מבוא

שפע של מיני עופות דורסים יש בישראל - חלק מהם מקננים בישראל, אחרים חורפים או נודדים. אולם, מאז תחילת המאה ה- 20 נכחדו כמה ממיני הדורסים, ואחרים נפגעו, וסכנת הכחדה מרחפת על ראשם.

עוֹף דּוֹרֵס - ‏עופות טורפים, שניזונים מטרף, שהם דורסים תחת רגליהם. למשל: הנשר, העיט, הנץ והבז הם עופות דורסים. ‏ (על-פי: רב-מילים, מטח)

מסתבר שהדורסים נפגעו כתוצאה משילוב של כמה גורמים:

1. רעלים, חומרי הדברה וזיהום סביבתי


2. ירידה חדה בכמות המזון הזמין בסביבתם


3. הרס של בתי הגידול שלהם או הפרעה להם כתוצאה מפעילות האדם


4. התחשמלות למוות על קווי מתח גבוה (גורם זה פגע רק בנשרים.)

אפשר לנסות להשיב את הדורסים לטבע. ואכן זה מה שניסו לעשות!


בשלב הראשון נבחרו שני מינים של דורסי יום להשבה לטבע ברמת-הנדיב. שני המינים הם הנשר ובז הצוקים. עופות אלה קיננו בעבר בישראל, אך האוכלוסיות שלהם נפגעו מאוד.

נֶשֶׁר - עוף דורס גדול וחזק בעל ראש וצוואר קירחים ומקור חד ומאונקל. נפוץ באזורים חמים וניזון מנבלות. בַּז - ‏עוף דורס הניזון מטרף חי, בעל כנפיים ארוכות ומקור קצר וכפוף. מינים אחדים של הסוג ניתנים לאילוף, ומשתמשים בהם לציד. (על-פי: רב-מילים, מטח)

נשרים בישראל - בראשית המאה חיו כאן מאות זוגות של נשרים, ואולי אפילו אלפי זוגות... מספרם ירד מאוד, עד שבסוף שנות ה- 90 חיו בישראל כ- 70 זוגות בלבד. בכרמל, בשנות ה- 40, קיננו יותר מ- 60 זוגות נשרים, אך בשנת 1952 הוטלה שם ביצת הנשרים האחרונה!

בזי צוקים בישראל - גם בזי הצוקים נפגעו מאוד. הם נעלמו לגמרי מהחבל הים תיכוני, שם הם קיננו על כל מצוקי הנחלים בכרמל ובגליל. כיום חיים בישראל רק כ- 30 זוגות, והם מרוכזים בחבל המדברי של ישראל.




 

שיטות

יש לכך שתי דרכים:

1. מעבירים פרטים מאזור שפרטים רבים חיים בו, לאזור הרצוי (האזור שהמין הוכחד בו, ושאליו רוצים להשיב אותו).


2. מרבים פרטים בשבי, ומשחררים לטבע פרטים שנולדו בשבי.

מכיוון שגם הנשר וגם בז הצוקים נמצאים בסכנת הכחדה בישראל, אין אפשרות להעביר נשרים או בזי צוקים מאזורים אחרים בארץ אל רמת-הנדיב. לכן הוחלט להשתמש בדרך השנייה: להרבות זוגות בשבי, ולשחרר לטבע את הפרטים שייוולדו בשבי.




כדי שהעופות הדורסים יתרבו בשבי, יש לדאוג להם לבני זוג מתאימים, לתנאים מתאימים, ולמקומות מתאימים להדגרת הביצים ולגידול הגוזלים. אולם, ברביית הנשרים צצו בעיות מיוחדות (למשל: בנשרים אי אפשר להבחין בין זכר לנקבה על-ידי הסתכלות חיצונית בלבד; אז איך אפשר לדעת מיהו בן זוג מתאים?). לכן, נעשו גם בדיקות מיוחדות לנשרים, כדי להגדיל את הסיכויים שלהם להתרבות בשבי.


החוקרים ביצעו פעולות מיוחדות, כדי שהנשרים יתרבו בשבי:

1. כל הנשרים שהוחזקו בארץ בשבי, סומנו בטבעות על רגליהם. מטרת הסימון: לאפשר לחוקרים לזהות כל נשר באופן "אישי".


2. החומר הגנטי (DNA) של כל נשר נבדק (בבדיקת DNA finger printing). כך החוקרים גילו מי מהנשרים הם "קרובי משפחה". מטרת הבדיקה: להימנע מזיווג קרובים (רבייה בין "קרובי משפחה").


3. נקבע הזוויג (זכר או נקבה) של כל אחד מהנשרים, שהשתתפו בתכנית. כאמור, בנשרים אי אפשר להבחין בין זכר לנקבה על-ידי הסתכלות חיצונית בלבד, אבל יש דרכים אחרות לדעת מי זכר ומי נקבה: בדיקות גנטיות או בדיקה פנימית לזיהוי איברי הרבייה.


4. נקבעו מה הם התנאים המתאימים ביותר להדגרה מלאכותית של ביצי נשרים. כל ביצי הנשרים המשתתפים בתכנית הרבייה, הודגרו באופן מלאכותי במדגרה, וזאת משתי סיבות:
       א. בשבי נשרים לא תמיד דוגרים על הביצים כמו שצריך, ואז הביצים אינן בוקעות. לעומת זאת, במדגרה הביצים מקבלות את התנאים הטובים ביותר הנחוצים להתפתחות העובר שבתוכן, כך שהסיכויים של כל ביצה לבקוע הם גדולים יותר.
       ב. בטבע נשרים מטילים ביצה אחת בלבד בכל עונת קינון. אם לוקחים להם את הביצה שהטילו, לעתים קרובות זוג הנשרים מטיל ביצה נוספת. כך אפשר להכפיל את מספר הביצים, שהנשרים מטילים...


5. פותחו שיטות לגידול גוזלים, מבלי שהם יעברו החתמה על האנשים שמטפלים בהם.


6. בוצעו מחקרים שונים לשיפור הרבייה בנשרים, למשל: חקרו את המנגנונים ההורמונליים, המפקחים על הרבייה.

החתמה - ‏תהליך התרגלות של צאצא (אפרוח, גור וכדומה) אל אדם מרגע הבקיעה או הלידה והתייחסות אל האדם כאל הורה. ‏ (על-פי: רב-מילים, מטח)

אין שיטה אחת ויחידה המתאימה לכל מיני בעלי-החיים. לכל מין שיטה ייחודית להשבה לטבע, המתאימה לו; אולם כל שיטות ההשבה לטבע מתבססות על שלושה עקרונות:

1. הכרת הביולוגיה והצרכים האקולוגיים הייחודיים לכל מין


2. הכנת הפרטים שנולדו בשבי, לשרוד בתנאים טבעיים


3. אקלום (הרגלה לתנאי הסביבה) של הפרט המשוחרר לטבע לסביבה, שהוא משוחרר אליה

את הנשרים שבקעו בשבי, מעבירים אל כלוב אִקלוּם לאחר שהגיעו לגיל הפריחה מהקן. (באופן טבעי לאחר שמלאו לנשר כ- 140 יום, הוא עוזב את קן ההורים.) בכלוב האקלום הם חיים במשך שנתיים. לפני שמשחררים את הנשרים מכלוב האקלום, מסמנים אותם בטבעות זיהוי על רגליהם ובמשדרי רדיו זעירים.

לאחר השחרור עוקבים אחרי הנשרים במשך שבועיים-שלושה באופן צמוד (על-ידי תצפיות ישירות או על-ידי קבלת נתונים ממכשירי הרדיו שלהם), כדי לוודא שהם אכן התרגלו לסביבתם.


שיטת ההשבה לטבע של בזי צוקים שונה לגמרי מזאת של הנשרים. את הגוזלים של בזי צוקים, שבקעו בשבי, מעבירים בגיל 28-30 יום בערך לקן מלאכותי סגור וממקמים אותו על מצוק, בדומה לקן טבעי של בזי צוקים. הגוזלים שוהים בקן כשבועיים, עד שהם מגיעים לגיל הפריחה מהקן. אז הסורג של הקן המלאכותי נפתח, והבזים משוחררים לטבע.

כאשר הגוזלים שוהים בקן, וגם תקופה קצרה לאחר השחרור מהקן, מספקים להם מזון. המזון מובא אליהם מבלי שהם יראו את האדם המביא את המזון, כדי שלא יוחתמו וכדי שלא יקשרו בין אנשים לבין מזון.

לפני השחרור מסמנים את הגוזלים בטבעות זיהוי על רגליהם ובמשדרי רדיו זעירים.


 

תוצאות

עד כה שוחררו בכרמל (ברמת הנדיב ובחי-בר כרמל) 61 נשרים. 13 מהם מתו מסיבות שונות: התחשמלות, התנגשות עם קו מתח גבוה, תאונות, ירי והרעלות. שאר הנשרים חיים בטבע - כ- 20 מהם חיים בכרמל, ואחרים חיים במקומות שונים בארץ: ברמת הגולן, בגליל, בנגב ובמדבר יהודה.

מתוך תצפיות ישירות בנשרים ומתוך הנתונים המתקבלים ממכשירי הרדיו שהוצמדו להם, נראה שהנשרים ששוחררו, הגיעו לכל מקומות המחיה של נשרים בארץ. הם מתערבים שם בנשרים מהטבע, ומתחילים גם לקנן.


התצפיות מראות שנשרים רגילים לעבור מרחק רב מדי יום. הנה, למשל, תיאור יום בחייו של הנשר חופש, ששוחרר ברמת הנדיב באוקטובר 1994 (שמו ניתן לו לציון יום השנה השמיני לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד):

חופש המריא בבוקר מגמלא (ברמת הגולן) ועף אל עומק סוריה. משם הוא עף דרומה, עד שהגיע כמעט לרבת עמון (בירדן). לאחר מכן הוא המשיך לדרום לבנון, ולבסוף חזר ללינת לילה לנחל דישון, בגליל העליון.

65 בזי צוקים הושבו אל הטבע (בכרמל ובגליל). 60 מתוכם נשארו חופשיים בטבע, ורק 5 מתו או נלכדו על-ידי האדם. בזי הצוקים ששוחררו, התפזרו ברחבי הארץ: הם נמצאים כיום בגליל, ברמת הגולן, בגלבוע, ברכס הכרמל, בחוף הכרמל, בשרון ובנגב, ומתחילים לקנן.

כמו הנשרים, גם בזי הצוקים מרחיקים עוף. אחד מבזי הצוקים ששוחררו לטבע, נלכד בערב הסעודית - כ- 1600 ק"מ ממקום שחרורו! הוא נלכד על-ידי בזאירים בדואים, המשתמשים בבזי צוקים כעוזרים בציד ציפורים.

 

סיכום

הנשרים ששוחררו בכרמל, השתלבו באוכלוסיית הנשרים בטבע בארץ. הם וצאצאיהם מהווים כיום 15-10 אחוז מכלל אוכלוסיית הנשרים בארץ, המונה סך הכול כ- 350 נשרים.

אם כן, אנו יכולים לסכם: פרויקט השבת הנשרים לטבע - הצליח! הוא תרם לחיזוק האוכלוסייה הטבעית של הנשרים בארץ, שסכנת הכחדה מרחפת על ראשה.
לראשונה מזה שנים רואים מגמת עלייה במספר הזוגות הדוגרים בישראל: מ- 75 זוגות דוגרים בשנת 1999, ל- 101 זוגות דוגרים בשנת 2000!


בזי הצוקים שבקעו בשבי והושבו אל הטבע, מתנהגים כמו אחיהם שבקעו בטבע - הם נודדים, הם חוזרים אחרי הנדידה למקום ששוחררו בו, והם תופסים טריטוריה. אולם, כדי לדעת אם תכנית ההשבה לטבע באמת תצליח בטווח הארוך, יש לשחרר עוד בזי צוקים; הם יעזרו לייסד אוכלוסייה גדולה מספיק, שתוכל להתרבות ולדאוג לעצמה בטבע, ללא עזרת האדם. לפי מספר הבזים ששרדו אחרי השחרור, נראה שאפשר יהיה לייסד אוכלוסייה יציבה, אך יידרש לכך שחרור של בזים רבים נוספים.




 

ומהו הסיכום הכללי?

אחרי היעדרות של עשרות שנים מן הכרמל חזרו לשם הנשרים ובזי הצוקים. החוקרים מקווים לשחרר עוד נשרים ועוד בזי צוקים, עד שהאוכלוסיות שלהם בטבע יהיו גדולות ומבוססות.

בעתיד יושבו אל הטבע מיני דורסים נוספים, ונקווה שלא ירחק היום ודורסים רבים יקננו במצוקי הכרמל, וכך המטיילים ותושבי האזור יוכלו לשוב וליהנות מהנוף ומהעולם החי, שהיו קיימים בכרמל בעבר.


*מאמר זה הינו עיבוד למאמר "השבת הדורסים ברמת הנדיב"
עיבוד המאמר - דפנה לב.
עריכה לשונית - חוה בוהק
מאמר זה הוא חלק ממחקר מקיף אודות פארק רמת הנדיב

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok