הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדר
מקסם


תקציר
מידע על ההיסטוריה של הנשים בישראל שהחלה במאבק לשוויון.



נשים בישראל
מחברת: פרופ' חנה הרצוג


ההיסטוריה של נשים בישראל מתחילה במאבק על שוויון. אף-על-פי שהחברה היישובית התארגנה כחברה חדשה שאימצה לעצמה רעיונות דמוקרטיים של שוויון, אף-על-פי שנשים כמו גברים הצטרפו לתנועות החלוציות, לכיבוש העבודה, לבניית התרבות והחברה העברית, לקיבוצים ולמחתרות - השוויון היה יותר סיסמה מאשר מציאות בפועל. בכל אחת מהמסגרות נדחקו הנשים לתפקידים שוליים ונאלצו להיאבק על זכותן להשתתף כשוות. גם הזכות הדמוקרטית הבסיסית לבחור ולהיבחר הושגה רק לאחר מאבק והתארגנות פוליטית של נשים שהחלו
ב-1919, עם ראשית התהליכים להקמת כנסת ישראל, והסתיימו ב-1926 באישור זכות הבחירה בחוקת ישראל של היישוב המאורגן. הענקת זכות בחירה לנשים בראשית שנות ה-20 העמידה את היישוב בשורה אחת עם הראשונות שבדמוקרטיות המערביות. ארגוני הנשים כמו התאחדות נשים לשיווי זכויות, ארגון אמהות עובדות (שהפך לימים לנעמ"ת) וויצ"ו רשמו לזכותם פעילויות חשובות לקידום מעמד הנשים ביישוב. על מגילת העצמאות חתמו שתי נשים - גולדה מאיר כאחת מנציגות תנועת העבודה, ורחל כגן כנציגת מפלגת הנשים. יתרה מכך, המגילה הכריזה על שוויון ללא הבדל מין כאחת מאבני היסוד של המדינה. עם קום המדינה חוקקו מספר חוקים שנתפסו כחוקים שמטרתם להבטיח את השוויון. בין החוקים היו: חוק גיוס חובה לצה"ל (1949) שכלל גם את גיוס הנשים; חוק הגברים התברר עומק ההדרה של הנשים מענפי המשק השונים ומהשירותים החיוניים. הסדק שנבקע אפשר לקולות תנועות הנשים לשוויון שהילכו בארצות שונות בעולם לחדור גם לשיח הישראלי. הניצנים הראשונים של ארגוני נשים פמיניסטים החלו מבצבצים, והחלו לקום מסגרות ללימודי נשים ולהעלאת המודעות למעמדן. בעקבות ועידת הנשים בניירובי ב-1973 נדרשו המדינות החברות באו"ם להכין דו"ח על מעמד הנשים בארצותיהן.
גם ישראל נדרשה לכך. העובדה שוועידה זו קיבלה החלטה בדבר השוואת הציונות לגזענות, מנעה את התעלמות הגופים הפוליטיים מתנועת הנשים העולמית ההולכת ומתחזקת. רבין, ראש הממשלה דאז, הקים ועדה בת 92 תברים, שייצגה ציבור מגוון, שתפקידה היה לבחון את מצב הנשים בישראל. בתום שנתיים של עבודה היו לוועדה 248 המלצות לשינוי מעמד האישה שנגעו לכל תחומי החיים. הדו"ח חשף את עומק ממדי אי השוויון של נשים כמו גם את הקשיים, המצוקות והאפליות בהם נתקלות נשים בישראל. התחום היחידי בו לא הגיעו חברי הוועדה לכדי הסכמה היה בנושא דיני ההלכה היהודית ומעמד האישה.
הגם שרבות מהמלצות הוועדה טרם יושמו, ניתן להצביע על אמצע שנות ה-70 כראשית התפנית במעמד האישה. בראש ובראשונה החל ניפוץ מיתוס השוויון. בהדרגה החלה לתדור המודעות לאי השוויון של נשים, ויחד אתה החל מעשה השינוי ותיקון המצב. הרבה מעבודת הביקורת, ההתרעה והשינוי יש לזקוף לארגוני הנשים הפמיניסטים. הם היו יוזמי הקמתם של מעונות לנשים מוכות ומרכזים לנפגעות עוני. הם העלו לסדר היום הציבורי את שאלות העוני של נשים, הפרסום הפוגע, הניצול המיני, אי השוויון הכלכלי והפוליטי וכו'. הקולות שנשמעו מארגוני השטח תלחלו לשדות תברתיים שונים. הוקמו תכניות לימוד ומחקר ללימודי נשים ומיגדר (ההגדרה החברתית של מין) במרבית המוסדות להשכלה גבוהה, החלו להיכתב תכניות לימוד ברמות שונות, שונו ספרי לימוד, הוגברה הביקורת על פרסומות פוגעות. החל מאבק מתמשך להכללת הנשים כשוות בשוק העבודה, בצבא ובפוליטיקה. יותר ויותר תביעות מוגשות על אפליה ואי ציות לחוקי שוויון. בכנסת הוקמה הוועדה למעמד האישה, שבה חברות נשים מנל הקשת הפוליטית הישראלית. חלו שינויים רבים בחקיקה ביניהם, חקיקת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד (1987) שמטרתו להביא לשוויון בגיל פרישת החובה של עובדת מול זה של העובד בהתאם לבחירת העובדת; חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1988) - מניעת אפליה בכל הקשור לקבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורין או פיצויי פיטורין, הטבות ותשלומים וכיו"ב; החקיקה החדשה הגדירה את האישה בראש ובראשונה כאזרחית. יתרה מכך, היא כוללת תחומים בהם תובע המחוקק אבטחת ייצוג הולם לנשים כדי לתקן את עוולות העבה התערבות במניעת הטרדה מינית, ומניעת אלימות כלפי נשים, כולל אלימות במשפחה.
על אף העובדה שהנשים עברו כברת דרך גדולה מאז שנות ה-70 עד לסיום המאה ה-20, עדיין מוקדם מדי לטעון שהשוויון בפתח. בסוף שנות ה-90 מהוות הנשים בישראל 51% מהאוכלוסייה. תוחלת החיים של נשים וגברים בישראל נמצאת בעלייה לאורך זמן. כמו במקומות אחרים בעולם תוחלת החיים של הנשים בישראל גבוהה מזו של הגברים. יחד עם זאת, תוחלת החיים של הגברים בישראל היא מהגבוהות ביותר בהשוואה למדינות האיחוד האירופי, בעוד שתוחלת החיים של הנשים קרובה לממוצע.
אחוז הנשים בכוח העבודה נמצא בעלייה מתמדת. בסוף שנות ה-90 כמעט מחצית מהנשים עובדות מחוץ למשק הבית. המחצית האחרת עובדות כעקרות בית וכאמהות במשק ביתן, ללא שכר. אולם הנשים הנמצאות בכוח העבודה ברובן הן גם אלה הנושאות בעול עבודות הבית וגידול הילדים. בקרב העובדים נשים נמצאות בשוליים במספר רב של ממדים, כך למשל, הן מהוות 70% ממקבלי שכר מינימום, השכר הממוצע של גברים הוא כמעט כפול משכרן של נשים. יותר משליש הנשים בכוח העבודה עובדות עבודה חלקית. נשים מהוות רוב מכריע בענפי שירותי משק בית, פקידות, חינוך, בריאות, רווחה וסעד. הן מהוות מיעוט בולט בקרב מנהלים, בתעשיית טכנולוגיית המחשבים, בתעשיות מסורתיות, שיווק ומחקר ופיתוח. מחצית מהעובדים בשירות המדינה הן נשים, אך הן מתרכזות ברמות הנמוכות וברמות הביניים של הדירוג. תמונה דומה מצטיירת ביחס למעמדן של נשים בצבא ובמשטרה. בתחום אחד בולט השוני מהכללות אלה: לנשים יש ייצוג גבוה בניהול במחלקות משפטיות.
במישור הפוליטי חל שיפור מועט בייצוג הנשים, והוא בעיקר בקרב הגופים הרחבים של המפלגות שיש בהם מעט כוח בפועל. ייצוגן ברשויות
המקומיות עולה בהדרגה, אולם באופן מתון. הן הגיעו ל-15% מכלל רזברי המועצות בבחירות 1998, בכנסת עמד ייצוגן ב-1999 על 11%. זהו ייצוג נמוך ביחס לשיעורן באוכלוסייה וגם בהשוואה למדינות דמוקרטיות רבות אחרות בהן הייצוג מגיע לכדי שליש ומעלה. לצמרת מגיעות רק מעט נשים. בכל התקופות רק נשים בודדות שימשו כראשי ערים, וכן רק נשים בודדות כיהנו כשרות בממשלות ישראל.
שינוי משמעותי חל ברמת ההשכלה של נשים. יותר בנות יהודיות מסיימות לימודים תיכוניים עיוניים. מאז שנות ה-80 לומדות נשים באוניברסיטאות בשיעור גבוה יותר מאשר גברים, והן הרוב בין מקבלי תואר ראשון ושני. לעומת זאת, בחינוך הטכנולוגי על כל שלביו יש יתרון לגברים. בסגל האקדמי הן עדיין מיעוט, וגם קידומן איטי יותר. דווקא לאור ההון האנושי הגדל של נשים בולטת אי יכולתן לתרגם אותו להון כלכלי ופוליטי.
הנתונים המובאים הם חלקיים, אך הם מעידים שלמרות החקיקה המתקדמת, למרות פעילותם של ארגוני נשים, תמונת אי השוויון עדיין תקפה בתחילתה של המאה החדשה. חשוב להדגישי שבתוך קטיגוריית הנשים עצמה מתקיים אי שוויון גם כן. בתחתית הסולם נמצאות נשים ערביות, מעט מעליהן נשים חרדיות ונשים מזרחיות.
המודעות הגוברת של נשים למעמדן החברתי והחיפוש אחר דרכים לשינוי הביאו נשים רבות למסקנה, שחייב להיות שינוי עמוק בסדר היום הלאומי-חברתי, ששיפור מעמדן אינו קשור רק בהן אלא בשינוי החברה כולה. מאחר שדרכן של נשים בפעילות הפוליטית הפורמלית נחסמה, מאבקן הועתק אל השטת. כיום ניתן לאתר מאות ארגוני נשים העוסקים בכל תחומי החיים, כולל שאלות פוליטיות מובהקות, כמו עמדות כלפי מדינה פלסטינית ותביעות ליציאה מלבנון. יותר ויותר גוברת התודעה שאין לנתק בין שאלות מדיניות-פוליטיות לבין שאלות של
מדיניות-חברתית. תנועת הנשים בישראל רואה במאבק לשוויון כחלק ממאבק פוליטי על אופיים של ההסדרים החברתיים ועל דמותה של החברה. ייחודה של התנועה הפמיניסטית מתבטא בכך שהיא אינה מבקרת רק את ההסדרים הדומיננטיים בהם שולטים הגברים, אלא היא גם מודעת לעצמה. העובדה שאי השוויון מתקיים בין קבוצות נשים בתוך החברה, הביאה לתודעה גוברת של קבוצות הנשים שמאבק הנשים לשוויון מחייב פתיחות ורגישות לצורכיהן של נשים ממעמדות, קבוצות אתניות וקבוצות לאומיות שונות. תנועת הנשים לשינוי חברתי היא אולי
התנועה האזרחית המשמעותית ביותר בישראל בסופה של המאה ה-20.


* פרופ' חנה הרצוג - ראש החוג לסוציולוגיה ואתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב, ראש המגמה לחברה-פוליטיקה במכללה האקדמית תל-אביב יפו, ונשיאת האגודה העולמית לחקר ישראל.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: נשים בישראל
מחברת: הרצוג, חנה (פרופ')
שם  הספר: ישראל 2000
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 2000
הוצאה לאור: מקסם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית