עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > חורש ים-תיכוניעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שטחים פתוחים


תקציר
על סוגי שריפות, על הגורמים להן ועל הגורמים המשפיעים על עוצמתן באזור הים התיכון.



שריפות אינן קורות, הן נגרמות...
מחברת: ד"ר נורית קינן


אש היא אחד הגורמים החשובים, שהשפיעו על עיצוב הנוף באזור הים-תיכוני. במהלך אלפי השנים האחרונות מספר בני-האדם המתגוררים באזורנו הולך וגדל, ובהשפעתם שריפות רבות מתלקחות - כתוצאה מהצתה מכוונת או כתוצאה מתקלה.
כך הפכה האש להיות גורם משמעותי בהתפתחות של הצומח הים-תיכוני. כלומר - במהלך הזמן התמעטו מאוד, ואפילו הושמדו לחלוטין, עצים ושיחים שונים שאינם מסוגלים לשרוד ולהתרבות בתנאים של שריפות חוזרות ונשנות. שרדו בעיקר אלה המותאמים לחיים בסביבת האש - צמחים פּירוֹפיטים.


 

סוגי השריפות


שריפות שונות נבדלות זו מזו בעוצמתן, בתנאים השוררים בהן ובפוטנציאל הנזק, שהן עלולות לגרום. בהתאם לכך, מקובל למיין את השריפות לטיפוסים הבאים:

שריפת עשב: זוהי שריפה מהירה, בכל נקודה היא נמשכת רק זמן קצר, כי לאחר ששרפה את כל החומר הדליק באותו המקום היא מתקדמת הלאה. הטמפרטורות שהיא יוצרת, אינן גבוהות באופן יחסי (לרוב הן אינן עולות על כ-200-300 מעלות צלזיוס), והנזק שלה מועט. שריפות כאלה נפוצות מאוד, אך השפעתן על השטח כמעט אינה משמעותית.

שריפת יער: שריפות אלה משמעותיות הרבה יותר משריפות העשב מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הסביבה ומבחינת הנזקים שהן גורמות, וגם הן אינן אחידות. מקובל להבחין בין שני טיפוסים עיקריים של שריפות יער:
1. שריפת קרקע - שריפה כזאת שורפת חומרים המונחים על הקרקע, כגון: נשל של צמחים, שרידים של צמחים עשבוניים יבשים ושל צמחים נמוכים אחרים, גזם שהושאר בשטח וכדומה. אם החומר הבוער מורכב מענפים גדולים או מגזעי עצים, השריפה עלולה להימשך ימים אחדים, והטמפרטורה של האש עולה. הטמפרטורות של שריפות קרקע הן, בדרך כלל, בתחום שבין 300 לבין 500 מעלות צלסיוס.
2. שריפת צמרות - שריפה כזאת מתפתחת ברוב המקרים משריפת קרקע. מזג האוויר, ובעיקר תנאים של רוח חזקה ושל יובש, הוא גורם מפתח להתפתחות שריפה כזאת. אם השריפה מתרחשת ביער או בחורש, היא מדלגת מעץ לעץ, מהירות התקדמותה גדולה, והטמפרטורות הנמדדות בה הן גבוהות במיוחד: 500-800 מעלות צלזיוס ואף יותר! שריפת הצמרות היא המסוכנת ביותר, הקשה ביותר לכיבוי והיא גורמת נזקים עצומים לבעלי-החיים, לצמחים, לקרקע ולנוף.



 

הגורמים לשריפות


שריפות אינן פורצות כך סתם, אלא הן תוצאה מהצתה של גורם כלשהו - טבעי או מכוון.

גורמים טבעיים
ברקים והתפרצויות לבה מהרי געש הם הגורמים הטבעיים, המציתים שריפות בעולם. כידוע, בארץ אין כרגע הרי געש פעילים, וגם הסיכוי כי ברק יגרום לשריפה קשה בישראל הוא קטן ביותר. ברקים מתרחשים בישראל בעונת החורף, ולרוב הם מלווים בגשם עז, המרטיב את הצמחייה ואת הקרקע. בתנאים כאלה רוב הסיכויים שאם תתלקח שריפה מפגיעת ברק, היא לא תצליח להתפשט ואולי אף תכבה מעצמה.

רשלנות
שריפות רבות בישראל הן תוצאה של רשלנות: חקלאים, ששורפים גזם ואינם מקפידים על כללי בטיחות; גצים, המתעופפים מעבודות ריתוך שנעשות בשטח; מדורות, שלא כובו כהלכה ונשארו בהן גצים בוערים, וכדומה. שילוב של גורמים כאלה עם תנאים של יובש ושל רוח חזקה, עלול לגרום להתפשטות האש אל אזורים של חורשות נטועות או של צמחיית בר שבקרבת מקום, ולגרום לשריפה שקשה להשתלט עליה.

הצתה מכוונת
לצערנו, חלק מהשריפות נגרמות כתוצאה מהצתה מכוונת מסיבות שונות. אם המציתים בוחרים להצית את השריפה במקומות ובתנאים, שמעודדים את התפשטות האש, היא עלולה לגרום נזקים קשים ביותר.



 

הגורמים המשפיעים על עוצמת השריפה


מן הרגע שהאש פרצה ויצאה מכלל שליטה, מידת הנזקים שלה תלויה בשלושה גורמים עיקריים: כמות חומר הבעירה באתר השריפה, התכונות של החומר הבוער וקיומם או העדרם של גורמים המלבים את האש.

הכמות של חומרי הבעירה
בשטחי בר עיקר חומר הבעירה הוא הצומח. כיוון שרוב השריפות מתחילות כשריפות קוצים או כשריפות קרקע, יש חשיבות רבה לכמות החומר הדליק, שנמצא קרוב לפני הקרקע. כמות הצמחים הנמוכים, הצומחים בשטח ומתחת לנוף העצים הגבוהים, היא גורם משמעותי בהתפתחות של שריפות קרקע. גזם שנשאר בשטח ושרידים יבשים של צמחים חד-שנתיים, מגבירים מאוד את סכנת התפרצות השריפה ואת התפשטותה המהירה.
את כמות החומר הדליק ניתן להפחית באמצעים שונים, כגון: גיזום של הצמחייה הנמוכה ושל החלקים הנמוכים של העצים והוצאת הגזם מהשטח, הקטנת כמות החומר הצמחי הנמוך באמצעות רעייה או באמצעות שריפה מבוקרת ומקומית.

התכונות של חומרי הבעירה
חומר צמחי יבש, שרידים של צמחים חד-שנתיים מהשנים הקודמות או גזם שהושאר להתייבש בשטח, הוא דליק הרבה יותר מצמחים חיים, המכילים בגופם מים. אך גם בין הצמחים החיים יש דליקים יותר ודליקים פחות.
אורן הוא דוגמה לעץ דליק מאוד. ענפיו ועלים מכילים טֶרְפֶּנים, שהם חומרים נדיפים ודליקים, ושָרָף שגם הוא חומר דליק. אכן, שריפות שפורצות ביערות ובחורשות של עצי אורן, מתפשטות במהירות וקשה להשתלט עליהן ולכבותן.
לעומתו, אלון התבור הוא עץ דליק פחות, וזאת בשל שכבת השעם, חומר שאינו דליק, בקליפה העבה של גזעו.
תכולה גבוהה של מלח מפחיתה את מידת הדליקוּת של חומר צמחי. כך קורה בעצי האשל, אשר העלים שלהם וענפיהם מכילים הרבה מלח בישול. לא רק עץ האשל אינו נדלק בקלות, אלא גם העלים והענפים היבשים שלו, שנשרו על הקרקע והתייבשו.

גורמים מלבים - רוחות
רוחות חזקות הן אחד הגורמים המלבים את האש, והן מגדילות מאוד את היקף השטח הנשרף ואת הנזקים של האש. בדיקת המועדים של שריפות יער גדולות בישראל מראה כי רובן פרצו בעונות הקיץ והסתיו, כאשר הייתה בשטח צמחייה יבשה, ובימים חמים שרוחות חזקות נשבו בהם.
בשריפת צמרות הרוחות החזקות נושאות את האש מצמרת אל צמרת, והאש מתקדמת מהירות רבה. הרוח גם מעיפה גצים בוערים מן השטח הבוער אל שטח שהאש טרם הגיעה אליו, והיא אף עלולה לגרום לשריפה לדלג מעל מכשולים רחבים, כגון: כביש רחב, ולהתפתח גם מעברו האחר.

ביבליוגרפיה:
כותר: שריפות אינן קורות, הן נגרמות...
מחברת: קינן, נורית (ד"ר)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית