עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה > גיאולוגיה של ארץ-ישראלעמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > מדבר יהודה והבקע
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
סקירה של בקעת ים המלח מנקודת מבטו של בוטנאי, המתעניין גם בסלעים, באבנים, בבעלי-חיים ורואה את המתרחש בנוף מן הבחינות הללו (תולדותיהם של מקווי-המים, היווצרות הר סדום, התייבשות אגם הלשון ובעלי חיים וצומח בבקעת ים המלח).



על-כף ים-מוות זה
מחבר: אבינועם דנין


לפני זמן-מה שהיתי, במסגרת שירות מילואים, במשך שבועות אחדים בבקעת ים המלח. הנוף, החי והצומח של חבל ארץ זה יודעים לספר סיפור מרתק. אבל למרבה הצער מצאתי אצל עמיתי ליחידה ידע קלוש בהבנת הנוף הסובב אותם והתופעות המתרחשות לנגד עיניהם. גם כאשר הצטרפתי לסיור של חיילים המשרתים באזור תקופה ארוכה ועניתי על שאלותיהם, הבחנתי באותה תופעה. בעקבות זאת התגבש בי הרעיון לסקור את בקעת ים המלח מנקודת מבטו של בוטנאי, המתעניין גם בסלעים, באבנים, בבעלי-חיים ורואה את המתרחש בנוף מן הבחינות הללו. ברצוני להוסיף, כי מחקריהם של ד. ניב, ר. פרוינד, צ. גרפונקל, י. זק, ר. גרסון, ב. בגין וצ. קליין סייעו לי להבין את הרקע הגיאולוגי של האזור.

בקעת ים-המלח היא חלק משקע צר ועמוק, הנמשך לאורך כ- 6,000 קילומטרים, הקשור לשבר הסורי-אפריקאי. גם הערבה ובקעת הירדן הם חלק ממערכת זו של שברים ושקעים. הגוש של ארץ-ישראל וסיני נמצא ממערב לשקע, וארצות אלה נעות ביחס לגוש של ערב ועבר הירדן המזרחי. על-פי עדויות גיאולוגיות שונות (ראה: פרוינד, 1964, מדע ט': עמ' 182-175), נע הגוש המזרחי כ- 100 קילומטר צפונה ביחס לישראל וסיני. גושי יבשה אלה היו פעם חטיבה אחת שנפרדה על-ידי השבר הסורי אפריקאי, וכתוצאה מנדידה ממושכת לאורך קו השבר מצויים כיום מחשופי סלעים שונים במרחק של כ- 100 קילומטר זה מזה. כך הקצה הדרומי של גוש הסלעים הכהים הקדומים שליד אופירה מצוי במרחק של 100 קילומטר מבליטה דומה של אותם סלעים בערב. מחשופי הסלעים, המכילים נחושת ומנגן בתמנע נמצאים במרחק של 100 קילומטר מאלו שבפינן אשר במדינת ירדן ממזרח לחצבה. סיגי נחושת על גבעת בריכת-המים של מושב חצבה הם עדות לעיבוד עפרות נחושת שמקורם בפינן, בדומה למה שנמצא בתמנע. סלעים שחורים מהווים את בסיסם של ההרים הנישאים מעל צוער המקראית - היא הכפר הירדני צפי (קרי סאפי) של היום ומדרום לכפר זה. סלעים מסוג זה מצויים בישראל רק עד תמנע. את הפוספטים בעבר הירדן נמצא באזור אירביד שמול בית-שאן ואילו הפוספטים אשר בישראל מצויים בעיקר באזור אורון שמדרום-מערב לים המלח.

התנועה התרחשה, כמשוער, החל בתקופת הסנון (לפני כ- 120 מיליון שנה). קצב התנועה לא היה אחיד ועל סמך ממצאים גיאולוגיים שונים נקבע כי במהלך 4-5 מיליון השנים האחרונות עשו גושי יבשה אלה את 40 הקילומטרים האחרונים מתוך אותם 100 קילומטרים של תנועתם.

מלבד תנועה של גוש אחד כלפי השני בכיוון צפון-דרום, התרחב גם הסדק שביניהם וגרם להיווצרות העמק, שהוא המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ.


 

תולדותיהם של מקווי-המים


משנוצרה הבקעה המאורכת, היא בקעת הירדן והערבה של היום, החלו להיאסף אל תוכה מים. ומשהתהווה מקווה-מים, החלו להצטבר בקרקעיתו חומרי משקע ולהיווצר בחופיו מדרגות חוף. סלעי המשקע שאנו רואים כיום על פני השטח הם, כמובן, הצעירים ביותר, אשר כיסו את אלה שקדמו להם. אולם פה ושם, עקב פעילות מקומית בקרום כדור הארץ, נחשפו גם סלעים קדומים יותר. שכבות סלעי-המשקע ותצורות מדרגות-החוף מספרות, למי שיודע להבין את שפתן, את סיפור תולדותיהם של הנהרות ומקווי-המים שהיו בבקעה בתקופות שונות.

מן העדויות שנשתמרו בצורה זאת עולה, כי בתקופות שונות זו מזו היו מצבים שונים זה מזה תכלית שינוי. היו תקופות של ריבוי גשמים באזורנו, שבהן מילאו המים חלקים גדולים של הבקעה. והיו תקופות אחרות, תקופות יובש, שבהן הצטמקו מקווי-המים אל המקומות העמוקים ביותר בבקעה, ורוב שטחה נתייבש ונחשף. ובתקופה מסוימת אף פרצו מי הים הגדול, הוא הים התיכון בימינו, דרך עמק יזרעאל אל הבקעה והיא הפכה לשלוחה מאורכת של הים הגדול, מעין פיורד.

הצפת הבקעה במי הים הגדול התרחשה, על-פי גיאולוגים מסוימים, לפני 7-10 מיליוני שנים. האקלים היה אז חם ויבש, התאיידות המים מן השלוחה הצרה של הים הייתה עזה, ועל קרקעיתו הצטברו שכבות עבות של מלח מעורב במעט גבס, חלוקי נחל ובוץ. במפרץ זה היו תקופות, שבהן המים לא היו מלוחים במידה שהביאה לשקיעת מלחים. בתקופות "המתוקות" הללו חיו בתוכו דגים מן הסוג קיפון והתקיימו צמחים הדומים לחוטית ולשרוכית, הגדלים כיום כדשא בתוך הים בחופים החוליים של מפרץ אילת.

בתקופה מאוחרת עוד יותר וקרובה למדי בקנה-מידה גיאולוגי, לפני כשישים אלף שנים, שוב התגברו הגשמים בארץ. הבקעה, סגורה מכל עבריה, התמלאה במים, מתוקים עד מליחים, ונוצרה סידרה של אגמים, שבתקופות מסוימות התאחדו לכדי אגם אחד גדול. אגם זה השתרע בין חצבה של היום בדרום לבין הכנרת בצפון. מאחר שמשקעיו של אגם זה בונים את הלשון של ים המלח, מכונה סידרת סלעים זו בשם "תצורת הלשון" או "חוואר הלשון". נוסף לצבעו הבהיר ביותר, נתאפיין החוואר במבנה שכבתי מיוחד במינו. וזה פשר התופעה: בחורף הסיעו עימם המים שהגיעו בנחלים, המהווים גם היום את אגן-ההיקוות של בקעת הירדן ובקעת ים המלח, כמויות של בוץ. הבוץ התפזר באגם כולו ושקע על קרקעיתו, כרבדים דקים וירקרקים של חרסית. בקיץ, עת עלו מידות החום של מי האגם והתגברה ההתאדות, ירדה מסיסותם של מלחי פחמת הסידן שבמימיו. כתוצאה מכך נוצר גיר, ששקע כרבדים לבנים ורכים. כך נוצרו מדי שנה רובד ירוק ורובד לבן זה על גבי זה. המתבונן בקירותיהם של קניונים שנוצרו בתוך שכבות החוואר, דוגמת זה של נחל פרצים, יכול ליהנות הנאה רבה מהתבוננות בדפיו הירוקים-לבנים של ספר ההיסטוריה הזה.



 

הר סדום עולה ממעמקים


בתחילת תקופת קיומו של אגם הלשון חל שינוי כביר בבקעה: חומרי הסחף וסלעי המשקע השונים, ששקעו במרכזה של הבקעה, לחצו על סלעי המשקע של העבר. המלח ששקע לפני 7-10 מיליון שנים נלחץ הצידה ולמעלה ופרץ במערבה של הבקעה, וכך יצר את הר סדום. את התהליך ניתן לדמות לקופסה של מרגרינה, שממלאים אותה מעל לקיבולת שלה, ולוחצים מצד אחד. המרגרינה פורצת מהצד השני, מתוך סדק שנוצר בין הדופן ובין המכסה. זהו אחד ההסברים לתהליך עלייתו של הר סדום. אך יש גם הסברים אחרים.

כאשר התרוממו שכבות המלח, הן הרימו עימן שכבות של סלעים שהיו מעליהן. חלקן של השכבות הללו נותר אופקי או כמעט אופקי, דוגמת שכבות חוואר הלשון המצויות בראש הר סדום. חלקן האחר הוסט למצב אנכי כפי שאנו מוצאים אותן בפאתיו המזרחיים או המערביים של ההר. בין השכבות האנכיות הללו מצויות השכבות המכילות מאבני דגים. לעתים נראות שכבות המלח מקופלות ומקומטות, כתוצאה מהשפעת הכוחות האדירים שלחצו אותן כלפי מעלה - כמו שניתן לראות במחצבת המלח שליד מערת סדום.

הר סדום בנוי מלחים קלי-תמס ופעילות ההמסה של מי הגשמים מאז שעלה ההר הותירה מעל שכבות המלח האפורות שכבה של כ- 40 מטר הכוללת אדמה, חלוקי נחלים ואנהידריט (מינרל הקרוב בהרכבו לגבס). פני השטח של ההר מבותרים על-ידי נחלים רבים קטנים, ויוצרים נוף הקרוי ביתרונות. מסיסותו הגבוהה של המלח הבונה את ליבו של הר סדום שמתחת לאותה שכבת-גג, השפיעה על צורות הנוף הקיימות בו, אשר כמעט אינן מצויות במקום אחר בארץ, כמו ארובות ומערות המסה. כאשר אתה עובר ליד הר סדום בעת שיטפון, אתה מגלה להפתעתך שמים גולשים מההר לא רק בנחלים, אלא גם מתוך כל חור, נקב ומערה, הקיימים בקירות המלח והגבס.



 

אלפיים שנות בצורת


אגם הלשון המשיך להתקיים עוד רבבות שנים אחדות, והותיר שכבות עבות של חוואר בנחל פרצים, באזור מצדה, בין נאות-הככר לחצבה ומצפון לים המלח. שכבות חוואר מצויות לכל אורך הבקעה, עד למנחמיה. באזור קו השבר הסורי-אפריקאי התרחשו התרוממות ושקיעה של גושים שונים. שכבות חוואר הלשון, שלא היו מוקשות דיין, גלשו על קרקעית האגם בעקבות התנשאות ההר, התקפלו, התקמטו והותירו מתארים יפים, ציוריים, בקירות הקניונים. הן נראות היום בין השכבות הישרות-אופקיות שמתחתן ומעליהן - מעין ערבסקה, המעטרת את קיר הקניון.

כאשר החל אגם הלשון להתייבש, לפני כ- 15 אלף שנה, כרסמו גליו בחופים ויצרו מדרגות חוף טיפוסיות, אותן, אפשר למצוא כיום עד לגובה של כ- 200 מטר מעל לפני ים המלח. הנחלים הסיעו את החלוקים לאגם, אלה נעצרו במימיו, והגלים זרקו אותם בחזרה אל החוף. כך אפשר להבין את מציאותם של חלוקי נחלים במקומות גבוהים יחסית על מורדות ההרים הגובלים עם הבקעה. חלוקי הנחלים נערמו בעזרת הגלים לתלוליות מאורכות ועליהם ענפים שצפו בים באותה תקופה. תלוליות וענפים אלה מהווים קווי-חוף עתיקים לאורך בקעת ים-המלח.

גבולותיו והיקפו של ים המלח, שהשתנו במהלך אלפי השנים, תלויים במאזן שבין כמות הגשם באגן ההיקוות שלו לבין מידת ההתאדות של מי האגם, וכן במידת הניצול של מי הכינרת והירדן. אכן, בשנים האחרונות, שבהן נשאבים מי הכינרת, הוא מצטמק במידה ניכרת. על-פי עדויות גיאולוגיות שונות, התייבש האגם כליל בעקבות כאלפיים שנים שחונות. משחזר האקלים והשתנה ללח, לפני כ- 10,000 שנה, שוב נקוו בו מים, אך הפעם רק בגבולותיו של ים-המלח.

השינויים שחלו במפלס ים-המלח במאה הנוכחית הם האירועים הבולטים ביותר בנופה הפיסי של ארצנו. שינויים של 7-10 מטרים במפלס הים הביאו לעתים לפתיחת שטחי חוף חדשים, או שגרמו לכיסוי שטחי יבשה במי הים. בתמונות משנת 1191, למשל, נראים מטיילים המגיעים בסירה עד לפתחה של מערת סדום. כיום, כידוע, מרוחק חופו של ים המלח כעשרים וחמישה קילומטר מפתח המערה. בחוף עין-בוקק ובשפך נחל זהר גדלו עצי אשל, כפי שהם גדלים שם כיום, עד שכוסו ב- 1890 במי הים שעלה על גדותיו. במשך 60 עד 70 שנה היה מפלס הים גבוה, ושכבות של גבס שקעו על ענפי העצים ועל חלוקי הנחלים שבקרקעית הים. משנסוג הים, בשנות השישים, נותרו חורשות מאובנות שבהן ענפי האשל עטופים בקליפות גבס ציוריות. חשיפתן לקרינת השמש, לאספנים ולסתם מבעירי מדורות, פגעה בשרידי העצים. גם כיום אפשר למצוא שרידי עצים בשפך נחל זהר וליד עין-בוקק, ואנו מצווים לשמור עליהם.

האגן הדרומי של ים-המלח יבש היום, והמים הממלאים את בריכות המלח מדרום למצדה מועברים אליהם בתעלה, אליה הם נשאבים מהאגן הצפוני על-ידי מפעלי ים-המלח. הללו מנצלים את ריכוז המלחים הגבוה במי ים-המלח, המגיע לכ- 32%, כמקור לפעילות תעשייתית ענפה של המפעל.



 

החיים בסמוך ל"ים המוות"


בשל ריכוז המלחים הגבוה במי ים-המלח אין בהם דגים או בעלי-חיים אחרים הנראים לעין. תופעה זו אינה חדשה, והקדמונים חזו בה גם הם, כפי שהדבר מתבטא במפת מידבא: נראים בה שני דגים, האחד שוחה בירדן לכיוון ים-המלח ופניו שלווים, והשני חוזר מהים ובפניו נשקפת האימה שבהיתקלות במים המלוחים. הקדמונים חשבו, לפיכך, כי אין בים-המלח חיים כלשהם - ולא הוא. חוקרי חיידקים הוכיחו קיום חיידקים, הפעילים בפירוק תרכובות כימיות שונות במי הים.

החיים בסמוך לים עצמו מפתיעים לא פחות. כל מי שמספרים לו על דגים ליד ים-המלח, מגיב מייד בבדיחה שאלה דגים מלוחים, ובכל זאת יש כאן דגים חיים, המושכים אליהם באופן קבוע אנפות וציפורים אחרות הניזונות מדגים. הדגים, החיים במעין שלוליות שמקורן במי תהום גבוהים, סמוך לקו התוף של שפך זהר, מפתיעים ביותר. במים אלה גדלה נאוית המלחית שהזכר שלה מגוון בצבעים יפים ואילו לנקבה צבע אפור אחיד. אלה הם דגיגים שאורכם 3-4 ס"מ, והם נעים בזריזות רבה בתוך המים, וניזונים מאצות המכסות את קרקעית המים. הנאווית מצטיינת בכושר הסתגלות מעולה לשינויים במליחות המים שבהם היא חיה. דגים אלה, וכן דגי אמנון המצויים במעיינות אחרים שלאורך הים, מהווים שריד חי לקשר שהיה בין בקעת ים-המלח לבין הים התיכון בתקופות גיאולוגיות קודמות.

מפתיעות לא פחות הן האצות החיות במי השלוליות המלוחות של הים הנסוג. גודלן מיקרוסקופי, צבען אדמדם, והן חיות בריכוז מלח גבוה. הן מתגוננות כנגד .המלחים שסביבן על-ידי העלאת ריכוז הכוהלים שבגופן. מנגנון זה מאפשר להן לעמוד בפני הלחץ האוסמוטי הגבוה של המלחים שבסביבתן. מספר חוקרים מנסים להפוך את גידול האצה (דונליילה שמה) למקור חדש לחלבונים, ואף לדלק.

במפת מידבא בא ביטוי, לדברי ד"ר בלוך, לקיומן של אצות אלה. מצוירות בה, בתוך ים-המלח, שתי סירות, בתוך האחת גוש אפור ובשנייה גוש ורוד. כמשוער, אלה הן שתי צורות המלח שנאסף באזור - האפור נחצב מהר סדום, והוורוד נאסף משלוליות מתאדות, שבהן שוקע המלח ביחד עם האצות האדמדמות. אגב, הבדואים של צפון סיני אוספים כך מלח משלוליות גם היום, במליחות שבין אל-עריש לרומני, וכן הבדואים של א-צפי.

אצות מעוררות אסוציאציה של מים, אך תפוצתן הרבה בקרקעות המדבר מחייבת אותנו לארגן מחדש את מערכת המושגים המקובלת ביחס אליהן. האצות נפוצות בכל הקרקעות שאינן מלוחות בסביבת ים-המלח, וקל לזהותן במקומות שבהם נוצרו שלוליות רדודות אחרי הגשמים בחורף, בקרבת נחלים, או בשקעים מקומיים במישורים כמו מישור עמיעז שממערב להר סדום. במקומות שבהם קיימות האצות האדמה סדוקה, ומשבצות הקרום, הנוצר על פני השטח, כפופות כלפי מעלה בשוליהן, ליד הסדקים. אם מרטיבים את הקרום במעט מים, הוא מתרכך מאוד. כאשר משפשפים מעט את האדמה שבקרום, נותרת מסכת הדוקה של קורים ירוקים: אלה הן האצות.

אצות אלה עמידות ביותר ליובש: כאשר הן נרטבות בגשם הן חוזרות לחיים למשך ימים ספורים - עד שהקרקע מתייבשת, והן חוזרות שוב לתרדמת היובש. ההרטבה וההתייבשות החוזרות אינן פוגעות בחיוניותן של האצות. הן מותאמות אפוא לאקלימו ההפכפך של המדבר, אשר במשך תקופה ממושכת עשוי להיות יבש, ואחר כך גשום לזמן קצר - ושוב יבש.

חיותן של אצות במקומות שחונים כל-כך היא אחת התופעות המרגשות ביותר בהסתגלותם של צמחים למדבר. בדומה לקרומי אצות, יש קרומי אדמה שבהם יש נקודות שחורות. כשמרטיבים נקודות אלו הן הופכות ירוקות מעט. כאן חיות החזזיות. הללו הם צמחים בהם קיימים חיי שיתוף (סימביוזה) בין אצות לבין פטריות. האצות והחזזיות מגינות, אגב, על הקרקע מפני סחיפה ברוח; אם משמידים אותן על-ידי דריכה מרובה ברכב או ברגל, הופכת האדמה אבקתית מאוד.

תפוצת הצמחים העילאיים תלויה במשטר המים המקומי ובמליחות הקרקע. באזור יבש ומלוח כמו הר סדום יש בעיקר שני מיני צמחים רב-שנתיים נמוכים, העמידים בפני מלח, והם מלחית קשקשנית וחמדת השיח. הללו גדלים בדלילות בערוצים. מלווים אותם עוד כעשרה מיני צמחים, אך בגלל כמות המים המועטה העומדת לרשותם, המרחק בין צמח לצמח רב למדי. הצמחים האלה גדלים אך ורק בערוצים או ליד שקעים שבהם מצטברים מים, וכתוצאה מכך נשטפים המלחים מן הקרקע. אל שפך נחל זהר, למשל, מתנקזת כמות גדולה של מי שטפונות, וכמות הצמחים במקום גדולה. כאן יש עצי אשל ושטה למיניהם ושיחים גבוהים של אכם חד-ביתי. כמו כן ניתן למצוא כאן כמה עשרות מיני צמחים המלווים את העצים. המעניינים שבהם הם הפרעושית הגלונית, שעליה ריחניים ומהם אפשר להכין, על-ידי הרתחה במים, תה טעים וריחני. הבדואים שבדרום סיני טוענים שהתה הזה מרפא כאבים בפרקי הרגליים.



 

"שעון גשם" לאבטחת הצאצאים


שושנת-יריחו האמתית, הגדלה בערוצים, קמוצה כאגרוף כשהיא יבשה, וכשענפיה נרטבים הם נפרשים ונפתחים לאחר כחצי שעה. אם יורד גשם נוסף, נפתחים הפירות, הזרעים ניתזים במים וצמחים חדשים נובטים. שלדי שושנת-יריחו עשויים להיוותר בערוצי המדבר במשך עשרות ומאות שנים, וברדת הגשם הם נפשקים ומפיצים זרעיהם בעזרת מימיו. מאחר שתפוצת הזרעים נדחית לירידתו של גשם יעיל, שמאפשר את התפתחות הצאצאים, אפשר לראות במנגנון הפצת הזרעים מעין "שעון גשם". שעוני גשם מופלאים ביותר קיימים גם בקוצי הריסן. כאשר פירותיהם נרטבים במידה מספקת, הם מתפוצצים, והזרעים שבתוכם נורים למרחק של עד חמישה מטרים מצמח האם. הזרעים נזרקים יבשים, ובנופלם על קרקע רטובה יוצאים מקליפת הזרע ריסים (מכאן השם, ריסן), הנאחזים בקרקע ומאפשרים לצמח להחדיר את השורש לתוך האדמה. כך אפשר למצוא, לאחר גשם חזק, מקבץ של נבטים או צמחים קטנים מסביב לצמחי ריסן בוגרים.

חלק גדול מצמחי בקעת ים-המלח הם בשרניים, כלומר אוגרים מים בגבעוליהם ועליהם, ומנצלים את המים בעונות שבהן הם לא זמינים ביותר בקרקע. חלק גדול מהצמחים הללו גדל בקרקעות מלוחות, וביחד עם מי הקרקע חודרים לגוף הצמח מלחים. הללו מועברים אל העלים, שם הם נמהלים במים ולכן אינם פוגעים ברקמות אחרות של הצמח. כאשר עלים אלה מתייבשים, הם נושרים על הקרקע, ממליחים את שכבותיה העליונות, ומקטינים בכך את מספר מיני הצמחים היכולים להתחרות בהם.

הצומח בחוף ים-המלח שונה ממקום למקום, בהתאם לטיבו של אגן ההיקוות המתנקז אליו. יש קטעי חוף קירחים מצומח, כמו חוף מצדה. באזור זה קשה למי הגשמים והשטפונות לשטוף את תשתית הקרקע, שחדירותה למים מועטה ונוסף לכך השטח המתנקז הוא קטן למדי. במקומות אחרים, שבהם התשתית חצצית, היא נשטפת בקלות ממלחיו של ים-המלח, ומאכלסת שיחים קטנים. בעינות קנה, עינות סמר ועינות צוקים שופעים כמויות גדולות של מים מתוקים, ועל מים אלה גדלים בצפיפות רבה צמחי קנה, אשל ואף עץ ערבה יחיד (הגדל גם בגדות הירדן, בין הכינרת לבקעת החולה). מעיינות עין-גדי, עם שפע המים שבהם, הם עולם בפני עצמו - הראוי לדיון נפרד.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: על-כף ים-מוות זה
מחבר: דנין, אבינועם
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית