עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאניתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עליות יחידים וקבוצותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עליות יחידים וקבוצותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
על העליות לארץ-ישראל במאות ה-15 וה-16. תאור הרכבה ואופיה של החברה היהודית בארץ לאחר הגעתם של גלי העלייה הללו, ובמיוחד החותם שהטביעו ביישוב היהודי (בעיקר בירושלים ובצפת) העולים מגורשי ספרד.



יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים
מחבר: אברהם דוד



 

עליה וקליטה לאחר גירוש ספרד



האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בסופה של המאה הט"ו (ה- 15) היתה מורכבת ומגוונת. מלבד המוסתערבים, תושבי הארץ וסביבתה מזה דורות שלשונם ואורחות חייהם דומים היו לאלה של שכניהם, נמנו עם יושבי הארץ יוצאי גלויות שונות שהגיעו במרוצת הדורות בעליות קבוצתיות או של יחידים. ביניהם אנו מוצאים: אשכנזים (יוצאי גרמניה, צרפת ובוהמיה), לצד איטלקים ("לועזים"), שבחלקם היו ממוצא אשכנזי וכן ספרדים, ובכללם אנוסים שחזרו ליהדות והגיעו לארץ-ישראל טיפין טיפין עוד לפני גירוש ספרד, ולצדם מערביים (יוצאי צפון-אפריקה) ואחרים.

האוכלוסייה היהודית-עירונית בארץ-ישראל היתה מורכבת מבני עדות שונות, אם כי חלק הארי של התושבים, עדיין היה מוסתערבי, מיהודי הארץ מדורות, ואילו האוכלוסייה היהודית הכפרית היתה רובה ככולה מוסתערבית. העולים שבאו לארץ נמשכו אל הערים: ירושלים, חברון, טבריה, צפת ועזה, יותר מאשר אל הכפרים, אשר בהם ישבו יהודים, בעיקר אלה שבגליל העליון והתחתון. משום שגם בארצות מוצאם, חיו יהודים אלה בדרך כלל במסגרות עירוניות.

אין ספק שבמהלך המאה ה- 15 היתה קיימת מתיחות יחסית בין המוסתערבים לעולים שזה מקרוב באו, בכול הנוגע לענייני שררה ומנהג שהדיה נשתמרו אף בתקופה מאוחרת יותר. הרמה האינטלקטואלית של היהודים המקומיים מדורות בארצות המזרח-התיכון היתה נמוכה, וידוע אך מעט על חכמים שיצאו מקרבם, או על יצירות חשובות שחיברו. המוסתערבים לא יכלו לשאת את בואם של מהגרים בעלי מנטליות שונה ונימוסים הזרים להם, בעלי פוטנציאל גבוה בארגון חיים קהילתיים ורוחניים.

נראה שהאוכלוסייה הלא-מוסתערבית שבירושלים הלכה והתעצמה עם גבור גלי העלייה לארץ-ישראל, בעיקר במחצית השנייה של המאה הט"ו, ויותר מכך בראשית המאה הט"ז, שאז האפילה אוכלוסיית העולים במידה רבה על האוכלוסייה המוסתערבית-המקומית. נראה שהשינוי במעמדה של העדה המוסתערבית החל כבר בשנות הששים של המאה הט"ו. מסתבר שעד תחילת שנות הששים של המאה הט"ו היתה ידם של הספרדים על העליונה. אך החל בשנות השמונים של המאה הט"ו עברה ההנהגה בקהילה הירושלמית לבני העדה האשכנזית, הן בחיי הרוח והן בחיי החברה, אבל מראשית המאה הט"ז הלך והתעצם כוחם ומעמדם של מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל בירושלים ובצפת, ואולי אף במקומות אחרים בארץ-ישראל.

לאחר גירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492) ומאורעות השמד בפורטוגל חמש שנים מאוחר יותר, שטפו פליטי חצי האי האיברי את מרחבי ארצות אגן הים התיכון, הקימו מרכזים חדשים וחיזקו מרכזים יהודיים קיימים. גם על ארץ-ישראל לא פסחו המגורשים, בייחוד לאחר כיבוש הארץ בידי התורכים ב-1516 מידי הממלוכים המצרים, שבתקופתם שררו בארץ תנאים קשים מאוד.




 

עולי ספרד מתבססים


החל מראשית המאה הט"ז (ה- 16) מתרבות הידיעות על מציאותם של חכמי ספרדים, אשכנזים, איטלקים ואחרים בירושלים ובצפת. אט-אט החלו המגורשים מבצרים את מעמדם בארץ-ישראל, בעיקר מן ההיבט הרוחני והחברתי. אמנם בתחילת המאה הט"ז עדיין היה ייצוגם של הספרדים בקהילה בירושלים מצומצם. אנו לומדים זאת מן העובדה שמתוך עשרים בני הישיבה החתומים על ההסכמה לתקנה משנת רס"ט-1509 שיזם הנגיד (ראש היהודים) במצרים - יצחק הכהן שולאל, על דבר פטור תלמיד-חכמים ממסים, חתומים רק ארבעה או חמישה נושאים כינוי משפחה ספרדיים, לצידם של אשכנזים, מוסתערבים ומערבים.

בצפת לעומת זאת, נראה שכבר בשנת רס"ד (1504) תפסו הספרדים מעמד של בכורה בקהילה, שכן באיגרת ששיגרו חכמי צפת לחכמי ירושלים, בעניין קביעתה של שנת השמיטה, מרבית החותמים נימנו עם יוצאי ספרד. אותו זמן היו בעיר הגליל שתי קהילות מרכזיות: קהל המוסתערבים וקהל הספרדים. זה האחרון זכה למתת יד חומרית מהנגיד שולאל היושב במצרים, ועל כך יצא קצפם של חכמי המוסתערבים. על מגורשי ספרד בחברון או בקהילות אחרות בארץ-ישראל באותה עת לא ידוע דבר ממקור כלשהו.

בראשית המאה הט"ז נפתחה מחדש הישיבה הירושלמית ביוזמתו של הנגיד יצחק שולאל, שהחל מכהן בתפקידו כנגיד במצרים בשנת רס"ב, 1502.

עשר שנים מאוחר יותר אנו מוצאים כבר בירושלים חכמים ספרדים שנמנו עם השורה הראשונה של חכמי דור הגירוש, והתפרסמו בפעילות רוחנית וציבורית בראשית התקופה העות'מאנית: ר' לוי אבן חביב (הרלב"ח); המקובל הנודע ר' אברהם בן אליעזר הלוי, שנתפרסם בחזיונות הגאולה שלו; גיסו ר' אברהם זכות - האסטרונום וההיסטוריון שהגיע לירושלים בשנת רע"ג (1513) חבש ספסלי אחת הישיבות שבה ונפטר שם שנה מאוחר יותר. (על שני האחרונים יודע לספר שאר בשרם - ר' משה קאשטרו "אשר אין בירושלים עניים נצרכים כמותם"); וכן ר' יעקב בירב, החכם שהגה מאוחר יותר, כשישב בצפת, את רעיון חידוש הסמיכה והסנהדרין. הרב בירב היה ראש ישיבה בירושלים סמוך לאחר הכיבוש העות'מאני בשנת 1516. לצידם של אלו חיו ופעלו בירושלים חכמים פחות בולטים, כמו ר' דוד אבן שושן, תלמיד חכם ורופא; ר' משה קאשטרו, שנשא בתפקיד ציבורי מרכזי בארגון הקהילה, ור' משה בן שם טוב אלפראנג'י.

עם הכיבוש העות'מאני בסוף שנת 1516 חל מפנה לטובה, אם כי לא דראסטי, במצבה החומרי של ארץ-ישראל ובמעמדה האדמיניסטראטיבי, שינוי שהביא לגידול-מה באוכלוסייה היהודית. היסוד הספרדי שבה הלך וגדל, ותוך שנים אחדות הפך יסוד זה להיות המרכיב הדומיננטי בקהילה היהודית. מן המקורות העבריים של ראשית שנות העשרים של המאה הט"ז מתברר שהקהל הספרדי הן בירושלים והן בצפת היווה אז רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב היהודי במקומות הללו.

אחד מחכמי האשכנזים בירושלים, ר' ישראל בן יחיאל אשכנזי מספר באיגרתו לידידו היושב בפירושא שבאיטליה בשנת רפ"ב-רפ"ג (1522-1523): "אבל עתה שנתוספו הספרדים יצ"ו, כמעט מבטלין כל הלשונות ברוב, ועושים כרצונם, והחזנים ג' מהם ספרדים ואחד מסתערב."

כאן כבר אין זכר לקהל האשכנזי, אף על פי שהכותב נמנה עם חשובי קהל זה. "הקהל מכל מינים, יש ט"ו בעלי בתים אשכנזים וספרדים לרוב, ומוסתערבים הם מוריסקים תושבי הארץ מקדם, ומערבים הם שבאו מברברייה, בין כלם כמו שלש מאות בעלי בתים." תיאור דומה מוסר גם הנוסע היהודי-איטלקי משה באסולה בספר מסעו לארץ-ישראל משנת רפ"ב (1522): "מנהג התפלות קרובים לסדר ספרדי". נראה שאכן מנהגי בית-הכנסת ונוסח התפילה המקובלים בספרד נכפו באזהרת חרם על כל הציבור, שהיה מורכב מיוצאי גלויות שונות, שכן מוצאים אנו בקובץ תקנות של חכמי ירושלים מן המחצית הראשונה של המאה הט"ז, בסעיף ט"ו: "ששום אדם לא ישנה שום שינוי בענין התפלות והזמירות, וזה בחרם". נראה שמאז שנות העשרים של אותה מאה ואילך נמנו יהודי ספרד בירושלים עם העילית החברתית, והם אף הטביעו את חותמם במידה ניכרת על אורח חייהן ותרבותן של שאר העדות, להוציא את האשכנזים.

מאותו זמן ואילך כמעט שאין אנו שומעים על חכמים משאר העדות, וגם המעטים שבהם הנזכרים במקורות השונים, אין רישומם ניכר ביישוב היהודי בירושלים. נזכיר שניים מהם: ר' ישראל בן יחיאל אשכנזי, שהיה אחד משני ראשי הישיבה האשכנזית בירושלים, ור' יוסף בן פרץ קולון, נכדו של הרב יוסף קולון, (מהדרי"ק). הסב היה גדול חכמי איטליה במחצית השנייה של המאה הט"ו.




 

הקהילה האשכנזית


מן המקורות הדלים מאז על היישוב היהודי בירושלים עולה, שבעוד שעדות המוסתערבים, המערבים, האיטלקים ואחרים, נטמעו ככל הנראה בקרב העדה הספרדית הגדולה והדומיננטית, ידעו האשכנזים לשמור על ייחודם העצמי, וניהלו את חייהם כמיעוט עדתי נפרד על-פי דפוסי המסורת והתרבות האשכנזית. מעמדם המיוחד של האשכנזים, השונה משאר העדות בירושלים, לא הסב נחת רוח לראשי העדה הספרדית, שלא בנקל השלימו עם מציאות זו, אף-על-פי שנאלצו לכבדה. נראה שכוח הישרדותה של העדה האשכנזית שהיתה זעירה בכמותה, נבע מכספי התמינה שיועדו לעדה זו בלבד, וכך מצינו בדברי משה באסולה: "מקבלי צדקה הם יותר ממאתים נפשות, והרבה צדקה באה להם ממצרים ותוגרמה וממקומות אחרים, והעניים אשכנזים אינם בזה הכלל, כי באה להם פרנסתם מוויניציאה".

עצמאותם של האשכנזים התבטאה אף באירגון חיי הרוח במסגרות נפרדות. משני מקורות עבריים מראשית שמת העשרים של המאה הט"ז מסתבר שהיו בירושלים באותה עת שתי ישיבות, האחת בניהולם של חכמים ספרדים, והאחרת בניהולם של חכמים אשכנזים. ממקור נוצרי משנת 1600 למדים אנו שהשיעורים בישיבה הספרדית וכן הדרשות נאמרו בלשון הספרדית, ודומה שהכוונה היא לשפת הלאדינו.

לאחר הכיבוש העות'מאני מצאו עולים רבים מירכתי הפזורה היהודית את דרכם לצפת, שנעשתה מאותה עת עז שנות השמונים של המאה יעד מרכזי ומבוקש לעולים בשל סיבות כלכליות, גיאופוליטיות ומיסטיות.

בניגוד לירושלים ומקומות אחרים בארץ-ישראל, הקהילה היהודית בצפת היתה מפוצלת לקהלים שונים, בדרך כלל לפי ארצות מוצא. מסתבר שהעדה הספרדית המורכבת ממגורשי ספרד היתה העדה הדומיננטית בצפת כבר כמה שנים לאחר הכיבוש העות'מאני.

הרב משה מטראני (המבי"ט) מוסר שבתחילה כל הספרדים היו מאוגדים בקהל אחד, והיתה קופה משותפת ליוצאי הערים השונות שבספרד, ברם, משום מחלוקות וסיכסוכים נקבעו מאוחר יותר מסגרות חברתיות נפרדות ליוצאי ערים אחרות מבני ספרד.

אף מנקודת מבט כלכלית היתה מעורבותם של מגורשי ספרד בצפת רבה, ופריחתו של ענף הטקסטיל היתה בעיקר בגללם. ברבע השני של המאה הט"ז היו תעשיית הטקסטיל והמסחר בתוצרתה ענף כלכלי עיקרי בצפת, והסיבה לכך היו יוצאי ספרד, שמצאו פרנסתם בתעשיית הצמר, עוד בספרד, ובין המלאכות שעסקו בהן יהודי ספרד תפסה האריגה מקום ראשון. יוצאי ספרד הביאו עימם לצפת את כישוריהם וכשרונותיהם והפכו תעשייה זו לתעשייה משגשגת.

קשיי ההסתגלות של העולים לארץ-ישראל, הן בשל אי-ידיעתם את התנאים השוררים בארץ, והן בשל עויינות חברתית מבית ומחוץ, היו חלק מפרשת קליטת העלייה בארץ מאז ומתמיד. יש שקשיים אלו נבעו גם מן ההבדלים התרבותיים והחברתיים בין בני מוצא שונה או בין חדשים לתושבים ותיקים. דוגמה מובהקת מצינו באיגרת אנונימית מן המאה הט"ז, שנשלחה ממקום פלוני באיטליה אל אלמוני. הכותב מנסה להניאו מלעלות ל"ארץ הצבי", לאחר שהוגד לו שקיים יחס מתנכר או מתנשא של הספרדים כלפי אלה שאינם משתייכים לעדה זו, וכך כותב הוא: "מפני יושבי הארץ ההיא באשר הם אכזרים לאנשים הבאים מארץ מרחקים ויד עני ואביון לא יחזיקו אם לא יהיו ממשפחת הספרדים כמותם".

ועוד מוסיף הכותב: "כי רבו מבני עמנו אשר הלכו בארץ הצבי הם שבים ללכת אל מקומם הראשון". על כן מייעץ הוא למקבל האיגרת הרוצה לעלות לארץ-ישראל לחכות לימים טובים יותר, כלשונו: "לכן גם אתה אלופי, בינה שמעה זאת, ואל תבהל ברוחך לצאת ממקומך, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".




 

המסע לארץ


נשתמרו בידינו כמה תיאורי מסע של עולים ועולי רגל יהודים מן המאות הט"ו והט"ז, המתארים, מי בקצרה ומי באריכות, את מסלולי מסעם מאירופה לארץ-ישראל בדרכים שונות, במסלולים זהים למסלוליהם של צליינים נוצרים. הנתיב העיקרי, השכיח והזמין יותר היה בהפלגה מנמלי איטליה, כגון אנקונא, נאפולי, ובעיקר מנמל ויניציאה. הנתיב הוויניציאני נחשב לאמין בשל הפעילות המסחרית המסיבית של הרפובליקה הוויניציאנית במזרח.

מסלול ההפלגה מוויניציאה עבר דרך נמלי הים האדריאטי, חצי האי הפלפונזי ואיים אחדים בים האיגיאי עד לנמלי אלכסנדריה, צור, בירות, טריפולי, יפו או עכו. מאותם מקומות נעו הנוסעים בדרך היבשה למקומות היעד בארץ-ישראל, ובכל זה המסלול הארוך מאלכסנדריה, בואך קהיר, ומשם דרך חצי האי סיני לעזה, שהיתה באותה עת שערה הדרומי של ארץ-ישראל. מעזה המשיכו העולים בשני נתיבים, האחד עולה וחוצה את הר חברון בדרך גב ההר לירושלים או לצפונה של ארץ-ישראל דרך שכם, עמק יזרעאל, הגליל התחתון והעליון. הנתיב השני יוצא מעזה ב"דרך-הים" (Via Maris), במישור החוף עד עיון אל אסאור (בקרבת העיר חדרה). במקום זה היתה פנייה לכיוון צפון-מזרח לדרך החוצה את ואדי ערה העולה לעמק יזרעאל עד צומת לג'ון (מגידו המקראית), והמשכה לגליל התחתון והעליון.

דרך אלטרנטיבית לארץ-ישראל, היה מסע יבשתי שהתנהל ממערב אירופה למזרחה, ומשם בנתיב שיירות המסחר היבשתי לתורכיה דרך ארצות מרכז אירופה ירומה, ומתורכיה עברו הנוסעים לחלב ודמשק, ומדמשק נורך החוצה את הגולן, דרך מעבר הירדן המכונה "גשר יעקב" (כיום גשר בנות-יעקב), בואך צפת.

והיה עוד מסלול יבשתי לארץ-ישראל, שחצה את ארצות המערב (המגרב - צפון-אפריקה) דרך הרי האטלס בואך מצרים. יש שהמשיכו הנוסעים לארץ-ישראל בהפלגה ימית מחוף אלכסנדריה או ערי חוף אחרות, ויש שהמשיכו בשיירות מקהיר דרך חצי האי סיני. מסתבר שעם נוסעים אלו נמנו יהודים שישבו בארצות המגרב וכן מגורשים מספרד שהתיישבו לאחר הגירוש באותן ארצות.

הבעיות הכרוכות במסע למזרח ולארץ-ישראל היו מרובות ומגוונות. מבין עולי הרגל היהודים היו שהעלו על הכתב את רשמי מסעם וחוויותיהם מן הביקור בארץ-ישראל, היו כאלה שמסרו בכתביהם סדרת עצות והוראות למפליגים בספינות מזרחה. באותם ספרי מסעות ואיגרות נמסרים תיאורים שונים הנוגעים לנסיעה, כגון - המסלול מנמל היציאה מוויניציאה, חישובי מרחק מנמל אחד למשנהו, משך השהייה בנמלים, תנאי חוזה ההפלגה עם בעלי הספינה, המקומות העדיפים בספינה, מידע על המזון ואיכותו ומקומות הספקתו, לצד פרטים אחדים על הקברניט וצוותו, או על מבנה השיירה ומספר הספינות המפליגות יחדיו.

המסע בים או באורחות מדבר ליהודי היה קשה ביותר. היה עליו להצטייד במצרכי מזון מיוחדים, משום שמירת הכשרות, והוא היה חשוף במידה ניכרת לגילויי איבה מצד הנוצרים, שמצאו את ביטוים בהתנכלות פיזית או מילולית.

כללו של דבר, זרמי העלייה לארץ לא פסקו במרוצת הדורות, אף בתקופות היותר קשות. נשתמרו בידינו ידיעות מעניינות בכתבי עולים שהגיעו ביחידות או בקבוצות, במאות הט"ו והט"ז. אחדים מתארים באיגרותיהם בצורה מרתקת את חוויות ההפלגה בים או המסע היבשתי. תיאורים אלה מהווים מקור חשוב להכרת הארץ ויישובה בזמנים שונים, והם מלמדים על נתיבי ההפלגה או דרכי היבשה, לצד ידיעות חשובות שהם מכילים על קהילות יהודיות אשר בהן עברו העולים והנוסעים.

ביבליוגרפיה:
כותר: יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים
מחבר: דוד, אברהם
תאריך: דצמבר 1994 , גליון כ' 2 (118)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית