עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > העפלהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה בלתי לגאליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה בלתי לגאלית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
על ההעפלות לארץ ישראל בעקבות מדיניות הבריטים בנושא העליות לארץ ("הספר הלבן").



ההעפלה לארץ ישראל
מחברת: מתיה קם



 

הקדמה


"הַעְפָּלָה" הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ההעפלה החלה בשנת 1934, לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, ורבים מיהודי גרמניה (וארצות אחרות) ביקשו לעלות לארץ ישראל.
ההעפלה נעשתה בעיקר דרך הים, בספינות משא קטנות, ישנות ורעועות שניסו להגיע לחופי הארץ ולהביא אליה בחשאי פליטים יהודים.
ממשלת המנדט הבריטי הייתה קובעת מדי שנה מכסה, כמות, של רשיונות עלייה ליהודים, אך מספר זה היה קטן מאוד והגביל בצורה קשה את אפשרויות העלייה לארץ. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון הורע מצבם של יהודי אירופה, ואז הוחלט לעקוף את הגבלות העלייה של הבריטים ולהביא יהודים לארץ ישראל ללא רשיונות עלייה.
כך החלה ההעפלה.




 

ההעפלה לארץ ישראל – השלב הראשון


ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לחופי הארץ ללא רשיונות עלייה הייתה הספינה "וילוס", שהפליגה מיוון בקיץ 1934 ובה 350 צעירים יהודים מאירופה. את הספינה הזאת על נוסעיה הצליחו חברי "החלוץ" להביא לחופי הארץ, אך ניסיון נוסף להביא בספינה זו מעפילים מפולין לא הצליח: הבריטים כבר חיכו לספינה ולנוסעיה, ובסופו של דבר הוחזרו המעפילים לפולין.
השלב הראשון של ההעפלה החל כאמור בשנת 1934, אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ונמשך עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. בשלב זה לקחו חלק במבצע ההעפלה כמה גורמים: ארגון "החלוץ" שהפך למוסד לעלייה ב'* ופעל בחסות ארגון ההגנה; ההסתדרות הציונית החדשה של התנועה הרוויזיוניסטית; וגורמים פרטיים – מעין קבלנים, שתמורת סכומי כסף גבוהים ארגנו את בריחתם של יהודים מאירופה לארץ ישראל.
בשלב הראשון של ההעפלה, בשנים 1934 – 1939 הגיעו לחופי הארץ יותר מ- 50,000 מעפילים; כשני שליש מהם הגיעו באמצעות ההסתדרות הציונית החדשה של התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים, וכשליש – באמצעות ארגון "החלוץ" והמוסד לעלייה ב'. גם במהלך מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) לא נפסקה ההעפלה, ולמרות כל הקשיים והסכנות – הגיעו לארץ כ- 16,000 מעפילים.
חלק מן הספינות לא זכו להגיע לחופי הארץ, בין השאר בגלל מצבן הרעוע והמספר הרב של המעפילים, והן טבעו (או טובעו) במהלך ההפלגה. כזה היה גם גורלן של הספינה "פאטריה" (מולדת) שטבעה בשנת ת"ש – 1940 ושל "סטרומה" בשנת תש"ב – 1942.


* המוסד לעלייה ב': ארגון העפלה, שהיה המשך לארגון "החלוץ". רוב חברי "החלוץ" היו אנשי קיבוצים וההתיישבות העובדת שעסקו בארגון קבוצות מעפילים לארץ ישראל. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הורחבה פעולתו של ארגון "החלוץ" וניתן לו שמו החדש – "המוסד לעלייה ב'". המוסד לעלייה ב' פעל במסגרת ארגון ההגנה – הארגון הצבאי המחתרתי העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט.



 

מדיניות "הספר הלבן"


ההגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל החלו כבר בראשית ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובאו לידי ביטוי במדיניות "הספר הלבן": כינוי לדו"ח של ממשלת בריטניה שעסק בהתיישבות יהודים בארץ ישראל ובהגבלת העלייה של יהודים לארץ בתקופת המנדט הבריטי (1920 – 1948). לדו"ח הייתה עטיפה בצבע לבן – ומכאן שמו. במשך 28 שנות המנדט הבריטי התפרסמו שישה "ספרים לבנים": הספר הראשון התפרסם בשנת 1922, ונאמר בו כי השלטון הבריטי אינו מתכוון להפוך את ארץ ישראל כולה לבית לאומי ליהודים. הספר הלבן השני (1930) אסר על יהודים לעלות לארץ ולהתיישב בה בטענה שיש ליישב תחילה את הערבים שנושלו בידי יהודי ארץ ישראל. כאשר הופרכה האשמה שלפיה נישלו יהודים את הערבים – בוטל הספר הלבן הזה. בשנת 1937 פורסם הספר הלבן השלישי, שהגביל את עליית היהודים לארץ והמליץ לחלק את הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. בשנים 1937 – 1938 פורסמו עוד שני "ספרים לבנים".
הספר הלבן השישי – האחרון והקשה מכולם – התפרסם בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה ותחילת השואה.
בספר זה הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על כוונתה להפוך את ארץ ישראל תוך 10 שנים למדינה עם רוב ערבי. כדי להשיג מטרה זו הגבילה בריטניה את עליית היהודים ל- 15,000 בשנה למשך חמש שנים, ואסרה על היהודים לרכוש אדמות לצורך התיישבות. פליטי שואה, שניצלו מן התופת הנאצי, לא יכלו להגיע ארצה. היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית העולמית התגייסו למאבק קשה ועקשני נגד מדיניות זו של המנדט הבריטי בארץ ישראל.




 

ההעפלה לארץ ישראל – השלב השני


עם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי ובהנהגה הציונית האמינו, כי מדיניות "הספר הלבן" וההגבלות על העלייה יבוטלו; וזאת גם לאור העובדה שבאנגליה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, שהבטיחה במצע הבחירות שלה לבטל הגבלות אלו. אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין, החליטו להמשיך – וביד קשה – במדיניות האנטי יהודית של הגבלות על עלייתם של יהודים, ובכלל זה עשרות אלפי פליטים, ניצולי השואה. המוסד לעלייה ב' החליט לחדש את פעילותו ולסייע לפליטים להגיע ארצה. "במבצע ענקי" שנמשך כשלוש שנים, נשלחו יותר מ- 85,000 מעפילים, ניצולי שואה, מעשרות נמלים מאירופה לארץ ישראל. במבצע זה לקחו חלק גם צעירים מארץ ישראל, שפיקדו על ספינות המעפילים, אבטחו אותן וגם השיטו אותן בשעת הצורך.
ספינות הפליטים הראשונות שהפליגו מאירופה היו קטנות, אך בעקבותיהן באו הספינות הגדולות יותר, דוגמת "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס). "הבריטים עשו ככל יכולתם לעצור את זרם העלייה … הם סגרו את החוף הארצישראלי בתחנות מכ"ם, שיגרו מטוסי סיור וספינות משמר לסיורים קבועים בים, ועצרו כל ספינה חשודה."* אבל מבצע ההעפלה לא נפסק, להיפך: הוא גבר והלך, בין השאר בלחצם של פליטי השואה ששהו במחנות העקורים באירופה וביקשו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה (עד סוף שנת 1946) נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים במחנות מעצר בארץ, ולשחרר אותם לאחר שהושגו עבורם רשיונות עלייה. מאוחר יותר, כאשר מחנות המעצר בארץ התמלאו בפליטים, החלו הבריטים לגרש את הפליטים למחנות מעצר בקפריסין.
אחרי מלחמת העולם השנייה התבצעה פעילות ההעפלה באמצעות המוסד לעלייה ב', וההעפלה עמדה במרכז המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946 – 1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי.

להלן מכתבי מחאה של תלמידים מירושלים, שהתפרסמו בעיתונות העברית בארץ ישראל ביום י"ז באב תש"ו – 14 באוגוסט 1946:
המכתבים, הדומים בתוכנם, נשלחו במקביל לשלטונות המנדט הבריטי – ולסוכנות היהודית, נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל.

לכבוד
ממשלת ארץ ישראל (המנדט הבריטי)
ירושלים


א.נ.

א. אנו, מאות תלמידי בתי הספר היסודיים בירושלים, הכרזנו על שביתה ביום חמישי כמחאה על היחס הבלתי אנושי של ממשלת ארץ ישראל (המנדט הבריטי) לפליטים היהודים, פליטי האנטישמיות האירופית, וסגירת שערי הארץ בפניהם.
ב. היריות ממכונות ירייה על ידי משמר החוף הבריטי בעולים היהודים, אשר ארץ ישראל היא המפלט והמקלט היחידי עבורם – פגעו עמוק בלבו של הנוער. אנו, הדור הצעיר של ארץ ישראל המתחדשת, מכריזים בזה: עולים אלה אחינו הם, ולארצם הם באים. אנו דורשים מאת ממשלת ארץ ישראל להתחשב ברגשות הנוער ולפתוח את שערי הארץ להמונים אלה.
ג. המשכת יחסה הרע של הממשלה לפליטי החרב הנאצית תזעיק את המוני הנוער למערכה נגד פוליטיקת זוועה זו של ימי הביניים, של "השלכה ללב ים" המתנהלת על ידי ממשלת בריטניה.
ד. בשם הצדק והיושר, בשם מאות ואלפי נערים ואמהות המושלכים לרחוב ולאבדון על ידי ההיטלריזם באירופה, אנו דורשים את פתיחת שערי הארץ.


לכבוד
הנהלת הסוכנות היהודית


א.נ.

א. מאות נערים, תלמידי בתי ספר היסודיים בירושלים, נרעשים ומזועזעים מיחסה האכזרי של ממשלת ארץ ישראל לאחינו פליטי החרב הנאצית – הכרזנו על שביתת מחאה. במחאתנו זו אנו רוצים להכריז על יחס ההתנגדות למעשי הממשלה, ומאידך גיסא: להודיע לאחינו שהורחקו ללב ים, וכן לאחינו העומדים עוד לבוא בכל הדרכים – את הסולידריות שלנו ואת נכונותנו להגן על זכויותיהם לעלות ולהתאזרח בארץ.
ב. אנו הדור הצעיר, המשמרת הצעירה של ארץ ישראל המתחדשת, לא נסכים בשום אופן ליחס מחפיר זה לאחינו הפליטים. והננו קוראים בזה לסוכנות היהודית ולמוסדות הלאומיים שלנו, לארגן פעולה רבת מידות להפסקת היחס הזה. אנו, הנוער, ראשונים נהיה במערכה זו. לא ניתן לאחינו לנוד בלב ים.

אנו מחכים ממוסדותינו לתשובה המתאימה ולפעולה הולמת.


* מרדכי נאור, ההעפלה, בתוך: יואל רפל (עורך), אין זו אגדה, הוצאת משכל, תשנ"ז – 1997, עמ' 146.




 

ההעפלה – סוף


שנת תש"ז – 1947 הייתה שנת שיא בהעפלה, ובמהלך השנה הגיעו לחופי הארץ כ- 25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תכנית החלוקה* ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים, אך מבצעי ההעפלה נמשכו. עם הקמת המדינה בוטלו ההגבלות על עליית יהודים לישראל, ומאות אלפי עולים, פליטים וניצולי שואה מאירופה וכן פליטים יהודים מארצות המזרח, החלו להגיע למדינת ישראל.
בשנים 1946 – 1948 – עד להקמת המדינה – הגיעו לארץ במבצע ההעפלה כ- 70,000 פליטים מאירופה בדרך הים – אך לא רק הם: נוסף עליהם הגיעו לארץ גם 5,000 עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. "ההעפלה מצפון אפריקה הוכיחה, כי שאיפת היהודים לעלות לארץ ישראל אינה קשורה אך ורק במצבם הקשה של הפליטים היהודים באירופה בעקבות השואה, וגם יהודי גלויות אחרות מוכנים להפליג בספינות רעועות או לגנוב גבולות כדי להגיע לארץ".**
לקראת סופה של תקופת ההפעלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה.


* תכנית החלוקה: החלטת עצרת האו"ם בכ"ט (29) בנובמבר 1947 לחלק את ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית.
** מרדכי נאור, ההעפלה, בתוך: יואל רפל (עורך), אין זו אגדה, הוצאת משכל, תשנ"ז – 1997, עמ' 147.




כדאי לקרוא על ספינת המעפילים "יציאת אירופה - אקסודוס".

ביבליוגרפיה:
כותר: ההעפלה לארץ ישראל
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית