עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > הרנסנס וההומניזם
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
אילו ערכים ומסרים משכו כל כך את ליבם של אנשי הרנסנס בחיבוריהם של סופרי יוון ורומא? בירור זה קשור באחת התופעות המרכזיות בתרבות הרנסנס, שכיום נוהגים לכנותה "הומניזם". המושג הומניזם ניתן לפירוש באופנים שונים. מהו אותו הומניזם רנסנסי?



הומניזם מהו?
מחבר: בנימין ארבל


בפרק הקודם דנתי בנהייה של אנשי הרוח האיטלקים בני המאה הארבע-עשרה והחמש-עשרה, אחר שרידי התרבויות הקלאסיות. בניסיון להבין את שורשי הנהייה הזאת טענתי, כי אנשים אלה, שביטאו במידה רבה את עולם המושגים והמצוקות של חברה עירונית מפותחת ומתוחכמת, של תרבות חילונית שחיפשה אתוס מתאים יותר לאורחות חייה מזה המסורתי, שנשלט בידי הממסד הדתי, הפכו את הסופרים של יוון הקלאסית ושל רומא הקלאסית למורי הדרך שלהם במסע תגליות אינטלקטואלי. בפרק זה תעמוד במוקד הדיון השאלה, מה היו נקודות הציון באותו מסע אינטלקטואלי; דהיינו, אילו ערכים ומסרים משכו כל כך את ליבם של אנשי הרנסנס בחיבוריהם של סופרי יוון ורומא. בירור זה קשור באחת התופעות המרכזיות בתרבות הרנסנס, שכיום נוהגים לכנותה "הומניזם". המושג הומניזם ניתן לפירוש באופנים שונים. משמעויותיו בימינו אינן חופפות, ובוודאי אינן זהות, למשמעות המושג בעצם ימי הרנסנס האיטלקי. יש לברר אפוא, מהו אותו הומניזם רנסנסי.

בדומה למושגים רבים אחרים בעלי סיומת דומה, כגון "קפיטליזם", "סוציאליזם", "קומוניזם" וכדומה. גם המושג "הומניזם" הוא תוצר של תרבות המאה התשע-עשרה, או ליתר דיוק של התרבות הגרמנית באותה המאה (בגרמנית: Humanismus). מאז ועד היום משקף המושג הזה גישות, המייחסות חשיבות יתרה לאדם כפרט אוטונומי והמדגישות ערכים אנושיים, בדרך כלל במושגים חילוניים. ההומניזם של הרנסנס היה, ללא ספק, שלב מכריע בהתבססות הגישות האלה, אבל אין בכך די כדי להבהיר את המושגים בני תקופת הרנסנס, שהמלה "הומניזם" נגזרת מהם. כוונתי בעיקר למושג הלטיני studia humanitatis (דהיינו, מכלול התחומים של "לימודי האדם"), ולמושג האיטלקי umanista (דהיינו, אדם שעיסוקו בתחומים אלה).

מעקב שיטתי אחר החיבורים שהתגלו מחדש, או אלה שעמדו במוקד ההתעניינות של משכילי הרנסנס, מגלה כי בשלב מוקדם למדי של פעילותם חלו שינויים של-ממש בתחומי העיון, הלימוד והיצירה שעסקו בהם. אולם כדי להבין את השינויים האלה יש לתאר, ולו בקיצור נמרץ, את הארגון והתוכן של מערכות השכלה המסורתיות שהיו נהוגות בימי הביניים, ובעיקר בסופם.

בשלהי העת העתיקה גובשה תוכנית של השכלה "גבוהה", בת שבעה תחומי לימוד, שכונו "האומנויות החופשיות" (artes liberales), בשל ההנחה שראוי לכל אדם חופשי להכירם. שבעה תחומים אלה נתפסו כמרכיביה של מערכת מאוזנת, המקנה השכלה שלמה בתחומי הידע החילוניים. "שבע האומנויות" נחלקו לשתי קבוצות: הראשונה, שכונתה "השילוש", כללה את הגרמאטיקה, או תורת הלשון הלטינית; הרטוריקה, או אומנות השכנוע, והדיאלקטיקה (או הלוגיקה), דהיינו תורת ההיגיון. הקבוצה השנייה, שכונתה "הריבוע", נלמדה בדרך כלל בשלב מאוחר יותר וכללה את המתמטיקה, הגיאומטריה, האסטרונומיה והמוסיקה. במאה השתים-עשרה, עם הקמתן של האוניברסיטאות הראשונות במערב אירופה, אומצו "שבע האומנויות החופשיות" כתוכנית לימודים אקדמית בפקולטות ל"אומנויות", והוסיפו להיחשב, באופן עקרוני, כמכלול הידע החילוני שכל אדם משכיל חייב לרכוש לעצמו. עם זאת, לא בכל מקום יושמו "שבע האומנויות" במסגרת תוכנית לימודים אקדמית סדורה ומאוזנת, שכן לאחר גילויין של יצירות אריסטו, במאה השתים-עשרה, השתלטה תורת ההיגיון האריסטוטלית, במידה רבה, על שאר תחומי הלימוד האקדמי, ומאז הלכו והתבלטו במערכות האקדמיות התיאולוגיה, לימודי המשפטים, הרפואה והפילוסופיה.

מרכזיותה של תורת ההיגיון האריסטוטלית בתרבות הסכולסטית של ימי הביניים המאוחרים היתה אחד הגורמים המרכזיים להתרחקותם של משכילי איטליה מאותה תרבות. בשיטת הדיון הסכולסטית חייבים היו המתדיינים להשתמש בקטגוריות שקבעו אריסטו ומפרשיו לתיאור המציאות; שיטת ההיקש הלוגי (הסילוגיסמוס) היתה הדרך המקובלת לפירושן של תופעות לא רק בתחום הפילוסופי המובהק. ומעל הכול, בתרבות הסכולסטית נחשבה התיאולוגיה למלכת המדעים יתר על כן, אותו ז'רגון של דיון אקדמי, ששלט בכיפה בקרב משכילי אירופה במשך כמאתיים שנה ויותר, והיה בראשיתו אמצעי חשוב לארגון שיטתי של הדיונים העיוניים, גילה סימני התנוונות בשלהי ימי הביניים. פטרארקה וממשיכיו סלדו סלידה בולטת מן השעבוד המוחלט למונחים ולשיטת הדיון של הסכולסטיקה, ומן האופי התיאורטי והמופשט של הדיונים האינטלקטואליים בקרב הסכולסטיקאים. באחד ממכתביו התייחס המשורר בן המאה הארבע-עשרה להשתעבדותם של הסכולסטיקאים לדיאלקטיקה במלים הבאות:
"...ידוע לי כי היא [הדיאלקטיקה] אחת האומנויות החופשיות, מדרגה אחת בדרך להישגים גבוהים יותר, ולא כלי חסר ערך לאלה השואפים לחדור לסבך החקירה הפילוסופית. היא מאמנת את השכל, מסמנת את הדרך לאמת, מלמדת להימנע מטעויות. וגם אם אין היא עושה כלום, לפחות היא הופכת אנשים למהירי מחשבה וחריפים. אינני מכחיש כל זאת. אולם דרך מכובדת אינה בהכרח גם משכן קבע ראוי לשבח, ואין ספק כי נוסע שהדרך גורמת לו לשכוח את יעד מסעו איננו חכם במיוחד."
כדי להתרחק מדרך זו התפתחה בקרב חלוצי התרבות החדשה תוכנית לימוד חלופית, שהתאפיינה בתכנים שונים, בגישות אחרות ובכלי ביטוי שנבדלו מאלה המסורתיים.

בכל הקשור בתחומי הידע, לא מילאו עוד תורת ההיגיון והתיאולוגיה, ואף סוגיות שונות במדע התיאורטי, שהיו מעמודי התווך של התרבות המסורתית הסכולסטית, מקום כה מרכזי בתרבות החדשה. במקומן ניתן משקל בולט לנושאי לימוד הקשורים באדם, באישיותו, בזיקתו לזולתו, בפוטנציאל האינטלקטואלי הגלום בו, ובסביבה הטבעית שהוא פועל בה. כבר במאה הארבע-עשרה הופיע מושג לטיני חדש לציון מכלול התחומים שראוי לאדם המשכיל להכירם: studia humanitatis, או "לימודי האדם". למעשה, לא היה זה מושג חדש בתכלית, אלא רעיון רומי קלאסי, אך השימוש המחודש בו באיטליה של הרנסנס ביטא את רצונה של שכבה שלמה של משכילים לעצב את עולמם הרוחני באמצעות ארגון מחדש של תחומי הידע הנרכש באמצעות לימוד. תוכנית הלימודים החדשה נבעה מהשקפת עולם, שראתה באופן חיובי יותר את הקיום האנושי עלי אדמות, והתבססה על שלוש הנחות: ראשית, האנושיות, טבע האדם בצורתו המושלמת, היא דבר טוב, שכל אדם חייב לשאוף להגשמתו. שנית, האדם מסוגל, בכוחותיו הוא, לממש את הפוטנציאל הגלום בו כדי להתעלות לפסגת אנושיותו. ושלישית, האמצעי להתעלות זו הוא הלימוד, אם כי לא לימוד לשמו, אלא התעמקות באותם שטחים, שלימודם והטמעתם הם שמאפשרים לממש את הבנייה העצמית הזאת, בהשראת המורשת הקלאסית. המשכילים שזוהו עם גישה חדשה זו, שעסקו בתחומי הידע שעמדו במרכזה והקנו אותם לאחרים כונו "הומניסטים".

הגישה החדשה התגבשה בהשראת המורשת הקלאסית, אך כדי לאמצה לא היו אנשי הרנסנס חייבים להתנער מזהותם הנוצרית, ועל כל פנים, הדבר לא עלה בדעתם. היה עליהם רק להדגיש אותו היבט של המורשת היהודית-הנוצרית, שתאם יותר את גישתם, דהיינו את התפיסה כי האדם הוא נזר הבריאה וכי נברא בצלם האלוהים. במלים אחרות, כדי לממש את השינויים התרבותיים שחוללו לא נדרשו אנשי הרנסנס להיות חתרנים מובהקים, אלא רק לשנות דגשים, לשלב מורשת שנזנחה בתפיסה נוצרית, שלא תמיד זכתה להבלטה בתרבות המערבית, לעומת תפיסות מנוגדות, שהטעימו את אפסותו של האדם לנוכח כל-יכולתו של האל. מכל מקום (וזה אולי ההיבט רב המשמעות ביותר), בהשוואה לקודמיהם לא מילאו עוד השאלות התיאולוגיות תפקיד כה מרכזי בעולמם של ההומניסטים.

שטחי ההתעניינות החדשים תפסו, במידת מה, את מקומם של נושאי הלימוד המסורתיים, אך לא ניתן לומר כי תוכנית אחת התחלפה ברעותה. המסגרת הישנה של "שבע האומנויות החופשיות" עדיין נתפסה, להלכה, בסיכום של תחומי הידע האנושי וכבסיס לתוכניות הלימוד האקדמיות; ביטוי נרחב לכך ניתן בקטלוגים של ספריות בנות התקופה ובאומנות הרנסנס. עם זאת החלו ציבורים גדלים והולכים של משכילים להתעניין בשטחים אחרים; זאת ועוד, ההתייחסות לאחדות מ"שבע האומנויות החופשיות", ששולבו בתוכנית הלימודים החדשה, השתנתה אף היא.

מהם אפוא אותם "לימודי האדם" של הרנסנס? תחומי הלימוד העיקריים – תורת הלשון הלטינית (הגרמאטיקה) ואומנות השכנוע (הרטוריקה) הוסיפו לעמוד בבסיסו של המערך ההשכלתי, אך תכניהם ויעדיהם השתנו בהדרגה. ספרי הלימוד של השפה הלטינית, שנכתבו באיטליה של המאה החמש-עשרה, שימרו חלק ניכר מן התיאוריות הדקדוקיות של ימי הביניים, אך בה במידה ביטאו שינויים בולטים ביחס לשפה ולמשמעותה. הגישה המדייוואלית ללימודי הלשון הניחה, כי השפה או הדקדוק משקפים את מבנה היקום. המדקדקים והרטוריקנים של הרנסנס זנחו גישה זו והטעימו את השימוש בסגנון הקלאסי, מתוך אמונה כי סגנון לטיני רהוט הוא ביטוי ל-humanitas, דהיינו לרמה גבוהה של תרבות ולחינוך מעולה. החזרה ללטינית הקלאסית של המאה הראשונה לפני הספירה, לרבות שימוש אקטיבי בכתיבה ובדיבור, שיקפה את סלידתם של ההומניסטים מהלטינית של ימי הביניים ומהמסרים התרבותיים שבוטאו באמצעותה. מתיאו פאלמיירי, ההומניסט בן המאה החמש-עשרה, ביטא גישה זו בחיבורו על החיים האזרחיים, בכותבו כי: "השפה הרומית, שהיתה במשך זמן רב משל למוזרות, החלה לפרוח מחדש בזוהר טוהרה העתיק, ביופיה ובמקצביה המלכותיים".

אשר לרטוריקה – בימי הביניים המאוחרים היו הרטוריקנים מומחים לתכניות כתיבה "נכונה" של מכתבים ומסמכים משפטיים (ars dictaminis). ההומניסטים הדגישו, יותר מקודמיהם, את נושאי הכתיבה או הנאום, ועמדו בייחוד על ההתאמה בין התוכן לבין אופן הצגתו. הם ייחסו חשיבות מיוחדת לסגנון ביטוי קונקרטי, חי ועשיר, שהיה מבע אסתטי של אותה תרבות גאה בעצמה. הרטוריקה נתפסה כקשורה למציאות, ככלי הביטוי של החברה האזרחית שממנה באו ההומניסטים, ובה בעת גם כאמצעי לקידומה של אותה חברה. הטקסטים שנלמדו ופורשו, או אלה שנכתבו על פי מודלים קלאסיים, שיקפו את האידיאלים של החברה העירונית המפותחת באיטליה של הרנסנס. הרטוריקה היתה העיסוק העיקרי של ההומניסטים; ואכן, רובם התפרנסו כרטוריקנים, דהיינו כמורים או פרופסורים לרטוריקה באוניברסיטאות, כמזכירי מדינה, ככותבי נאומים, כמחברי מסמכים פוליטיים וכדומה.

בתחום הפילוסופי המובהק, העדיפו מי שבחרו בדרך החדשה להתרחק מפלפולי הלוגיקה האריסטוטלית, או מהמטפיסיקה, ולעסוק במקום זאת בתורת המוסר. גם כאן לא היה החידוש מוחלט, שכן בימי הביניים היו באוניברסיטאות אחדות קתדרות, שלמדו בהן את האתיקה והפוליטיקה של אריסטו. אך שלא כבתרבות הסכולסטית, הפכה תורת המוסר באיטליה של הרנסנס לתחום מרכזי של התרבות ההומניסטית. המקורות הקלאסיים ללימוד תורת המוסר היו מגוונים ועשירים בהרבה מאלה שנלמדו במאות הקודמות, ולפיכך היו התפיסות האתיות, שהעדיפו אנשי הרנסנס, מורכבות ומגוונות יותר בהשראת תורת הסטואה, הזרם האפיקוראי, כתבי אפלטון, זרמים ניאו-אפלטוניים, ועוד.

תחום עיוני נוסף שקנה לו מעמד מרכזי היה הפואטיקה, או תורת הפיוט. אף כי שירה ופרוזה לטינית נלמדו, למשל, בבתי הספר המדייוואליים בשארטר (Chartres) ובאורליאן (Orleans), לא נחשבה תורת הפיוט לאחת מ"שבע האומנויות החופשיות", אלא רק לענף של הפילוסופיה, התיאולוגיה, הדקדוק או הרטוריקה. ההומניסטים, לעומת זה, ראו בתורת הפיוט שדה לימוד עצמאי ומרכזי. מספר המקורות הספרותיים שנלמדו גדל לאין שיעור ביחס למספרם בימי הביניים. המדובר בעיקר ביצירות היווניות, ובמרכזן השירה ההומרית וכן הטרגדיות והקומדיות היווניות, שנלמדו במקור או בתרגום, והיו אוצר בלום של רעיונות ומודלים ליצירה הספרותית. השירה האפית והדרמה הקלאסית (שנחשבה, כמובן, לז'אנר של שירה) היו נקודות מוצא לעיסוק במערכות יחסים בין פרטים לקבוצות, בהיבטים מוסריים של הקיום האנושי, בעוצמתו של האדם וכשרונו, וכן בזיקתו של האדם לכוחות עליונים. כל אלה לא הוצגו או פורשו בהכרח במושגים נוצריים, ועל כל פנים לאו דווקא בדרך האורתודוקסית.

בימי הביניים לא נחשבה ההיסטוריה לתחום לימוד אקדמי, העומד בפני עצמו. טקסטים היסטוריים נלמדו בעיקר במסגרת לימודי הרטוריקה, כמודלים לכתיבת פרוזה. נזירים כתבו כרוניקות, שתיארו את כל יכולתו של האל ואת מעורבותו בנעשה עלי אדמות, שנתנו ביטוי לתפיסה של שכר ועונש, שעל פיה כל התרחשות ארצית היא ביטוי של פנקסנות אלוהית, ואשר דגלו בתפיסה התיאולוגית, שלפיה ההיסטוריה אינה אלא מסע של האנושות מן הבריאה אל אחרית הימים. בתרבות ההומניסטית הפכה ההיסטוריה לתחום מרכזי ועצמאי במערכת ההשכלה הרנסנסית. השימוש בכתבי ההיסטוריונים הקלאסיים כמודל לכתיבה היסטורית איפשר השתחררות מדפוס הכתיבה הכרוניסטי המסורתי, שרווח בימי הביניים, ומהתפיסות התיאולוגיות ששלטו בו. תהליך זה לווה גם בפיתוח מידה מסוימת של חוש ביקורת ביחס למקורות ההיסטוריים. נשוב ונעסוק בסוגייה אחרונה זו ביתר פירוט בפרק ח' בספר.

אם ננסה להגדיר, בקווים כלליים, את תחומי הלימוד והיצירה שפורטו לעיל, נבוא ללא קושי רב למסקנה, כי המדובר במכלול שכיום היינו מגדירים אותו כ"מדעי הרוח", או כתוכנית לימודים "הומניסטיים". ואכן, מושג זה, במשמעותו העכשווית, שורשיו במפעלם של אנשי הרנסנס האיטלקי. עם זאת ראוי להדגיש, כי לא ניתן לדבר על "לימודי האדם" כעל תוכנית לימודים סדורה ומאורגנת, שיושמה בכל מקום שהתרבות החדשה הצליחה להתבסס בו. דבר מעין זה לא היה אפשרי כלל במציאות של אותה תקופה, ואף לא התיישב עם אופיה של התרבות ההומניסטית, שהיתה על פי רוב אנטי דוגמאטית.

ההומניסטים באיטליה של המאה החמש-עשרה והשש-עשרה היו אפוא אותם משכילים, שעסקו בדרך כלשהי ב-studia humanitatis, כלומר למדו או לימדו יצירות קלאסיות הקשורות בתחומים ההומניסטיים, כתבו בעצמם חיבורים הקשורים בתחומים אלה, היו רטוריקנים בעלי השכלה הומניסטית, או מילאו תפקידים כלשהם במערכות האקדמיות או הפוליטיות בזכות השכלתם ההומניסטית. אולם מעבר להגדרה "מקצועית" זו, יש להביא בכלל חשבון את המטען האידיאולוגי והתרבותי הקשור בתחייתם של לימודי האדם, שכן ההומניסטים ייצגו למעשה את הגישות התרבותיות החדשות, שהתפתחו באיטליה באותה העת.

ראוי לציין, כי בספרות המחקר ניתן למצוא גם תפיסה רחבה יותר של המושג "הומניזם" על צורותיו השונות: הומניזם, הומניסטים, תרבות הומניסטית וכדומה, כמאפיינים את תרבות הרנסנס בכללותה. אך תפיסה כה רחבה של המושג אינה מסייעת להבנתו ומשבשת במידה רבה את הבנת תרבות הרנסנס, שיש בה זרמים רבים וכיווני התפתחות מגוונים למדי. ההומניסטים האיטלקים לא התיימרו לייצר אנציקלופדיה חדשה של מידע, שנועדה להחליף את האנציקלופדיות של ימי הביניים, ואף לא ערערו, בדרך כלל, על תקפותם של תחומי הידע המסורתיים. המשפט, הרפואה, המתמטיקה, הפילוסופיה של הטבע, התיאולוגיה והלוגיקה נלמדו, במידה רבה, כהמשך ישיר למורשת הישנה. גם התרבות הסכולסטית הוסיפה להתפתח באיטליה של הרנסנס בד בבד עם התרבות ההומניסטית, ושני הזרמים, זה המסורתי וזה ההומניסטי, נפגשו והפרו זה את זה. יתר על כן, תחומי יצירה חשובים אחרים, כגון האומנויות היפות, הספרות בשפה המודרנית, המוסיקה, ובשלב מאוחר יותר גם המתמטיקה הפיסיקה, התפתחו באורח עצמאי, אם כי לא במנותק מזרמים אלו.

ראוי להדגיש, כי בניגוד למסגרת של "שבע האומנויות החופשיות", שכללה גם ארבעה תחומי לימוד "מדעיים" (המתמטיקה, הגיאומטריה, האסטרונומיה והמוסיקה), לא כללו "לימודי האדם" את מה שהיום היינו עשויים לכנות "לימודים ריאליסטיים". הנחת היסוד של ההומניסטים האיטלקים היתה, כי השכלתו של כל אדם בן תרבות חייבת לכלול את "לימודי האדם", שהם, ואולי רק הם, מכילים את היסודות שבאמצעותם יכול האדם להביא לידי ביטוי מרבי את מותר האדם שבו. המדובר בהשכלה ספרותית בעיקרה, וזאת ראוי להדגיש, שאינה כפופה לפילוסופיה, או ליתר דיוק ללוגיקה, למדע או לתיאולוגיה; במקום זאת היא מבוססת על קריאה ולימוד של חיבורים קלאסיים, העוסקים בעיקרו של דבר באדם. ואולם אל לנו להסיק מכך, כי האידיאל האנושי שהחל לצמוח בקרב חוגי המשכילים האיטלקים היה מושתת על התחומים ההומניסטיים בלבד. גיבוריה של תרבות הרנסנס היו דווקא אותם "בני אדם אוניברסליים" (uomini universali), דהיינו, אנשים המצויים בכל תחומי הידע האנושי, והמסוגלים לבטא עצמם באופן אינטליגנטי ולהצטיין בכל תחום.

לבסוף, יש לציין, כי לא ניתן להגדיר את ההומניזם של הרנסנס כתורה פילוסופית. בבסיס התרבות ההומניסטית עמדה אמנם גישה, שניתן להגדירה פילוסופית, אך היא לא היתה בבחינת משנה פילוסופית סדורה. אף כי רבים מקרב ההומניסטים אימצו עמדות, ערכים וגישות, בהשראת החיבורים הקלאסיים, התגלעו ביניהם לא אחת חילוקי דיעות חריפים, ומעולם לא השתייכו ל"אסכולה" אחת. מכל מקום, רבים מקרב ההומניסטים לא עסקו כלל בשאלות פילוסופיות מובהקות, במובן הפורמאלי של המושג. הדוגמאות הכלולות בפרקים ו' ו-ח', העוסקים בחינוך ובהיסטוריה, ימחישו זאת היטב.

ביבליוגרפיה:
כותר: הומניזם מהו?
מחבר: ארבל, בנימין
שם  הספר: הרנסנס האיטלקי : צמיחתה של תרבות חילונית
עורכי הספר: שפיר, רחל; קורדובה, ישי
תאריך: 2000
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספרית ''אוניברסיטה משודרת''.
2. עורכת הספר: רחל שפיר.
3. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית