עמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > תעשייה
גלובס : עיתון העסקים של ישראל


תקציר
על מעבר של תעשיות שונות, הי-טק ואחרות, ממרכז הארץ לפריפריה.



החיים קלים בכפר
מחברת: קרן צוריאל-הררי


בשקט בשקט, בלי ששמנו לב, הפכה יקנעם להיות בירת ההיי-טק של הצפון. בעיר הזו יושבות חברות רבות כמו מיינד-CTI, אורן סמיקונדקטור, מיקרוסוויס, CA ישראל, BATM וטקטיום, ונשמע שהן מרוצות שם. כמה פעמים שאלתי את מנהלי החברות, אם הם לא מרגישים רחוקים מתל-אביב, ממרכז העניינים. בכל פעם נלטשו בי זוג עיניים לא מבינות.
"אנחנו חברה ציבורית שנסחרת בנאסד"ק ויושבת ביקנעם", הסבירה לי מוניקה אייזינגר, מנכ"ל מיינד CTI. "אם אני יכולה לנסוע כמה פעמים בחודש לחו"ל לענייני עבודה, אני יכולה לעשות אותן נסיעות מדי פעם למרכז הארץ. היום, עם הפקס והאי-מייל, זה ממש לא משמעותי איפה נמצאת החברה שלך". אמרה, ונסעה למצפה בו היא מתגוררת.

ובאמת, למה לא? באופן די טבעי, כמו בכל חברה אורבנית, התרכזה התעשייה הישראלית על גווניה במרכז הארץ, אולם למרות התבגרותה והקשיים היומיומיים שמתגלגלים לפתחה, היא מתקשה לעכל את הפיתויים שגלומים במעבר לפריפריה. יותר מזה, יש אנשים שמסרבים בכלל לשקול את האפשרות שהמקומות שהם נוסעים אליהם לסוף שבוע פעם-פעמיים בשנה יהיו מקום העבודה או המגורים שלהם.

רק בשבוע האחרון נחתו על השולחן הרבה מאוד פיתויים לאמיצים שיעזו לעשות מעשה ולעבור לפריפריה. אולי הבעיה נעוצה במילה פריפריה, שמעלה קונוטציות של "יישובים מפגרים" וערי פיתוח שנכשלו, אחרי ששתלו אותם באמצע המדבר או בקו המטווחים של החיזבאללה. במילה פריפריה נקשרו אסוציאציות לא נעימות: יישובים עם עשרות אחוזי אבטלה, מסעודה משדרות, "רכבות" של שיכונים וחיקוי של האותנטיות במרכז. אבל מי שיעשה את המאמץ להיכנס לאוטו ולצאת לביקור אמיתי בפריפריה, יגלה דברים אחרים. ומי שיעשה חישובים כלכליים יגלה שהרבה יותר משתלם לו לגלוש לאשקלון ודרומה או לגליל וצפונה (ע"ע קו העימות).


 

הממשלה: סיוע לא שולי


בשבוע שעבר התבשרנו שמשרדי התמ"ס והאוצר הקימו תוכנית להעברת מפעלי היי-טק לדרום ולצפון. הרעיון הוא שמפעל של "טכנולוגיה עילית" (היי-טק בפי העם) יוקם בסמיכות (שקוטרה 10 ק"מ) מיישוב במצב סוציו-אקונומי קשה, וישמש כמפעל עוגן: כזה שיהווה אטרקציה וימשוך מפעלים נוספים לאזור. על המפעל להעסיק לפחות 201 עובדים, שלפחות 80% מהם יהיו מאותם יישובים פריפריאליים שהפריחה הכלכלית הצליחה לדלג מעליהם. גאוותם של האוצר והתמ"ס הוא הסעיף בו יתחייב המפעל לשלם לעובדים שכר שגבוה לפחות ב-20% מהשכר הממוצע במשק ולא משכר המינימום. אם וכאשר זה יצא לפועל, מסעודה משדרות תוכל לקנות מחשב ולהיכנס לצ'אטים כל ערב.

סל ההטבות המובטח לחברה שתזכה במכרז הוא לעשר שנים, והיקפו עשוי להגיע ל-15 מיליון דולר, תלוי במספר העובדים. הרעיון הוא שהמדינה תשתתף בעלות הכשרת או העברת העובדים, בהיקף של 27-28 אלף דולר לעובד. כמובן, ככל שמספר העובדים גדל ומתקרב ל-550 (הרף העליון), סכום הסיוע לעובד השולי גדל, כך שהוא מאוד כדאי כלכלית ולחלוטין לא שולי.

בכוונת הממשלה להקים שני מפעלים כאלה, אחד בצפון ואחד בדרום. בשלב הראשון, צפוי לצאת בתוך חודשיים המכרז למפעל בדרום, והשמועות אומרות שזו תהיה אמדוקס, כיוון שהתוכנית מתאימה לצרכים וליכולות שלה. בשלב הבא, שמועדו לא ידוע עדיין, יצא המכרז למפעל שיעבור לצפון הארץ.

שני המכרזים האלה מבטאים מאמץ מיוחד ויוצא דופן של הממשלה למען מעבר מפעלי "עילית" לאזורים שבהחלט יכולים להיעזר בהם. התוכנית הזו למעשה מרחיבה את פעילותו של מרכז ההשקעות, שעל פי חוק מוסמך לתת מענקים או פטור ממס רק לחברה שתציג תוכנית השקעות. תוכנית כזו צריכה להיות מורכבת מ"ברזלים": מכונות וציוד. בהיי-טק, כמו שהכל יודעים, עיקר הברזלים נמצאים מתחת למקשי המקלדת או עמוק בתוך ה-CPU, ואלה עולים הרבה פחות מהברזלים שיוצרים מכונות הזרקה בפלסטיק, למשל. לכן, החוק הקיים לא אטרקטיבי לחברות היי-טק ומשאיר אותן מחוץ למשחק.



 

ורטהיימר: שכר דירה מצחיק


סטף ורטהיימר, שנחשב להרצל של התעשייה הישראלית, מחזיק באמתחתו שק של סוכריות משלו, לאמיצים שיבואו ליצור ולייצר בפארקים התעשייתיים שהוא מקים הרחק ממרכז הארץ. ורטהיימר והצוות שלו לא מתביישים לצרף לעבודה התעשייתית שלהם את שילוב המילים "ראייה לאומית חינוכית", וזו גם מהות של סל ההטבות שלהם: בוא אלינו ואנחנו נדאג לך להכל.

אותו "הכל" מתייחס גם לפן המקצועי וגם לפן האישי. מבחינה מקצועית, הפארקים של ורטהיימר הם חממה, שדואגת לתעשיינים לכל צורכיהם. זה מתחיל בבניית תוכנית עסקית ועובר דרך גיוס עובדים, חיבור לאקדמיה, סיוע בקבלת מענקי ממשלה וחיפוש שווקים בחו"ל, כשהדגש הוא על ייצור לצורך יצוא. הסל כולל גם סיוע טכני שמוריד מהראש את המשימות הקטנות והכל כך מציקות של החיים: שמירה, גינון, תשתיות. תמורת אלה תשלמו אצל סטף רק דולר סמלי אחד לחודש. שכר הדירה עבור השטחים התעשייתיים מצחיק גם הוא, 2-4 דולר למטר.

ורטהיימר לא עוצם עיניים בפני הקושי העיקרי - למשוך את הצפונים, שאוהבים להיות במרחק של דקות ספורות מלב העניינים ושנוף פתוח נראה להם משעמם. הרעיון הוא, שבעסקת חבילה אחת החברה מקבלת חממה מקצועית וגם אישית. בסמיכות לכל אחד מהפארקים התעשייתיים מוקמת שכונת מגורים בסטנדרט גבוה, בדומה לכפר הוורדים שכבר זכה לכינוי "כפר שמריהו של הגליל". במחיר של דירה סטנדרטית במרכז הארץ אפשר לרכוש שם בית צמוד קרקע במפרט עשיר ולחיות מההפרש במשכנתא. וזה עוד לפני שהזכרנו את השירותים הקהילתיים והחינוכיים שמוקמים שם, לטובת המהגרים החדשים.

