הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > אסטרונומיה [מדעי החלל]עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור הבריאה
אביעזר, נתןהוצאת אוניברסיטת בר אילן


תקציר
ניסיון להראות הקבלה בין בריאת העולם לפי המסופר בספר בראשית לבין בריאת העולם לפי המדע - הקוסמולוגיה.



היום הראשון : ראשיתו של היקום
מחבר: פרופ' נתן אביעזר



 

בראשית א


א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבּהוּ, וְחׁשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
ג וַיֹאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר. וַיְהִי אוֹר.
ד וְיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאִוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
ה וְיִקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחׁשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בׁקֶר, יוֹם אֶחָד.



 

שאלות


המאורעות הקשורים ליום הראשון של הבריאה מפורטים בחמשת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. עיון בפסוקים אלו מעורר כמה תמיהות.

א. בפסוק הראשון (א,א) אנו קוראים שהקב"ה ברא את העולם. אין ספק שהבריאה היא המאורע הדרמטי ביותר שאירע מעולם. מדוע, אפוא, אין המדענים יכולים למצוא ראיות ברורות וחד-משמעיות לבריאתו של היקום? מדוע אין בנמצא סימנים כלשהם להתרחשותו של מאורע זה? יתר-על-כן, ידוע לכל שעצם רעיון הבריאה - יש מאין - עומד בסתירה מוחלטת לחוקי הטבע הידועים, כגון חוק שימור המסה והאנרגיה הקובע שאין כל אפשרות ליצור יש מאין.
ב. אנו קוראים (א,ג) שהקב"ה ברא את האור. על איזה אור מדובר? מקורות האור היחידים הידועים לנו הם השמש, הכוכבים ומקורות אור מעשי ידי אדם. אבל ביום הראשון לא היו לא שמש, לא כוכבים, לא אדם היכול ליצור אור ולא כל מקור אור אחר. טיבו של אור זה הוא, אפוא, בבחינת מסתורין גמור שאינו מוסבר בשום פסוק בהמשך, ואף-על-פי-כן היה האור הזה חשוב עד כדי כך, שיוחד לו כל היום הראשון - שישית ממעשה הבריאה.
ג. בפסוק הבא (א,ד) אנו קוראים שהקב"ה "הבדיל" בין האור ובין החושך. אולם, חושך אינו דבר ממשי שאפשר להפרידו ולהבדילו מן האור. המלה "חושך" מציינת בפשטות העדר אור. כשיש חושך, אין אור - וכשיש אור, אין חושך. אין, אפוא, משמעות הגיונית לביטוי "ויבדל בין האור ובין החושך".
ד. בפסוק אחר (א,ב) כתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו". משפט זה אינו זוכה לכל הסבר בהמשך. מה בדיוק היה במצב של "תוהו ובוהו", ומה הביא לסיומו של מצב זה?
ה. לבסוף אנו קוראים (א,ה) כי מכלול התהליכים הקוסמולוגיים המורכבים הקשורים ליצירת היקום אירעו ביום אחד בלבד. ידוע היטב כי פרק-הזמן שבו מתרחש תהליך קוסמולוגי אינו נמדד בימים ואף לא בשנים, אלא במיליונים ואף במיליארדים של שנים.

אלו הן כמה מן השאלות שאפשר לשאול. נציג עתה את הגילויים המדעיים האחרונים הנוגעים לכל אחת מחמש השאלות הללו, ונדון בפרוטרוט בסתירות, כביכול, בין התורה למדע. נראה כאן כי דווקא הממצאים המדעיים שהתגלו בשנים האחרונות, הם המספקים לפסוקי התורה הסבר התואם לחלוטין את המדע של המאה העשרים.



 

קוסמולוגיה


הקוסמולוגיה היא ענף המדע שעניינו התהוות היקום והתפתחותו. זהו אחד מאפיקי המדע הקדומים ביותר, שהיה מוקד התעניינות במשך אלפי שנים כמעט בכל התרבויות. אולם, עד למאה הזאת עמדו כל התיאוריות הקוסמולוגיות על השערות בלבד, ללא ביסוס מדעי ראוי לשמו.

חשוב לזכור כי אפילו עד מחצית המאה העשרים לא השתפר בהרבה מצב זה. פרופסור סטיבן ויינברג (Weinberg), חתן פרס נובל מאוניברסיטת הרווארד, כתב כי "בשנות החמישים רווחה הדעה כי חקר היקום הקדום הוא נושא שאין ראוי למדען רציני לייחד לו את זמנו. בפשטות - לא היו נתונים מדעיים מספיקים לשיחזור ההיסטוריה של היקום הקדום"(1).

הגישה שרווחה בקוסמולוגיה של שנות החמישים התבססה על ההנחה שהיקום שאנו רואים היום היה קיים בצורתו זאת מאז ומעולם, ויוסיף להתקיים כך לנצח(2). ואכן, ההנחה כי שינויים של-ממש אינם חלים ביקום, עולה בקנה אחד עם מסקנותיהן של תצפיות אסטרונומיות בנות מאות דורות המצביעות על תבנית קבועה ובלתי-משתנה של גרמי השמיים. מערך- הכוכבים שנפרס לעינינו היום זהה לחלוטין למערך הכוכבים שראו חוזי הכוכבים של העת העתיקה לפני אלפי שנים. מסורת זאת של גרמי שמיים שאינם משתנים, תמכה בהנחה שהיקום הוא נצחי וקבוע - אך ללא כל ביסוס מדעי הולם.



 

תיאוריית "המפץ הגדול"


בשנת 1946 הציעו ג'ורג' גמוב (Gamow) רעמותיו תיאוריה קוסמולוגית שונה לחלוטין(3). לפי התיאוריה של גמוב היקום התהווה לפני 15 מיליארד שנים. על עקרונותיה של תיאוריה מהפכנית זו אפשר ללמוד מן הטבלה דלהלן, שבה נמדד הזמן במיליארדי שנים. הזמן הנוכחי מצוין בטבלה במספר "15", כי 15 מיליארד שנים חלפו מזמן התהוות היקום. בזמן המצוין במספר "0", הופיע לפתע מאין פרץ-אור עצום. מקור אור זה מכונה "כדור-האש הקדום", אבל הוא ידוע יותר בכינויו הפופולרי "המפץ הגדול" (the big bang), ומכאן שמה של התיאוריה. הופעתו הפתאומית של כדור-האש הקדום מציינת את תחילתו של היקום. לפני המפץ הגדול לא היה קיים דבר, ולכן המפץ הגדול הוא "יש מאין" בהתגלמותו.

אין לטעות במונח "כדור-האש", השגור בפי הקוסמולוגים. אין מדובר בחומר בוער כלשהו, אלא בריכוז רב-עוצמה של אנרגיית אור.

תיאוריית המפץ הגדול




זמן (במיליארדי שנים) מאורע
15


0.001



0
ההווה

היווצרות אטומים ומולקולות
היקום נעשה פתאום שקוף
האור מתחיל לזרוח וממלא את היקום כולו

כדור-האש הקדום מופיע פתאום
תחילת היקום - המפץ הגדול - יש מאין


נניח לשאלה החשובה מאין הופיע כדור-האש הקדום, ונוסיף להסביר כמה מעקרונותיה של תיאוריית המפץ הגדול - ובעיקר, איך התפתח היקום, כפי שהוא מוכר לנו, מכדור-האש הקדום. כיום מורכב היקום מחומר, שהוא כל מה שעינינו רואות, החל בשמש ובכוכבים וכלה במים, באוויר ובעולם-החי. מאין בא כל החומד הזה?

התשובה ניתנת בנוסחה של תורת היחסות של איינשטיין: E=Mc2

האות 2 מייצגת אנרגיה, האות M מייצגת מסה (חומר) והאות c מייצגת את מהירות האור. נוסחה זו קובעת שחומר יכול להפוך לאנרגיה, ונותנת לכך יחס המרה גבוה - C2. די, אפוא, בכמות חומר קטנה כדי להפיק כמות אנרגיה עצומה. המרת חומר לאנרגיה אינה אפשרות היפותטית גרידא, אלא משמשת בפועל להפקת אנרגיה גרעינית. עוצמתה של אנרגיה זו נוצלה על מנת לזרוע הרס בהפצצת הירושימה ונגאסאקי, אבל כיום היא מנוצלת גם לספק חשמל לעשרות מיליוני משפחות בעולם כולו.

תיאוריית המפץ הגדול מנצלת את העובדה שנוסחתו של איינשטיין היא דו-כיוונית. כפי שחומר יכול להפוך לאנרגיה, כך יכולה אנרגיה להפוך לחומר. אמנם כדי להפיק מעט חומר דרושה כמות עצומה של אנרגיה, אבל האנרגיה שהיתה אצורה בכדור-האש הקדום היתה כה רבה עד ששימשה מקור לכל החומר הקיים היום ביקום כולו.

האנרגיה שהיתה אצורה בכדור-האש הקדום היא אנרגיית אור, כמו האנרגיה המוקרנת מן השמש. המונח "אור" שאנו משתמשים בו בא לציין תופעה כללית, הנקראת בשפת המדע "קרינה אלקטרומגנטית". השמש, למשל, פולטת קרינה אלקטרומגנטית שהעין יכולה להבחין בה. זהו "האור הנראה", המורכב ממיגוון צבעים הידועים כ"צבעי הקשת", מאדום ועד כחול. אולם, מלבד זאת פולטת השמש גם קרינה אלקטרומגנטית שאין העין מסוגלת להבחין בה - זהו "האור הבלתי-נראה". קשת "הצבעים" של האור הבלתי-נראה כוללת את הקרינה האינפרה-אדומה (המביאה לתחושה של חום), הקרינה האולטרה-סגולה (הגורמת לשיזוף העור), קרינת המיקרוגל (המנוצלת בתנורי מיקרוגל לאפייה ולבישול), גלי הרדיו, קרני הרנטגן ועוד. אין כל הבדל מהותי בין האור הנראה ובין האור הבלתי-נראה, וכולם יחד יוצרים את הספקטרום השלם של הקרינה האלקטרומגנטית. מצלמה המצוידת בסרט צילום מתאים תוכל לקלוט כל אחד מן ה"צבעים" הללו. לפיכך, המונח "אור" משמש במדע לכל סוגי הקרינה האלקטרומגנטית - גם האור הנראה וגם האור הבלתי-נראה.

עתה, נפנה למאורע חשוב ביותר, שהתרחש מיד לאחר המפץ הגדול, וזמנו מסומן בטבלה במספר "0.001". כדי להבין את המאורע הזה יש צורך להקדים הסבר. חלקיק היסוד של החומר בטבע הוא האטום, או קבוצת אטומים הקרויה מולקולה. אולם בראשית התהוותו של החומר, מיד לאחר זמן האפס, לא היו אטומים יכולים להתקיים כלל. החום העצום של כדור-האש הקדום היה מפרק כל אטום כהרף-עין. משום כך, התקיים החומר במצב-צבירה מיוחד המכונה "פלסמה". ההבדל העיקרי בין שתי צורות-חומר אלה הוא שהאטום ניטרלי מבחינה חשמלית, ואילו הפלסמה מורכבת מחלקיקים בעלי מטען חשמלי, חיובי או שלילי. בשל תכונותיהם של החלקיקים הטעונים, "לוכדת" הפלסמה בתוכה את האור ומונעת את מעברו החופשי דרכה. משום כך, הפלסמה נראית חשוכה לחלוטין.

שבריר שנייה לאחר המפץ הגדול נכלא אורו של כדור-האש הקדום בתוך מכלול הפלסמה של היקום. על-אף עוצמתו הרבה של האור, הוא נשאר לכוד בתוך הפלסמה בלי אפשרות "להימלט", ולכן לא היה אפשר לראותו. אילו היה צלם מזדמן ליקום מיד לאחר המפץ הגדול, והיה מנציח במצלמתו את המצב, היה מגלה באכזבה שכל תמונותיו שחורות לגמרי, מכיון שהפלסמה לכדה את כל האור וגרמה ליקום להיות חשוך.

לאחר זמן האפס, החל כדור-האש הלוהט להתקרר בקצב מהיר ביותר. בזמן 0.001 (ראה טבלה), התקרר כדור-האש עד לטמפרטורה שאיפשרה לחלקיקים הטעונים של הפלסמה להתאחד ולהתהוות לאטומים. להתהוות זו של האטומים מן הפלסמה נודעת חשיבות עליונה, מכיון שתהליך זה איפשר ליקום להתפתח וללבוש את צורתו הנוכחית.

בניגוד לפלסמה הלוכדת אור, כל חלל שאטומים ומולקולות נעים בו בחופשיות, הוא שקוף לאור. האטמוספרה, למשל, המורכבת בעיקר ממולקולות של חנקן וחמצן, מאפשרת לאור לעבור דרכה בחופשיות. לכן, אפשר לראות בבירור מפני כדור-הארץ את השמש, את הירח ואת הכוכבים הרחוקים. לפיכך, כאשר פתאום הפכה הפלסמה לאטומים, לפני 15 מיליארד שנים, "השתחרר" אורו של כדור-האש הקדום מתוך הפלסמה והחל "להאיר". מיד הוצף היקום כולו באור, כפי שהוא מואר עד עצם היום הזה.

זוהי בקצרה תיאוריית המפץ הגדול של ג'ורג' גמוב. ככל תיאוריה מדעית גם תיאוריה זו נבחנת באישור תחזיותיה - והבולטת בהן היא בלי ספק התחזית שהיקום כולו מלא באור שנוצר בראשיתו, לפני 15 מיליארד שנים. לאור הזה, השייך בעיקר לחלק הבלתי-נראה של הספקטרום האלקטרומגנטי, יש תכונות מיוחדות (שלא נפרטן כאן). תכונות אלו מאפשרות להבדיל בקלות בין אור שמקורו בכדור-האש הקדום ובין אור הנובע ממקורות אחרים. ואף-על-פי-כן לא התגלה אור זה עם הצעת התיאוריה. אפשר להסביר בפשטות מדוע לא נראה האור הזה. אמנם, בראשית התהוותו היה כדור-האש הקדום לוהט במידה שלא תתואר והכיל ריכוז עצום של אנרגיה. אולם, במרוצת הזמן התפשט כדור-האש והתקרר, והאנרגיה התפזרה לכל עבר. היום, לאחר שחלפו 15 מיליארד שנים, מפוזרת האנרגיה בדלילות רבה ועוצמתה מיזערית. לפיכך, לא היה אפשר לגלותה באמצעות המיכשור הקיים.

לסיכום, אפשר לומר שתיאוריית המפץ הגדול שונה לחלוטין משאר התיאוריות הקוסמולוגיות, עד כדי כך שאפשר לראות בה תיאוריה הגובלת בדמיון פרוע. יתר-על-כן, מסיבות טכניות לא היתה אפשרות לבדוק את התחזית המרכזית של התיאוריה - כלומר, את קיומו של אור מיוחד הממלא את היקום כולו. אין פלא, אפוא, שתיאוריית המפץ הגדול לא זכתה להתייחסות רצינית מצד הקהילייה המדעית.



 

אימות התיאוריה


השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינו בפריצות-דרך טכנולוגיות בתחומים רבים. היה זה עידן הטרנזיסטור, הלייזר והמחשב. גם המיכשור המדעי השתפר שיפור מהפכני. ניסויים רבים, שאפשר היה רק לחלום עליהם בשנות הארבעים, נעשו בשנות השישים לדבר שבשיגרה. גם המיכשור לגילוי קרינה שוכלל עשרות מונים, ולמעשה נוצרה בשנות השישים האפשרות הטכנית לגלות את הקרינה החלשה שנחזתה בתיאוריית המפץ הגדול.

בשנת 1965 עסקו שני מדענים אמריקנים ממעבדות המחקר של חברת הטלפונים "בל", ארנו פנזיאז (Penzias) ורוברט וילסון (Wilson), במדידת גלי-רדיו גלקטיים בעזרת אנטנה רגישה במיוחד. אגב בדיקת האנטנה, גילו השניים קרינה אלקטרומגנטית חלשה ביותר, שלהפתעתם הגיעה מכל הכיוונים בחלל החיצון. עד מהרה התברר שזוהי בדיוק אותה הקרינה שנחזתה בתיאוריית המפץ הגדול.

מאז פירסמו פנזיאז ווילסון לראשונה את תגליתם, אישרו מדענים רבים את ממצאיהם. כיום אין עוד צל של ספק שתחזית מרכזית זו של תיאוריית המפץ הגדול אושרה והיתה לעובדה מדעית מוגמרת. יתרה מזאת, תחזיות נוספות של תיאוריית המפץ הגדול אומתו אף הן. למשל, לפי התיאוריה, על כל הגלקסיות ביקום להתרחק זו מזו במהירות גבוהה בשל ההתפוצצות הראשונית - המפץ הגדול. ואכן, תנועת הגלקסיות הזאת אושרה בידי האסטרונום האמריקני אדוין האבל (Hubble), שעל שמו נקרא קצב התנועה הגלקטית "קבוע האבל". ניצחון אחר שנחלה תיאוריית המפץ הגדול קשור בהרכב הכימי של היקום. הכמויות היחסיות של הגזים מימן והליום המצויות ביקום כולו, תואמות את הכמויות החזויות בתיאוריה.

תיאוריית המפץ הגדול זכתה לאישור נוסף בשנות התשעים, כאשר הלוויין המדעי COBE שידר ארצה את תוצאות המדידות שביצע. סוכנות החלל האמריקנית (NASA) שיגרה את הלוויין כדי למדוד תכונות שונות של הקרינה הנובעת משרידי המפץ הגדול בגבהים שבהם אין האטמוספרה מפריעה למדידות. הממצאים הללו אישרו את תיאוריית המפץ הגדול באופן חד-משמעי. כתב-העת הבריטי Nature הכתיר את הממצאים הללו "ניצחון מדעי" והדגיש את "ההתאמה המושלמת" בין תוצאות המדידה לבין תחזיותיה של תיאוריית המפץ הגדול(4). כמו כן ייחד כתב-העת American Scientific את עמוד השער של גיליון יולי 1992 למאמר שכותרתו "הוכחות נוספות למפץ הגדול". הדי הממצאים של הלוויין COBE נשמעו אף מחוץ לקהילייה המדעית ודווחו בהרחבה במשך שנת 1992 גם באמצעי התקשורת הכללית.

לאחר שכל תחזיותיה זכו לאישור מדעי, נעשתה תיאוריית המפץ הגדול לתיאוריה הקוסמולוגית המקובלת, וננטשו כל התורות הקוסמולוגיות המתחרות. את הגושפנקה הסופית לתיאוריית המפץ הגדול נתנה בשנת 1978 ועדת פרס נובל בשעה שהחליטה להעניק את הפרס היוקרתי לשני הפיסיקאים פנזיאז ווילסון על תגליתם החשובה.

למרבה הצער, לא זכה ג'ורג' גמוב לחלוק עמם את הפרס, מכיון שהוא נפטר קודם לכן בשנת 1968.

חשיבות תגליתם של פנזיאז ווילסון היא כה גדולה, עד שפרופסור סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל מאוניברסיטת הרווארד, מכנה אותה "אחת התגליות המדעיות החשובות ביותר של המאה העשרים"(5). אפשר בהחלט להבין מדוע הפליג פרופסור ויינברג בשבחה. תיאוריית המפץ הגדול שינתה מן הקצה אל הקצה את תפיסתנו בעניין התהוות היקום.



 

פסוקי התורה


נשוב עתה לעיקרו של ספר זה - השוואה בין פסוקי התורה ובין הידע המדעי העדכני. כל אחת מחמש הנקודות שנמנו בתחילת הפרק תיבחן בפרוטרוט.


בריאת העולם התקבלה כעובדה מדעית מוגמרת. את העמדה המדעית המקובלת היום בעניין הבריאה סיכם פרופסור פאול דירק (Dirac), חתן פרס נובל מאוניברסיטת קיימברידג': "ההתקדמות בתחום הרדיו-אסטרונומיה בשנים האחרונות הרחיבה במידה ניכרת את הידע שלנו על האזורים המרוחקים בחלל....אין עוד ספק שהבריאה אכן אירעה בזמן מסוים בעבר"(6). היום יכול כל מדען לבצע מדידות מתאימות, ולקבל הוכחות חותכות המעידות שהיקום אכן נברא.

מאלף לצטט כמה קוסמולוגים מן השורה הראשונה. פרופסור סטיפן הוקינג ,(Hawking) מאוניברסיטת קיימברידג', כותב: "הבריאה נמצאת מחוץ לתחום חוקי הפיסיקה הידועים"(7). הפרופסורים אלן גות (Guth) מן המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס ופאול שטיינהרט (Steinhardt) מאוניברסיטת פנסילבניה, כותבים: "רגע הבריאה נותר בלי הסבר"(8). שני ספרים מדעיים העוסקים בקוסמולוגיה שיצאו לאור לאחרונה נקראים הבריאה(9) ורגע הבריאה(10), וכן למאמר שהתפרסם לאחרונה באחד מכתבי-העת החשובים ניתנה הכותרת: "בריאת היקום, יש מאין"(11).

מציטוטים אלו עולה בעליל כי המונח "בריאה" יצא מחזקתם הבלעדית של פרשני התורה, וחדר ללקסיקון המדענים. למעשה, אין עוד אפשרות לקיים דיון מדעי בעל-ערך על קוסמולוגיה בלי שהבריאה תתפוס בו מקום מרכזי.

ועתה לשאלת המפתח - מה גרם להופעתו הפתאומית של כדור-האש הקדום שבישר את הבריאה? לפי דברי מדענים דגולים, הבריאה נמצאת "מחוץ לתחום חוקי הפיסיקה הידועים"(12), ו"נותרת בלי הסבר"(13). לעומת זאת, ליהודי המאמין יש תשובה לשאלה: מה גרם לבריאת העולם? היא מצויה בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלקים...."


הקוסמולוגיה קובעת עתה כי הופעתו הפתאומית והבלתי-מוסברת של כדור-האש הקדום היא-היא בריאתו של היקום. נוכל, אפוא, לראות במילים "יהי אור" התייחסות לכדור-האש הקדום - המפץ הגדול - המציין את בריאת העולם. כל האנרגיה והתומר הקיימים כיום ברחבי היקום נובעים במישרין מ"אור" זה. בייחוד יש לתת את הדעת לכך, שלא היו ביום הראשון שתי בריאות נפרדות - בריאת היקום ובריאת האור - אלא בריאה אחת בלבד.


תיאוריית המפץ הגדול מסבירה כי בראשית התהוותו היה היקום עשוי מתערובת הפלסמה והאור של כדור-האש הקדום. באותה העת נראה היקום חשוך בגלל הפלסמה. המעבר הפתאומי מפלסמה לאטומים זמן קצר לאחר הבריאה איפשר לקרינה האלקטרומגנטית ("האור") של כדור-האש להינתק-"להיבדל" מן היקום החשוך, ולהאיר את כל מרחבי החלל.

את המילים "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך" אפשר להבין כהתייחסות להפרדת האור מן התערובת החשוכה של הפלסמה בכדור-האש. אור מיוחד זה, שהתגלה כעבור 15 מיליארד שנים בידי פנזיאז ווילסון, זיכה אותם בפרס נובל.


מאז 1980 חלו התפתחויות חשובות בתיאוריית המפץ הגדול. במאמר המסכם התפתחויות אלו נאמר: "היקום החל במצב של תוהו ובוהו (chaos)"(14). ספר העוסק בקוסמולוגיה דן באריכות בתופעה הקרויה "התוהו-ובוהו הקדום" ובהשלכותיה הקוסמולוגיות החשובות(15). הדיון הזה נכלל בפרק שכותרתו From Chaos to Cosmos. ולבסוף, פרופסור אנדרי לינדה (Linde), ממכון לבדב לפיזיקה שבמוסקבה, הציע לאחרונה את "התסריט הכאוטי" לראשיתו של היקום(16). אין אפשרות במסגרת הספר הזה להסביר את טיבו של אותו "תוהו ובוהו", אבל יש להדגיש את התפקיד החשוב של התוהו-ובוהו בהתפתחותו של היקום ברגעיו הראשונים.

חשיבותו המדעית של נושא התוהו-ובוהו עולה בקנה אחד עם הנאמר בתורה בדבר תחילתו של היקום במצב של "תוהו ובוהו".


טעות היא להקיש מן הקצב האיטי ביותר שבו מתרחשים השינויים הקוסמולוגיים היום, על הקצב שבו התרחשו המאורעות ברגעיו הראשונים של היקום. ההנחה המוטעית שהקצב הקדום היה זהה לקצב הנוכחי, היתה הבסיס לתיאוריות הקוסמולוגיות הקודמות. בניגוד להן, לפי התיאוריה המקובלת של המפץ הגדול, התרחשה סידרה ארוכה של התפתחויות קוסמולוגיות דרמטיות בתוך פרק-זמן קצר ביותר, ממש בראשיתו של היקום. נקודה זו זכתה להדגשה יתרה אצל פרופסור סטיבן ויינברג, שבחר לקרוא לספרו העוסק בקוסמולוגיה מודרנית, שלוש הדקות הראשונות (The First Three Minutes) לפרופמור ויינברג דרושים 151 עמודים כדי לתאר את התמורות הקוסמולוגיות הרות-הגורל שהתרחשו במשך שלוש דקות בלבד.



 

סיכום


סיכום הולם ביותר לפרק הזה אפשר למצוא בדבריהם של הפרופסורים גות ושטיינהרט: "מנקודת ראות היסטורית, ההיבט המהפכני ביותר" של התיאוריה הקוסמולוגית המודרנית, היא הטענה שחומר ואנרגיה אכן נבראו, פשוטו כמשמעו. הקוסמולוגים הללו מדגישים כי "טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת למסורת מדעית בת עשרות דורות אשר האמינה כי לא תיתכן יצירת יש מאין"(17).

אפשר לומר כי מחקר מדעי נמרץ של טובי המוחות האנושיים במשך מאות שנים, מצייר לפנינו היום תמונה של תחילתו של היקום והתפתחותו, התואמת להפליא את הפסוקים הראשונים של התורה.




 

מקורות והערות


1. ס. ויינברג, 1977, The First Three Minutes (אנדרי דויטש ופונטנה, לונדון), עמודים 13-14.
2. ה. בונדי, 1960, Cosmology, מהדורה שנייה (בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג').
3. ויינברג, כנ"ל; ג.ט. באת, 1980, The State of the Universe (בהוצאת אוניבדסיטת אוקספורד), פרק א.
4. ס. ג'. הוגאן, מרס 1990, Nature, כרך 344, עמודים 107-108.
5. ויינברג, עמ' 120.
6. פ. א. מ. דירק, 1972, Commentarii, כרך 2, מס' 11, עמ' 15; כדך 3, מס' 24, עמ' 2.
7. ס. ו. הוקינג וג. אליס, 1973, The Large Scale Structure of Space-Time (בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'), עמ' 364.
8. א. ה. גות ופ. ג'. שטיינהרט, מאי 1984, Scientific American, כרך 250, עמ' 102.
9. פ. ו. אטקינס, 1981, The Creation (ו. ה. פרימן, אוקספורד).
10. ג'. ס. טרפיל, 1983, The Moment of Creation (צ'רלס סקריבנד, ניו-יורק).
11. א. וילנקין, 1982, Physics Letters, כרך 117, עמודים 25-28.
12. הוקינג ואליס, עמ' 364.
13. גות ושטיינהרט, עמ' 102.
14. שם.
15. ג'. ד. ברו וג'. סילק, 1983, The Left Hand of Creation (היינמן, לונדוך).
16. א. לינדה, ספטמבר 1987, Physics Today, כרך 40, עמודים 61-68.
17. גות ושטיינהרט, עמ' 102.



כדאי לקרוא על בראשית ברא : מבוא.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: היום הראשון : ראשיתו של היקום
שם  הספר: בראשית ברא : בריאת העולם על-פי התורה והמדע
מחבר: אביעזר, נתן (פרופ')
תאריך: 1994
הוצאה לאור: אביעזר, נתן; הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הערות: 1. תרגם מאנגלית: דוד אביעזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית