|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
את שניהם ביית האדם והפך לחלק מסביבתו. ככל שגדלה אוכלוסיית האדם כך גם גדלו אוכלוסיות דגי הנוי, הכבשים, החתולים ועוד מינים רבים המלווים אותנו בחיי היומיום.
עד לפני כ- 12,000 שנה (פרהיסטוריה) חיו בני האדם כנוודים שצדו בעלי חיים וליקטו צמחי מאכל, פרות וזרעים. באותה התקופה, החל תהליך מכריע בתולדות האדם המודרני שנקרא "המהפכה החקלאית" ובו האדם החל לגדל בעצמו צמחים וחיות. המעבר מצייד לחקלאות היה מהפכני מבחינות רבות. מהתעסקות עם בשר חיה שניצודה, העיבוד והשימור שלה, האדם עבר לדאוג לטיפול בחיה עצמה ובצאצאים שלה. היחסים בין האדם לבין עולם החי שסובב אותו השתנו. האדם לא היה עוד חוליה במארג המזון בו הוא צד חיות מסוימות ובמקביל ניצוד בעצמו ע"י חיות גדולות, אלא הוא מקבל אחריות לרווחתם של הצמחים והחיות אשר הוא מגדל. כשבני אדם החלו לביית חיות ולעסוק בחקלאות הם עברו, לראשונה בהיסטוריה, ממצב שבו הם לוקחים מהסביבה את מה שיש בה בכמות המספיקה לאותו רגע, למצב חדש של כלכלה שבה הם השכילו לנצל את הסביבה באופן יצירתי. תהליך זה גרר שינויים מפליגים במבנה החברתי של האדם. ללא המהפכה החקלאית לא היינו יכולים להפסיק לנדוד ולהתיישב במקום קבוע, לצבור מזון ורכוש, להפנות זמן ומשאבים למגוון של פעילויות תרבות וליצור מערכת חברתית עם מעמדות והירארכיה. במעשה הביות, האדם יוצר תלות אצל בעלי חיים מסוימים. תלות בו ובאספקת צורכיהם השונים על ידו. במקביל התפתחו גם יחסי קרבה בין האדם ובין בעלי החיים אותם הוא גידל. הבעלות על בעל החיים הביאה עמה גם רגש אחריות כלפיו, וצורך לדאוג לו להגנה ולמזון.
ביות חיות בר הנו תהליך בו מספר חיות מופרדות מאוכלוסיית הבר ומוחזקות בשבי לצורכי האדם. אם אותם פרטים מצליחים להתרבות בשבי, ללא צורך בתפיסה של חיות בר, הם הופכים להיות הגרעין ממנו יתפתח המין המבוית. בשלב זה האדם שולט ברבייה, בתזונה, בניידות ובמבנה החברתי של חיות הבר. כיוון שהאדם הוא זה שמנהל את רביית בעלי החיים, יש באפשרותו לברור לאורך זמן את התכונות הרצויות לו (למשל יצרנות גבוהה של חלב, התנהגות רגועה, גודל פיזי מסוים ועוד), ולהיפטר מתכונות שאינן רצויות לו (כגון תוקפנות יתר, קיומן של קרניים מסוכנות ועוד). האדם למעשה תופס את תפקידו של הטבע בתהליך הברירה הטבעית ומחליט כיצד ייראה הדור הבא. ניתן לראות בתהליך הביות דוגמה לתהליכים האבולוציוניים שמתרחשים באופן טבעי, ההבדל המרכזי הוא שבמקום לחצי הברירה הטבעיים, שאינם מכוונים למטרה מסוימת, תהליך הביות מכוון ע"י האדם ולפי דרישותיו. גם אם האדם אינו בורר את החיות המבויתות באופן מודע, תהליכים טבעיים שונים גורמים להן להשתנות ולהבדל מאוכלוסיות הבר המקוריות מהן יצאו. כאשר תופסים באקראי מספר קטן של פרטים, מכלול הגנים שלהם שונה מעט מזה של האוכלוסייה המקורית. מאחר ומדובר באוכלוסייה קטנה יחסית, מאגר הגנים שלהם אינו מייצג את מאגר הגנים באוכלוסייה כולה. כיוון שקבוצת חיות שכזו מבודדת מאוכלוסיית הבר וחיה בסביבה השונה מסביבתה הטבעית, פועלים עליה לחצי ברירה שונים מאלו שפועלים בסביבה המקורית, ומאפשרים לצורות השונות לשרוד ולהתרבות. כך למשל, כיוון שבני האדם מספקים מזון והגנה לבעלי החיים המבויתים, יכולים לשרוד פרטים בעלי צבעים שאינם צבעי הסוואה, או פרטים בעלי שיניים חלשות יותר. בנוסף, אצל המינים המבויתים חלים שינויים כמו ירידה בחדות החושים, בנפח המוח ואיבוד איברים שנועדו להגנה או תקיפה כמו הניבים אצל חזירי הבר או הקרניים אצל הכבשים.
אופי השינויים והקצב בו הם מתרחשים, נקבעים במידה רבה ע"י תכונות בעל החיים, כלומר עד כמה הוא מותאם מראש לביות. תכונות חשובות נוספות הן למשל עד כמה הוא טעים למאכל, האם הוא מספק תפוקה גבוהה של בשר ביחס להשקעה של זמן ומזון הנדרשת לגידולו, וכמה צאצאים הוא מסוגל להעמיד מדי שנה. אך תכונות אלו אינן מספיקות כשלעצמן. דמיינו לעצמכם בעל חיים שבשרו רב ומשובח ופרוותו נעימה ומתאימה ליצירת מעילים. לכאורה יהיה כדאי לבייתו, אך מה יקרה אם הוא זקוק לתנאים ייחודיים על מנת לשרוד? לדוגמה טמפרטורה מסוימת, או מזון שיש קושי בהשגתו? מה יקרה אם בעל חיים זה נוטה לחיות ביחידאיות ואתם תרצו לשכנו עם עוד רבים שכמותו? כלומר על מנת שניתן יהיה לביית בעל חיים עליו להיות מותאם מראש לתהליך הביות. עליו להיות מסוגל להתקיים בטווח רחב של תנאי סביבה ומזון. באופן כללי עליו להיות עמיד, כך שישרוד את הניתוק מסביבתו הטבעית (תכונה זו חשובה במיוחד לאור העדויות שביות מתחיל בדרך כלל בתפיסתם של פרטים צעירים). ישנה חשיבות גם לתכונות כמו דחף בריחה ויכולת לחיות בצפיפות גדולה. בעלי חיים חברתיים יהיו רגישים פחות לצפיפות, ויקבלו עליהם ביתר קלות את מרות האדם, כחלק מהמבנה החברתי אליו הם רגילים. תכונה מועילה נוספת היא פוליגמיות, כיוון שכך אפשר להחזיק מעט זכרים על יחד עם מספר רב של נקבות, ולהפעיל ברירה מלאכותית יעילה יותר. החשיבות של כל התכונות הללו היא בתרומתן ליכולת של בעלי החיים להתרבות בשבי, כך שיצטמצם הצורך לתפוס שוב ושוב חיות מן הבר. ככל שמלכתחילה בעל החיים יהיה מותאם יותר לביות, כך בידודו מאוכלוסיית הבר יהיה קל ויעיל יותר, והשינויים הרצויים יתקבלו במהירות רבה יותר.
כאשר נערכות חפירות ארכיאולוגיות, נחשפות בין השאר, גם עצמות של בעלי חיים שנאכלו על ידי יושבי האתר. עצמות אלו מלמדות במידה זו או אחרת, הן על הכלכלה של יושבי האתר (את מי הם אכלו, חלבו, או במי הם סחרו) והן על ההיסטוריה הביולוגית של בעלי החיים, גם של אלו שנאכלו וגם של אלו שחיו באותו אזור ומתו מוות טבעי. הממצאים הללו מספקים את העדויות המרכזיות על תהליך הביות. תחום המחקר העוסק בשרידי בעלי חיים שנמצאים באתרים ארכיאולוגיים נקרא ארכיאוזואולוגיה. מתוך עדויות שנאספו בחפירות ארכיאולוגיות ידוע שהאזור שלנו, המזרח התיכון, מילא תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הביות, הן של צמחים והן של בעלי חיים. ממחקרים ארכיאוזואולוגיים אנו יודעים למשל, שהעז בויתה לפני כ – 9000 שנה במספר מוקדים: מבקעת הירדן ועד להרי הזגרוס ולדרום-מזרח תורכיה. זן זה הוא המקור לכל העזים המבויתות בימינו. הכבש בוית בדרום-מזרח תורכיה באותה תקופה, ומשם הופץ על ידי האדם לשאר העולם. גם הבקר והחזירים בויתו לראשונה באזורנו.
למעט הכלב, בעלי החיים שבויתו במהלך המהפכה החקלאית, בויתו בעיקר לצורך קבלת בשר למאכל. ראשוני המבויתים היו העזים הכבשים והבקר. בעלי חיים אלו משמשים למעשה כ"מכשיר" להפיכת מזון צמחי שאינו זמין למאכל אדם (צמחים חד שנתיים ועשבים) למזון עשיר בחלבונים ושומן (בצורת הבשר של אותן חיות), שנחוץ כל כך בתזונת האדם. לאחר מכן, בוית גם החזיר, הנבדל מהצאן ומהבקר בכך שהוא אוכל כל, לאו דווקא צמחים, ובנוסף הוא רגיש יותר לחום וליובש. החזיר אומנם לא פתח בפני האדם אפשרויות חדשות לניצול מקורות מזון שלא היו פתוחות בפניו עד כה אך האכלתו של החזיר לא דרשה עבודה רבה, כיוון שהוא פשוט מנצל את שאריות מזונו של האדם, וניזון גם מבלוטים ומפירות אחרים שהוא מוצא בעצמו בחורש. יתרון זה עשוי להפוך לחסרון, בעיקר בסביבות צחיחות יותר, בהן שאריות המזון פחותות ומקורות המים הופכים יקרי ערך. זאת כנראה אחת הסיבות לכך שבעוד שהחקלאים הראשונים באירופה העדיפו להחזיק עדרי בקר וחזירים על פני צאן, במצרים באותה תקופה, נרדפו החזירים ונחשבו למייצגים את הרע והשלילי. זאת גם הסיבה שישנן כיום תרבויות שבהן החזירים מוחזקים כמבויתים חלקית, כלומר פרטים צעירים נתפסים ומאולפים ע"י בני האדם, אך אינם מוגבלים לסביבת האדם, אלא משוטטים ביער במידה זו או אחרת של חופש, ומתרבים עם פרטים מאוכלוסית הבר. במקרים אלו הבידוד הרבייתי אינו נשמר ולא חלים שינויים משמעותיים בצורה ובהתנהגות של הפרטים המבויתים.
לפני כ- 5000 שנה החלו בני האדם לנצל את בעלי החיים המבויתים לצרכים אחרים חוץ מאשר לבשר. למשל לצורך הפקת מוצרים כמו צמר וחלב, לצורך נשיאת משאות, חריש ועבודות חקלאיות אחרות. באותו זמן בויתו מספר מינים של בעלי חיים, כגון הסוס, החמור, הגמל והפיל במיוחד למטרות אלו. במאות האחרונות נוספו מינים רבים שבויתו כדי לשמש כחיות מחמד כגון דגי נוי, נחשי חנק אוגרים ועוד. במאה השנים האחרונות מתרחש ביות של בעלי חיים לצורך השימוש בהן כחיות מעבדה. תהליך הביות, גם של בעלי חיים שבויתו כבר לפני אלפי שנים, לא נפסק. עד היום נמשכים הניסיונות לשפר את תנובת החלב של הפרות, את איכות הצמר של הכבשים, את עמידות בעלי החיים השונים למחלות ואת כושר הרבייה שלהם. בנוסף, האדם פיתח זנים שונים ומשונים של ציפורים, כלבים וחיות מחמד אחרות בכדי לספק את צרכיו האומנותיים והאסתטיים, כשהמטרה היא לפתח אצל החיה צורה או צבע מיוחדים. במקביל מנסים כמובן להיפטר מתכונות לא רצויות כמו אגרסיביות או תנובה ירודה ע"י מניעת רבייתן של אותן חיות בעלות תכונות אלו. תופעה מוכרת נוספת היא שמירה על מאפיינים של חיה צעירה בחיה המבויתת לאורך כל החיים. כך למשל, במינים רבים רואים גולגולת קצרה יותר האופיינית לפרטים צעירים, או שמירה על תכונות אופי האופייניות לצעירים, דבר המסייע לבני האדם לשלוט בבעלי החיים, כיוון שפרטים צעירים יותר נוטים להיות חברותיים וממושמעים יותר. ביות של חיות מביא לעיתים להכחדה, במכוון או בשוגג, של מין הבר ממנו בויתה החיה. בעבר נטו להשמיד במכוון אוכלוסיות בר של חיות שבויתו על מנת להעלים לגמרי גנים לא רצויים, שעשויים לחדור חזרה לאוכלוסיה שבויתה (הזדווגות בין חיית הבר לחיה המבוייתת). כך למשל, נעלמו פרות הבר שכנראה היו נפוצות באירופה (צריך לזכור שפרות הבר גם היו חיות מסוכנות לאדם ושאת חיות הבר שהרגו ניצלו כמובן גם לבשר). תהליך דומה של הכחדה מתרחש גם באופן טבעי כאשר מינים מבויתים מצליחים לחזור לחיים בטבע (מתפראים), ולמעשה מטשטשים את השוני הגנטי שנוצר בין שתי האוכלוסיות הללו במשך השנים. כך נעלמו כנראה לגמרי יוני הבר, וככל הנראה גם חתולי הבר בישראל והזאבים ברמת הגולן מאבדים את ייחודם הגנטי עקב הזדווגות עם חיות בית הקרובות להם שמתפראות.
מקור: קמפוס טבע, אוניברסיטת ת"א
הכלב המכונה ידידו הטוב ביותר של האדם, היה החיה הראשונה שבויתה, לפני כ- 14,000 שנים (בדיקה בשיטות מולקולריות מראות על תקופות קדומות יותר - לפני יותר מ- 100,000 שנה, אך טענות אלו עדיין שנויות במחלוקת). כפי הנראה הכלב בוית באזורנו מתתי המינים הקטנים של הזאב שנמצאים כאן עד היום, אך ייתכן ותהליך הביות התרחש במקביל באזורים נוספים ברחבי העולם הישן. הזאב הוא חיה בעלת תפוצה הולוארקטית וכל הזאבים בעולם שייכים למין אחד. לזאבים מבנה חברתי מפותח ביותר, בו יש זכר שליט ונקבה שליטה ורק הם מתרבים. הלהקה כולה עוזרת בגידול הצאצאים של הזוג השליט, כמו גם בציד. הלהקה כולה עוזרת בגידול הצאצאים של הזוג השליט, כמו גם בציד.תכונה זו היא כנראה זו שאפשרה את הביות של הזאב ואת הקשר העמוק שלנו עם הכלב. הכלב רואה באדונו את ראש הלהקה ומכאן המסירות והנאמנות הגבוהה שלו. הכלבים במהלך הביות איבדו את המבנה הלהקתי שלהם, ובמקביל התפתח מגוון אדיר של זנים ומגוון של צורות. תופעה נוספת שקרתה במהלך ביות הכלב היא התפתחות הנביחות האופייניות לו. נביחת הכלב היא, כפי הנראה, פיתוח של קריאה שאופיינית לצעירי הזאבים. זאבים בוגרים אינם נובחים אלא מייללים, כלבים לעיתים עדיין מייללים (גם כשאמבולנס עובר בסביבה) לצורך שמירת הקשר החברתי. ככל הנראה אין כלל מחסום רבייתי בין הכלב והזאב וכיום מגדירים גם את הצ'יאואוה וגם את זאבי סיביר כמין אחד. יש מספר תכונות שמבדילות כלבים מזאבים. לזאבים חוטם מאורך, גוף צר ורגליים גבוהות, אף לבן, אוזניים מורמות, זנב שיורד ישר מאחוריהם, גולגולת מוארכת, איברי חישה מפותחים יותר, מצח שטוח, והם תמיד בעלי צבע אחיד אפור (פרט לזאבי צפון אמריקה). הכלבים שונים בכל התכונות הללו (אוזניים שמוטות, זנב מורם, חוטם שחור ועוד). הצבע האחיד שדרוש להסוואה כבר לא חיוני לכלב המבוית ולכן פרטים בעלי צבעים אחרים מסוגלים לשרוד באותה המידה (צבעים מיוחדים אף מועדפים במקרים מסוימים). הכלבים משמשים כיום באין ספור "שימושים" לתועלתו של האדם: ככלבי רועים, מרוץ, נחייה, חילוץ, גישוש וכמובן כחיית מחמד. לא ברור בודאות למה הם שימשו בתחילה, אך סביר שהביות החל כסוג מסוים של שיתוף פעולה קומנסליזם. מצד אחד הזאבים התקרבו למקומות ישוב של האדם שהייתה בהם פסולת שאותה הם אכלו. מצד שני המבנה החברתי והאינטליגנציה הגבוהה של הכלבים, אפשרו לבני אדם לנצל את הכלבים לשמירה על העדר ועל הבית ולעזרה בצייד.יתכן גם שהביות הראשוני היה לצורך מזון, ואכן מצאו בהודו שרידי עצמות כלב שעליהם סימני שריפה (כלומר הם ככל הנראה בושלו ונאכלו). ידוע שבארצות המזרח נהוג לאכול כלבים גם כיום.
מקור: קמפוס טבע, אוניברסיטת ת"א
מקור: קמפוס טבע, אוניברסיטת ת"א
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
