עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > מדיניות בריטניהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > יחסי יהודים ערביםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדט
הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני. המרכז לתכנים ותקשוב


תקציר
על נציבותו של הרברט סמואל בארץ ישראל (1920 – 1925), על יחסי יהודים-ערבים, על המנדט הבריטי והסכסוך הערבי-יהודי - "הספר הלבן" של צ'רצ'יל (1922).



הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים (1919-1925)
מחבר: הסוכנות היהודית



 

מבוא - הצגת הנושא


בקיץ 1920 החליטה ועידת סן רמו שבאיטליה למסור את ארץ ישראל כמנדט לבריטניה. סעיפי טופס המנדט הדגישו את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וקבעו את מחויבותה של ממשלת המנדט לפתח את התשתית התעשייתית, הכלכלית, המדינית והמנהלית של הבית הלאומי, לסייע לעליית יהודים, לעודד התיישבות רצופה של יהודים על הקרקע ולשמור שהשפה העברית תהיה שפה רשמית
כמו האנגלית והערבית.

משמעות המנדט הייתה החלפת השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל, שנמשך כשלוש שנים בשלטון אזרחי, דבר שהיווה הקלה עצומה לישוב היהודי מאחר והמשטר הצבאי הבריטי היה בעל מגמות פרו ערביות מובהקות. המנדט הבריטי היווה, במידה רבה , את המשך "הצהרת בלפור".

ביום אישור המנדט הכריזה ההנהלה הציונית: "נתגשמה במלואה השאיפה הפוליטית של תכנית בזל. בנין הארץ תלוי רק במעשים ובעבודה". בשיעור זה ניווכח כי הייתה זו, בלשון המעטה, הכרזה מאד אופטימית. "הצהרת בלפור" והתגברות העלייה הביאו לתגובות עוינות מהצד הערבי. השלטונות הבריטיים נאלצו ל"תמרן" בין מחויבותם למימוש רעיון הבית הלאומי היהודי ובין האינטרסים שלהם במזרח התיכון וזאת ע"י כניעה ללחץ הערבי .



 

1. נציבותו של הרברט סמואל (1920 – 1925)


בראש המנדט הבריטי בארץ ישראל עמד "הנציב העליון", שמונה ע"י המלך האנגלי, בהמלצת שר המושבות. ביוני 1920 הגיע לארץ ישראל הנציב העליון הראשון - סר הרברט סמואל.

המדינאי והוגה הדעות הרברט סמואל (1870 – 1963) נולד באנגליה למשפחה יהודית מסורתית. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1902 נבחר לפרלמנט הבריטי ובשנת 1909 היה היהודי הראשון שהחזיק בתיק בממשלת אנגליה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשאנגליה נלחמה בתורכיה, המליץ על הקמת מדינת חסות בריטית בארץ ישראל, שבה תהיה ליהודים זכות להתיישב, ובה
תוכל לקום, בבוא העת, מדינה יהודית. לא ייפלא אפוא שבואו של הנציב העליון הראשון לארץ ישראל היה יום חג לישוב.

מה תרם הרברט סמואל לבנין הבית הלאומי?
1. הוא קבע את מכסת העלייה ל- 16,500 עולים לשנה. מחלקת ההגירה הממשלתית טיפלה במתן רשיונות העלייה.
2. הוא התיר מכירת קרקעות ליהודים. אמנם היה על כך פיקוח ממשלתי, אך ניתן היה לעקפו בקלות.
3. הוא הכיר בשפה העברית כשפה רשמית.
4. הכיר במוסדות הישוב - "אספת הנבחרים", "הועד הלאומי" ו"הרבנות הראשית" - דהיינו - הכיר באוטונומיה ארגונית של הישוב.
5. תמך בכלכלתם של עולי העלייה השלישית כאשר סיפק עבודות ציבוריות (סלילת הכבישים).
6. תמך בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.
7. הממשל הבריטי הפך את ירושלים לבירת ארץ ישראל ומכאן שהבריטים דאגו לטיפוחה של ירושלים יותר מכל עיר אחרת.

הרברט סמואל דאג לפייס את הערבים, שהתרעמו על יחסו החיובי לבית הלאומי.
מדיניות האיזון של הנציב באה לידי ביטוי בצעדים הבאים:
1. הוא דאג להצהיר כי הבית הלאומי לא יפגע בזכויות הערבים.
2. הוא העניק חנינה לפורעים הערבים במאורעות 1920.
3. הוא מינה את אמין אל חוסייני, גדול אויביה של הציונות, למשרת ה"מופתי" (ראש העדה המוסלמית) של ירושלים.
4. לאחר מאורעות 1921 (על המאורעות נדון בהמשך השיעור) נכנע ללחץ הערבי והפסיק לכמה שבועות את העלייה היהודית.
5. חילק אדמות לערבים בעמק בית שאן, אדמות שלאחר מכן ניקנו ע"י היהודים בכסף מלא.



 

2. יחסי יהודים-ערבים




המאבק של יהודים וערבים על ארץ ישראל החל עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 בצורת סכסוכים בעלי אופי כלכלי - חברתי מקומי. יחד עם זאת לא ניתן לבטל לחלוטין את הסממנים הלאומיים במערכת היחסים שבין הישוב לערבים. ב- 1891, כ- 10 שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, באה משלחת של ערביי ארץ ישראל לקונסטנטינופול להתלונן בפני השולטן, כי היהודים "גוזלים" אדמות ערביות.
חברי המשלחת תבעו מן הממשלה התורכית לשים קץ לעליית יהודים לארץ ישראל ולרכישת קרקעות על ידם.

היחסים שבין ערביי ארץ ישראל לישוב היהודי הוחרפו בתקופת העלייה השנייה וזאת בשל:
1. התפתחות פנימית בישוב, דהיינו, גידול בעליה היהודית והרחבת ההתיישבות.
2. גיבוש ההתנגדות הפוליטית בקרב ערביי ארץ ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בייצוג ערביי ארץ ישראל ולא היהודים בפרלמנט התורכי ובהקמת ארגונים כלכליים ערביים אנטי - ציוניים, שמטרתם הייתה להיאבק בעלייה ובהתיישבות הציונית.
3. גיבוש האידאולוגיה הפלשתינאית בעקבות פרסום ספרו של החשוב מבין הוגי הדעות הלאומיים הערביים בראשית המאה ה- 20, נג'יב עזורי, ששילב אנטישמיות לשמה עם פחדים מפני השתלטות יהודית על העולם.
4. העיתונות הערבית האנטי - ציונית, שהטיפה לראות בציונות את הסכנה המרכזית, העומדת בפני הערבים. במלים אחרות, הסכסוך התמקד מעתה במישור הלאומי.

ההסתדרות הציונית החלה לתת דעתה לבעיה הערבית בארץ ישראל רק לקראת 1910.
לאחר שראשי ההסתדרות הציונית הבחינו במעמדם ההולך ומתחזק של הערבים באימפריה העות'מאנית, הבינו שיצירת ברית עם ראשי התנועה הלאומית - ערבית היא משימה ציונית חיונית ואתגר פוליטי חשוב ביותר. משנת 1912 ואילך עשתה ההסתדרות הציונית מאמצים שונים, כדי לכרות ברית עם ראשי התנועה הלאומית - ערבית. ראשי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית החליטו על דו שיח ביניהם לשם מציאת פתרון הולם לבעיות שהתעוררו. מלחמת העולם הראשונה קטעה תכניות אלה בעודן באיבן.



א. הסכם וייצמן פייסל (1919)
לאחר מלחמת העולם הראשונה בלטו בקרב התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל שתי מגמות:
- נסיון הידברות בין מנהיגי התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הציונית.
- טיפוח חלום "סוריה הגדולה" (שתכלול את ארץ ישראל) בראשות מלך ערבי עצמאי.

המגמה הראשונה באה לידי ביטוי בפגישתם של וייצמן ושל פייסל, בנו של חוסיין מנהיג ערביי חצי האי ערב בסוף 1918, וחתימת הסכם ביניהם בינואר 1919. פייסל היה מעוניין בשיתוף פעולה עם הציונות, לא משום שאהד את הציונות, אלא משום שהאמין כי טמונים בה "כוחות אדירים" והשפעה, העלולים לשרת את האינטרס הערבי, כלומר, הפעלת לחץ בינלאומי לממש את עצמאות הערבים במזרח התיכון, וזאת תמורת הכרה ערבית במדינה יהודית, בעליה ובהתיישבות.
התנועה הלאומית הערבית מיהרה להתנער מן ההסכם של פייסל בטענה כי לפייסל לא הייתה שום סמכות להופיע בשם ערביי ארץ ישראל.

ב. מאורעות 1920 - "פסח הדמים" בירושלים ופרשת תל חי
הגורם הישיר לפרוץ המהומות בירושלים היו חגיגות חג מוסלמי בפסח 1920. המון פרוע וחוגג פרץ לסמטאות העיר העתיקה והחל פוגע ביהודים. המשטרה והצבא הבריטי לא התערבו ואף אסרו את חברי כוח המגן העברי. במקומות נוספים בארץ ישראל היו התקפות על הישובים היהודים. רק לאחר כמה ימי השתוללות, שבהם נרצחו יהודים ומאות נפצעו, התערבו השלטונות הבריטיים והשקיטו את הפורעים.

הערבים מיהרו לנצל את "פסח הדמים" לחיזוק תביעותיהם: ביטול "הצהרת בלפור" וסגירת שערי ארץ ישראל בפני עליה יהודית. הערבים הציגו זאת כתגובה על "ההתגרות" היהודית שהסתייעה "בהתנהגות בריטית פרו ציונית". הבריטים מיהרו להציג את העניין כחסר ערך שנופח מעבר לכל פרופורציה. היהודים תוארו כמי שאחראים למהומות ונערכו חיפושי נשק אצל רבים ממנהיגי הישוב.

ב- 1918 כבשו הבריטים את כל ארץ ישראל, אלא שהם נסוגו מן הגליל העליון (בצפון הארץ) ע"פ הסכם עם הצרפתים. הצרפתים ערכו אמנם סיורים באזור, אך לא נכנסו אליו. כך נמצאו ארבעה ישובים עבריים בתוך שטח הפקר, שבו עשו כנופיות ערביות כבשלהן. בשנת 1919, כשגברו ההתקפות הערביות על הישובים, נחלץ יוסף טרומפלדור להגנת יישובי הגליל. בראשית מרס 1920 נפלה תל-חי.
טרומפלדור היה בין שמונת הנופלים. סיפור גבורתו של טרומפלדור היה לסמל ולאגדה. טרומפלדור נפצע אנושות כבר בראשית הקרב. למרות הפציעה החמורה, המשיך לנהל את הקרב. רק עם חשכה הסתיים הקרב. הערבים עזבו את המקום. ההחלטה שהתקבלה ע"י המגינים שנותרו בחיים הייתה לפנות את המקום.
בדרך הנסיגה מתל חי לכפר גלעדי נפטר טרומפלדור. מילותיו האחרונות, לפי עדות הרופא היו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". מאוחר יותר חזרו מתיישבי הגליל העליון ליישוביהם והאזור הכלל בשטח המנדט הבריטי.

ג. מאורעות מאי 1921 - מהומות דמים ביפו
באחד במאי הרגיזה תהלוכת קומוניסטים יהודים את ערביי יפו, אשר, בעזרת ערביי כפרים סמוכים החלו לרצוח יהודים ביפו ולבוז את חנויותיהם. הרציחות ביפו ובשכונות הסמוכות נמשכו שלושה ימים עד להפסקתן ע"י הצבא הבריטי. בין הנרצחים היה הסופר והוגה הדעות , בן העלייה השניה, יוסף חיים ברנר. הפורעים תקפו גם מספר מושבות.

לאחר המאורעות הגיעה לארץ ועדת חקירה בראשות השופט הייקראפט. זו הייתה הראשונה מבין ועדות חקירה בארץ ישראל. הועדה נקטה נימה אנטי-ציונית ברורה והמליצה לצמצם את העלייה שהינה מקור הבעיה.



 

3. המנדט הבריטי והסכסוך הערבי-יהודי - "הספר הלבן" של צ'רצ'יל (1922)


("ספר לבן" הוא תעודה רשמית המתפרסמת ע"י ממשלת בריטניה, שבה היא מודיעה על קווי מדיניותה בנושא מסוים. "הספר הלבן" מוגש בדרך כלל לאישור הפרלמנט. "ספר לבן" - על שום הכריכה הלבנה של החוברת.)

1. הרקע לפרסומו של "הספר הלבן"
מאחר שערביי המזרח התיכון החלו במהומות כנגד השלטון הבריטי במטרה להשיג עצמאות, נאלצו הבריטים לשלוח צבא לאזורי התסיסה. שר המושבות, וינסטון צ'רצ'יל, יצא לבקר במזרח התיכון במטרה לעמוד מקרוב על המצב ולהגיש המלצות. צ'רצ'יל ביקש ליצור תכנית כוללת חדשה למזרח התיכון, שלפיה יומלך פייסל על עירק. ארץ ישראל המזרחית - עבר הירדן- תימסר לעבדאללה, אחיו של פייסל, וזאת כדי להרגיע את ערביי המזרח התיכון. צ'רצ'יל ביקר בארץ ישראל ונפגש עם ערביי ארץ ישראל. הערבים דרשו מצ'רצ'יל לבטל את "הצהרת בלפור", להפסיק את העלייה ולכונן ממשלה לאומית בארץ ישראל, אשר תיבחר על ידי תושבי הארץ, שהתגוררו בה מלפני המלחמה. צ'רצ'יל סירב להיענות לדרישות הערביות. הוא אמנם ניסה לפייס את הערבים אך היה גם בדעה שיש לממש את "הצהרת בלפור" ולהקים בית לאומי ליהודים.

2. "הספר הלבן" - תכנו ומשמעותו
"הספר הלבן" פורסם ב- 1922 והיה הראשון מבין שלושת "הספרים הלבנים", שפרסמה אנגליה עד 1939. ב"ספר הלבן" נקבעו מספר עקרונות:
א. בריטניה לא תסטה מהתחייבותה להקים בית לאומי ליהודים, שכן היהודים יושבים בארץ בזכות ולא בחסד. עם זאת אין לערבים ממה לחשוש, שכן בריטניה מכירה בזכויותיהם ותדאג שלא כל ארץ ישראל תיהפך לבית לאומי, אלא רק חלק ממנה.
ב. העלייה היהודית לארץ תותנה בכושר הקליטה הכלכלי של הארץ, כדי שמספרם הרב של העולים לא ייפול למעמסה על תושבי ארץ ישראל ולא תפגע בעבודת תושביה.
ג. ארץ ישראל המזרחית, שהייתה עד עתה חלק מן המנדט הבריטי בארץ ישראל, נקרעה מארץ ישראל המערבית והפכה להיות עבר הירדן - מדינה ערבית תחת שלטונו של עבדאללה. צ'רצ'יל עשה זאת הן משום שרצה לקיים את ההבטחה שניתנה לחוסיין, מנהיג ערביי חצי האי ערב ב- 1915, בדבר מסירת ארץ ישראל המזרחית לידי בנו עבדאללה, והן משום ששאף לבלום את רעיון "סוריה רבתי" על
חשבון עבר הירדן.
ד. הממשלה בלונדון תהא רשאית לרדוף את החוגים, שלא יהיו רצויים מבחינה פוליטית.

בריטניה ביקשה את הסכמת ההסתדרות הציונית ל"ספר הלבן" ובין השאר להוצאת ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) מתחומי הבית הלאומי היהודי. אנשי ההנהלה הציונית בלונדון, ובראשם וייצמן, התלבטו ביחס לאישור סעיפי "הספר הלבן" ובסופו של דבר החליטו לאשר אותו. משלחת ערבית, ששהתה באותה עת בלונדון, דחתה את סעיפי המסמך, הפסיקה את דיוניה עם ממשלת בריטניה ושבה לארץ
ישראל.

לסיכום - "הספר הלבן" של 1922 אישר אמנם את מימוש הצהרת בלפור וקבע את זכותם של היהודים לשבת בארצם בזכות ולא בחסד. אולם הגבלת העלייה תיצור תקדים מסוכן לממשלות המנדט הבאות, שיחפשו תרוץ נוח לבלום את העלייה. ערביי ארץ ישראל מצדם למדו את הלקח: מאורעות דמים מהווים סיבה טובה להפסקת העלייה היהודית או להאטתה. בשנות ה- 20 וה- 30 תגבר התנגדות הערבים למפעל הציוני בארץ ישראל. ההתנגדות תישא אופי אלים ותשפיע על המדיניות הבריטית.

למרות הקשיים המדיניים והמשבר הכלכלי ,שפקד את הישוב בארץ, העלייה לא פסקה והישוב בארץ ישראל הלך וגדל. במחצית השניה של 1924 הגיעו לארץ. כ- 12 אלף עולים. זרם העולים לא פסק. הוא הלך והתעצם. החלה העלייה הרביעית.




כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים (1919-1925)
מחבר: הסוכנות היהודית
שם  האתר: הסוכנות היהודית לארץ ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני
בעלי זכויות : הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני. המרכז לתכנים ותקשוב
הוצאה לאור: הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני. המרכז לתכנים ותקשוב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית