הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
המאמר טוען כי תופעת הנבואה מורכבת ומגוונת. שתי הטענות העיקריות במאמר:  הנבואה בישראל אינה שונה מהותית מהנבואה במזרח הקדמון. המקרא אינו מכיר בקטגוריית "נביאי שקר", זהו מונח מאוחר הנובע ממבוכה תיאולוגית.



הנביא - מורה נבוכים או נבוך?
מחבר: בנימין קדר


יש להדגיש: התופעה שאנו דנים בה איננה מטאפיסית כי אם היסטורית. דהיינו, אפשר להבין את הנביאים ואת דבריהם כפי שנמסרו לנו, ואת הסיפורים על אודותיהם - רק על-פי הקואורדינטות של זמן ריאלי מסוים ומקום ריאלי מסוים. על כן מצווה ראשונה עלינו היא להשוותם אל דמויות דומות בתרבויות העמים. מימי קדם - במסופוטמיה, בכנען ובארם, במצרים וביוון, ועד עצם היום הזה - אצל מייסדי כתות למיניהן - ידוע החיזיון שאיש חדור תחושת נבחרותו משמיע באוזני אנשים את דברי האל שולחו. את העובדה הזאת, אם בכלל מזכירים אותה בשעה שמלמדים צעירים, נוהגים לדחוס לתוך משפט מדגם "אמנם... אולם...", כאשר הרישא מודה בקיום אנשי אלוהים למיניהם אצל עמים רבים, ואילו הסיפא מצביע על פער בלתי ניתן לגישור כביכול בין אלה לבין נביאי ישראל. לשם כך מוצגים ההבדלים בהבלטה מוגזמת ובלתי מאוזנת, כאילו כל נביאי הגויים, ורק הם, התנבאו באקסטזה או בחלום, עסקו בכישוף ובמנטיקה בשכר, היו כפופים למלכים וקשורים לפולחן. האמת היא, כידוע לכולנו, כי גם בארצות נכר התייצבו אנשים מול השליטים כשצווים ברורים מטעם אלוהות בפיהם; וכנגד זה אפשר להצביע על נביא בישראל שנזקק לנגינת מנגנים כדי להיכנס לטראנס של נבואה (מל"ב ג' 15) ואף עשה מעשה מאגי מובהק (שם, י"ג 19-15). ולא יועיל הניסיון להבדיל בין חוזים קדומים לבין הנביאים-הסופרים: גם ישעיהו מתואר כאיש מחולל נסים (יש' ז' 12-11; ל"ז 8-7), ויחזקאל מתואר כאיש של טראנס ומאגיה (יח' ד'). ובכלל, למגוון הרב של הוזים המצוי בקרב עמי העולם ולהבדלים הגדולים ביניהם באשר לצורת הופעתם, לתוכן בשורתם ולתפקודם בחברה, יש הקבלה בישראל. עצם ריבוי השמות למשרה - רואה, חוזה, איש האלהים, נביא, צופה, איש הרוח ואף משוגע ומתנבא, ושמות הבשורה - דבר, משא, חזון, חיזיון, נבואה - מעיד על מורכבות רבה. מסתבר שהיו נביאים מקורבים לחצר המלך (נתן וגד, ואולי גם ישעיהו וירמיהו) והיו מעורבים בתככים של מדיניות הפנים (נתן, אלישע), והיו בני הנביאים שפרשו למחוזות מרוחקים; היו נביאים קשורים למקום פולחן, כפי שמעיר הצירוף המצוי "הכהנים והנביאים" (עובדיה, יואל, נחום ואולי אף עמוס הנוקד, שהרי בכתובת אוגריתית מצאנו את התקבולת כוהנים/נקדים), והיו נביאים נודדים; היו בין נביאי ירושלים כאלה שמאתם יצאה חנופה (יר' כ"ג 15) והיו נביאי ה' בממלכת הצפון, אשר בדבקות דתית-לאומית ניבאו עליה טוב (מל"ב י"ד 25). הבאנו נקודות אלה ברמיזה, ללא סדר וללא אסמכתאות, כי אין כאן מקום להאריך. רצינו רק להראות כי אי אפשר להכניס את העדויות הרבות והמגוונות למיטת סדום של קטגוריות חדות וחלקות, למשל כאילו לא היו נביאי אמת קשורים מעולם למקומות קודש או לשלטון ומעולם לא ניבאו אלא לפורענות.

וכאן עלינו להזכיר קטגוריה מופרכת מעיקרה, שהורגלנו להמשיך ולהשתמש בה, בחינת שבשתא כיוון דעל על, היא הקטגוריה של "נביאי שקר". במקרא, כידוע, אין צירוף זה בנמצא כלל; בתרגום השבעים משתמשים במושג זה ,(pseudoprophetes) וכן במשנה (סנהדרין א, ה), כדי להסיר את המבוכה התיאולוגית הנובעת מפסוקים כגון "נביאיך חזו לך שוא ותפל" (איכה ב' 14), "כהן ונביא שגו בשכר" (יש' כ"ח 7), "הנביאים... רוח הטמאה" (זכ' י"ג 2). וכי יעלה על הדעת כי קטרוג זה נאמר על הנביאים, שליחי ה'? אמור מעתה, בנביאי שקר הדברים אמורים! כך נולד מושג שהמקרא עצמו, כאמור, אינו מכיר. אכן מצויות האשמות בפי נביא נגד יריביו, כי הם "נבאו שקר" (יר' י"ד 14), ש"רוח שקר" בפיהם (מל"א כ"ב 22) או שהם "אנשי בוגדות" (צפ' ג' 4), ומתוך הפולמוס מועלה גם החשד בדבר המניע למעשיהם, והוא רריפת בצע (מיכה ג' 7, 11) או שנבואת היריבים היא "אחר רוחם ולבלתי ראו" (יח' י"ג 3). אולם אין בכוחה של הערכה סובייקטיבית בדבר "הנביאים נבאי השקר" (יר' כ"ג 14-13, 26) ליצור קטגוריה. [...]

אותו חנניה בן עזור חדור אמונה היה, בטח בה' ובקדושת ירושלים. אחרי הגליית יהויכין ונכבדי העם על-ידי הבבלים השמיע נביא זה דברי ניחומים באוזני העם: "כה אמר ה' צבאות... שברתי את עול מלך בבל" (יר' כ"ח 2). אמונה זו וביטחון זה היו מנת חלקו של הנביא ישעיהו כמאה שנה קודם לכן, כאשר צבא אשור עמד לכבוש את ירושלים: "כה אמר ה' אל מלך אשור, לא יבוא אל העיר הזאת" וגו' (יש' ל"ז 33). כמובן, הבדל אחד גדול בין שני הנביאים: צבא אשור אכן נסוג כפי הבטחת ישעיהו - אף כי יש לזכור כי התשועה לא נתקיימה במלואה - ואילו במקרה של חנניה בן עזור האירועים טפחו על פניו והצדיקו את יריבו התבוסתן ירמיהו. האמנם ניתנה רשות לראות באיש אשר טועה בתחזיתו - שקרן, או שמא שיפוט זה, פרי חכמה לאחר המעשה, לא רק שאינו צודק, אלא הוא מסנוור את עינינו מראות את הלבטים הטרגיים של דורות העבר. ואכן ראייה מעוותת זו, בחינת דו-ממדיות, שחור-לבן, לא רק פוגעת בכושר שיפוט הגון אלא אף נוטלת את תחושת הדרמה ההיסטורית, באשר מוצגים בפנינו שליח ה' מוסמך וכפיו הוראה מדינית מפורשת ופשוטה, מולו איש מקבוצת שקרנים הדורש להפר את ההוראה, ועם אווילים המעדיף ללכת שולל. והרי המצב היה מסובך והלבטים כבדים, ותוצאותיהם הרות גורל: עם קטן, הנתון בין פטיש לסדן של מעצמות אדירות, נאלץ לבחור בין צעדים אפשריים על מנת לשמור על עצמאותו ועצמיותו. אזי קמים יועצים למיניהם וביניהם אנשים בעלי תחושת שליחות האל, ומשמיעים את דעותיהם ועצותיהם, זה בכה וזה בכה. והעם הנבוך ומנהיגיו נאלצים להכריע בלי שטר ביטחון בדבר התוצאה הכרוכה בהכרעתם. כאן מן הדין להזכיר את העדות המפורשת בדבר מבוכת האנשים, כפי שמצויה היא ברב' י"ח 22-21: "איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'? אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה'"... כלומר, רק בדיעבד ניתן לדעת מי יעץ עצה מוטעית.

ביבליוגרפיה:
כותר: הנביא - מורה נבוכים או נבוך?
מחבר: קדר, בנימין
תאריך: נובמבר 1994 , גליון 8
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית