מצוקת המים בישראל עשויה להפתר משמיים. זאת, אם נדע להיערך לניצול יעיל של מי הגשמים, שברובם הגדול מתבזבזים לריק. מדובר במים האיכותיים ביותר, במחיר נמוך. חבל על כל טיפה.
"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת" (קוהלת א', ז').
מי הגשם היורדים אלינו משמיים, הם הזכים והצלולים ביותר שניתן למצוא עלי אדמות. ללא התערבות האדם, יגיעו מים אלה בחלקם אל הים. חלקם יחלחלו לאקוויפרים דרך ערוצי הנחלים והיתרה תתאדה בחזרה לאטמוספרה.
קדמונינו כבר הכירו בטיב מי הגשם ובזמינותם, ובנו מערכות ניקוז לאיסופם ולאגירתם. כיום, עם גבור מצוקת המים בישראל, יש לשוב ולאמץ את הרעיון לצורך ניצול מרבי של מי הנגר העירוני. מי הגשם היורדים באזורים עירוניים בנויים, מגיעים ברובם למערכות הניקוז. כיוון שאינם יכולים לחלחל לקרקע, הם מוצאים את דרכם לנחלים, או היישר אל הים. במצבת מקורות מי השתייה הזמינים, מים אלה נחשבים כיום אבודים. חשיבה חדשה, טכנולוגיות וחומרים מתקדמים וניהול מערכתי נכון, עשויים להציל אותם מאובדן.
לשם כך יש למצוא פתרונות טכניים ומנהליים, אשר יאפשרו ניצול מקור מים זה הניתן לנו משמיים, בטרם ניאלץ להתפיל מים לצריכה ביתית ולשלם עבורם מחיר יקר.
יתרון נוסף במי השיטפונות העירוניים הוא זמינותם וסמיכותם המיידית למרכזי הצריכה, בניגוד למקור מים חיצוני חלופי, המחייב מערכות הולכה ארוכות.
מרבית הבנייה העירונית בישראל 'יושבת' על אקוויפר החוף, שהוא אחד משלושת המרכיבים העיקריים של מערכת המים הארצית (הכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף).
המילוי החוזר הטבעי של האקוויפר, התבסס בעבר על חלחול ישיר של מי הגשם מהשטחים הפתוחים, בפרט באזורי הקרקעות הקלות ברצועת החוף, שהיו פנויים ונקיים ממזהמים, בטרם הסתערו עליהם דחפורי הקבלנים ומכבשיהם.
שלושה תהליכים פגעו באקוויפר החוף: האחד, הקטנת חדירת המים עקב איטום שטחים נרחבים. השני, זיהום המים המגיעים ממוקדים רבים באזור, והשלישי, חדירת מים מליחים מהים ומהמזרח, עקב שאיבת-יתר מבארות והשקיה מסיבית. בעקבות אלה חלה הרעה במאזן הכמותי והאיכותי של המים, המלחים והמזהמים השונים באקוויפר. לכן, כל תוספת של מי גשם איכותיים לאקוויפר, משמעותית ביותר, ומי השיטפונות העירוניים מהווים מקור חשוב לשיפור מצב מאגרי מי התהום.
ניצול מי השיטפונות בערים מודרניות הוא בתחום סמכותה של הרשות המקומית. אך תנאי הכרחי להצלחת הפרוייקט, הוא שיתוף פעולה של התושבים ושל כל הגורמים הפעילים בתחומי העיר:
- מניעת זיהום מכל סוג העלול להשפיע על טיב המים, באם יגיע לאקוויפר.
- פיתוח משמר מים ברמת הפרט ובשטחי ציבור, בתחום השיפוט העירוני ובסביבתו. בנייה שתאפשר חלחול מרבי, ניקוז נכון ומניעת שיטפונות.
- תחזוקה קפדנית של מערכות הניקוז והתיעול העירוניות.
- הקמת מערכות יעילות להטיה, לטיוב איכות ולהחדרת המים לאקוויפר המקומי.
- אגירת המים באקוויפר המקומי והקמת מתקנים לשאיבתם.
צעדים חדשניים לניצול מי השיטפונות בשטחים העירוניים, עשויים להפוך משאב זה לכדאי בהשוואה למים המובאים ממרחקים, לא כל שכן בהשוואה למי ים מותפלים.
מישור החוף משתרע על שטח של 1900 קמ"ר, לאורך 120 ק"מ בין חדרה לאשקלון, ברצועה שרוחבה 10-20 ק"מ. האזור מאוכלס בצפיפות ומונח ברובו על גבי מחשופים של אקוויפר החוף החולי. כפי שנראה מהטבלה, היקף מי השיטפונות באזורים הבנויים בשפלת החוף מגיע כיום לכדי 50% מהביקוש למי שתייה על-ידי האוכלוסייה העירונית באזור, ויעלה לפי הצפוי לכדי 60% בשנת 2020.
אלמלא איטום הקרקע על-ידי בנייה (בתים, חניונים, כבישים ומדרכות) היו מים אלה, לפחות בחלקם, מחלחלים לקרקע ונקווים באקוויפר.
תכנון עירוני נכון לאיסוף מים אלה ומניעת אובדנם או זיהומם, יאפשר להחדירם לאקוויפר. שיקום האקוויפר
יאפשר את חידוש הקידוחים בבארות, שנסגרו בגין איכות מים ירודה.
ברמת המשק הלאומי, יש בפעולה זו של פיתוח מקור מים קונבנציונלי, תרומה משמעותית שעשויה להשפיע על דחיית עידן ההתפלה המסיבית של מי ים, הכרוכה בהשקעה של מאות מיליוני דולר, ובקפיצת מדרגה של עלויות שוליות מ-30 ל-90 סנט למ"ק מים מותפלים.
יתרון נוסף הגלום בפרוייקט, מעבר לכדאיותו הכלכלית, הוא התמריץ לשיפור רצוני של הרמה התברואית ושל איכות הסביבה בתחום העירוני, נושא בו מפגרות רוב הערים בישראל בהשוואה לאחיותיהן המפותחות במערב.
* דוד אלקן עסק ב-30 השנים האחרונות בתכנון, פיתוח וניהול מערכות משאבי מים, כמתכנן בחברת "תהל" ובנציבות המים. כיום הוא יועץ פרטי.המאמר נכתב בשנת 1998.
