמת עלייה בחודשי הקיץ האחרון. תופעה זו תורמת לשיפור שקיפות המים.
תוצאות המדידות אינן אחידות על פני כל האגם. מהשוואה של פרמטרים ביולוגיים באזורים חופיים ובמרכז האגם עולה, כי ריכוז הכלורופיל (מדד לאצות) גבוה בכ-20% בחופי צפון האגם מאשר באזורים האחרים ובהתאם, המים באזורים אלה פחות שקופים.
|
שיחרור תרכובות זרחן |
ריכוז הזרחות המסיסות במים משמש מדד לתמורות במערכת האקולוגית שכן הם מהווים חומרי דשן חיוניים להתפתחות אצות. המימצאים מצביעים על ריכוז נמוך של זרחן מסיס בשיכבת המים העליונה, שאינו שונה מהערכים הממוצעים לעונה.
ריכוז הזרחן המסיס בשיכבת המים התחתונה, סמוך לקרקעית האגם, גבוה מעט מהממוצע הרב-שנתי לעונה זו. עלייה זו בריכוזים עשוייה להצביע על תהליך מוגבר של שיחרור תרכובות זרחן מהקרקעית בהשוואה לשנים קודמות - תופעה צפויה כאשר מיפלס המים באגם נמוך.
בשלב זה המדידות מראות, כי באופן כללי, מצב מי הכינרת לא הידרדר, ואין נתונים המצביעים על התגברות תהליכים שליליים הנובעים מעלייה בזמינות חומרי מזון במי הכינרת, כתוצאה מירידת המיפלס מתחת לקו האדום. אולם, יש לזכור שתגובת מערכות אקולוגיות לשינויים אינה בהכרח מיידית.
תמורות שליליות באיכות המים עלולות להופיע בשלב מאוחר יותר, ועל כן יש חשיבות בהמשך הניטור גם לאחר עליית המיפלס, הצפויה בעקבות עונת הגשמים הקרובה.
* ד"ר אסף סוקניק הנו מנהל המעבדה לחקר הכינרת ע"ש יגאל אלון, חקר ימים ואגמים לישראל. *ד"ר דורון מרקל הינו ממונה ניטור הכינרת ואגן ההיקוות בנציבות המים.