ברוב המקרים, מחובר הפארק התעשייתי למוסד אקדמי סמוך, כפי שמכללת תל-חי התחברה לטבורו של גן התעשייה בתל-חי, אוניברסיטת באר-שבע נצמדה לפארק התעשייתי בעומר ותפן התקשר לאורט בראודה. הסטודנטים מוזמנים להשתלב בתעשייה כבר בשלב הלימודים, והתעשייה והאקדמיה מקיימות סימביוזה בכל הקשור למו"פ והכשרה הדדית.

בקיצור, מדובר פה לא רק במעבר המיועד לחסוך בעלויות או לתת תחושת ציונות בגלל אספקת עבודה ליישוב עתיר אבטלה. התפיסה של ורטהיימר מוכרת סגנון חיים ואיכות חיים. אנשיו מדברים במונחים של הקשר בין אדם, רוח וסביבה - שילוש שלא לחלוטין מסתדר עם האגרסיביות של שוק ההון.

כיום מקדם ורטהיימר כמה פארקים, ובראשם דלתון וכרם-שלום. דלתון נמצאת ממש בסמיכות לצפת (למי שצריך קניון בהישג יד). כביש מספר 6 - או בשמו המלא, חוצה ישראל - צפוי לעבור בסמוך ולהפוך את 650 הדונם של הפארק לתחנה נוחה בדרך. כרם-שלום הוא פרוייקט הרבה יותר יומרני, שנמצא בקו התפר ישראל-הרשות הפלשתינית, לא רחוק מהגבול המצרי. מדובר במיזם ישראלי-פלשתינאי בחסות אמריקנית, ששטחו 140 דונם - 70 לכל צד של קו התפר. כאמור, "כרם-שלום".



 

רשויות מקומיות: סל פיתויים


המשק הישראלי התבגר ולמד, וכמוהו הרשויות המקומיות והאזוריות. היום הן יודעות שהמפתח נמצא במקורות תעסוקה שיהיו אמינים וישלמו טוב, וכל אחת מהן מציעה סל פיתויים משלה לחברות שייפתחו בשטחן. שמענו על מפעלים שקיבלנו הקלות בארנונה, סיוע בהקמת תשתיות ובגיוס כוח אדם. לפעמים מתנהל מו"מ של ממש שכל תכליתו להפוך את המעבר של ישבנם הענוג של תעשייני המרכז לכלכלי, נוח ופשוט.

סוכרייה נוספת נמצאת ב"אזור קו העימות". נכון, קיימת שם מידה של איום ביטחוני, אולם היום כבר קיים מכשיר לפיצוי, גם בגין נזקים עקיפים כמו תשלום משכורות, על הימים בהם לא ניתן לעבוד. הצד החיובי של המטבע הוא ההטבות הכרוכות באזורי קו העימות: בתוכניות הסיוע הממשלתיות שיעורי ההטבה גבוהים יותר ועלויות המס נמוכות יותר.

ויש עוד כמה הטבות, מהסוג שקשה למדוד בכסף אבל אי אפשר לקנות בכסף: תמיכה קהילתית, תחושת משפחתיות, נאמנות עובדים, נכונות לעבוד שעות ארוכות, בזבוז של פחות זמן על נסיעות ואווירת עבודה רגועה. הכפר מחכה לתעשייה.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: החיים קלים בכפר
מחברת: צוריאל-הררי, קרן
תאריך: 25/12/2000
שם  העיתון: גלובס : עיתון העסקים של ישראל
הוצאה לאור: גלובס : עיתון העסקים של ישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית