עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים בולטות במקצועות השוניםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דתות > יהדותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > זרמים ביהדות
חמדת : אגודה למען חופש מדע, דת, תרבות


תקציר
ראיון עם הרב עינת רמון, רב בתנועה המסורתית (הקונסרווטיבית) - על האידאולוגיה של התנועה, על הגדרת אדם דתי לפיה, על ההישגים הגדולים ביותר של התנועה, על הדיאלוג עם רפורמים ואורתודוכסים, הביקורת על הזרמים האחרים ועל מעמד האישה בתנועה.



הרב עינת רמון - התנועה המסורתית
מחברת: רוחמה וייס-גולדמן


התנועה המסורתית

כיצד היית מגדירה, על רגל אתת, את האידאולוגיה של התנועה המסורתית?

התנועה המסורתית היא תנועת אמצע, שיש לה עמדה לא משברית ביחס למודרניות. כלומר, מצד אחד ניצבת האורתודוכסיה, הרואה במודרניות משבר מאיים ממנו היא 'חרדה', ומצד שני ניצבת התנועה הרפורמית המגלה אופטימיות רבה ביחס לתקופה המודרנית. אנחנו ניצבים באמצע. אנו מוצאים בעידן זה יתרונות רבים, כמו למשל בערכי הדמוקרטיה והשוויון, אך אנו גם מוצאים בה גם דברים מדאיגים. במובן זה אנו לא רואים את התקופה המודרנית כשונה מתקופות ותופעות היסטוריות אחרות. תמיד היו אתגרים חדשים אשר היהדות התמודדה אתם והשתדלה לקחת את הטוב ואת הרע להשאיר בחוץ, וכך אנו נוהגים גם ביחס לתקופה המודרנית.


פעמים רבות מזהים בישראל את הדתיים עם האורתודוכסים. למרות זאת, התנועה המסורתית בישראל מגדירה עצמה כתנועה דתית. כיצד, אם כן, היית מגדירה אדם דתי?

אדם דתי הוא כל אדם המגדיר עצמו כך. הדתיות של התנועה המסורתית מתבטאת בכך שאנו מאמינים כי המציאות אינה מקרית ושיש כוח עליון, שאנו מכנים אותו אלוהים, אשר מכוון את ההיסטוריה על פי רצונו, גם אם איננו מבינים אותו. אנו, כבני אדם, צריכים להתייחס לכוח עליון זה. משמעותה של ההתייחסות לאלוהים היא בפעילות מוסרית בעולם. אנחנו, כיהודים מסורתיים מבטאים את אותה פעילות מוסרית במעשים המונחים על ידי ההלכה היהודית ורוחה.


מה הפעילות או ההישג אותם היית מציינת כהצלחה הגדולה ביותר של התנועה המסורתית?

השילוב בין הפעילות של התנועה הקונסרבטיבית לבין הציונות החל כבר בשלבים מוקדמים ביותר והתפתח אחר-כך עם קום המדינה, בהקמת קהילות הפתוחות לאדם ומוסדות הפותחים דלתותיהם לציבור הרחב. במוסדות של התנועה, בבית המדרש, בתנועת הנוער ובקהילות מתקיים מפגש מרתק בין אוכלוסיות שונות של החברה הישראלית. למוסדות שלנו מגיעים אורתודוכסים רבים שאינם שבעי רצון מהנוקשות של האורתודוכסיה, וגם חילונים רבים שמרגישים שבעולם החילוני החל לבצבץ ריק רוחני. יש במפגש משהו מאוד פורה ומיוחד. אנשים שונים מתקבצים על מנת לממש רעיון גדול, החיוני להמשך הקיום של מדינת ישראל - התחדשות הדת בתוך המדינה. המפגש המתקיים אצלנו בין אנשים הבאים מרקע שונה, וההליכה לקראת רענון פני ההלכה והדת הם ההישגים המיוחדים והמרשימים ביותר של התנועה בישראל.


כרב מסורתי, עם מי את מקיימת דיאלוג פורה יותר - עם הרפורמים או עם האורתודוכסים?

כאן יש איזשהו פרדוכס. מצד אחד: הדיאלוג הבריא מתקיים עם הרפורמים, משום שהם מעוניינים לקיים אתנו דיאלוג, לעומת האורתודוכסים, שעצם נכונותם לקיים עימנו דיאלוג מוטל בספק. האבסורד הוא שאורח החיים שלנו דווקא קרוב יותר לזה של האורתודוכסים, ועל הבסיס ההלכתי היה נכון שהם יקיימו אתנו דיאלוג. יש הרבה אורתודוכסים, בעיקר בני נוער, שמגלים בנו התעניינות עצומה, באים להרצאות ומבקשים חומר הסברה. עם רבנים אורתודוכסיים, לעומת זאת, הקשר שקיים הוא לרוב רק במחתרת.


האם יש לך ביקורת על הזרמים האחרים ליהדות זמננו?

התנועה הקונסרבטיבית היא תנועה פלורליסטית כלפי פנים וכלפי חוץ והיא מכירה בחשיבות קיומן של קבוצות אחרות לצידה, דבר שאינו עומד, כמובן, בסתירה לביקורת שיש לה על חלקים מסויימים בעקרונותיהן ובמעשיהן.

ביחס לאורתודוכסיה הביקורת שלנו מאוד ברורה. התנועה המסורתית מוחה נגד בלימת התפתחות ההלכה על ידי האורתודוכסיה, רואה ביחסה להלכה התנהגות מאוד לא אמיצה ומאוד לא טבעית. דווקא בתקופה שאנו זקוקים למנהיגות רוחנית אמיצה, מפחדים המנהיגים האורתודוכסים מכל מה שריח קדמה והתפתחות נודף ממנו. בנוסף לזאת, יש לנו ביקורת קשה על כך שהממסד האורתודוכסי בישראל לוקח לעצמו מונופול על היהדות ומפקיע את היהדות מכל שאר חלקי האוכלוסיה.

מצד שני, החילוניות מתעלמת מכך, שגם בעולם המודרני יש מקום לתפילה ואמונה. יכול להיות שהשפה הדתית שירשנו מאבותינו לא בדיוק מתאימה לנו; אולי צריך לרענן את נוסח התפילות, אולי צריך לשנות את צורת בית הכנסת, אולי הרבנים צריכים למלא תפקיד שונה מבעבר. אבל ויתור על הדת בתוך העולם המודרני, מכיוון שהמודרניזציה מעמידה אתגרים אחרים, לדעתנו הוא הפסד, הפוגע בנשמת האדם.

עם הרפורמים הוויכוח שלנו מתמקד בשאלת מקומה של ההלכה בחברה היהודית המודרנית. אנו סבורים שהיבטים שונים של ההלכה, שהרפורמים נוטים להשמיט, דווקא מאתגרים את האדם המודרני וחשובים לו. אנחנו לא סבורים שניתן לעשות שינויים חפוזים בהלכה. אנחנו חושבים שזה מסוכן. והראיה לכך היא שגם התנועה הרפורמית חזרה בה מכמה שינויים שהנהיגה בעבר. אנחנו בעד רפורמה מתונה ושקולה השואבת את החלטותיה מתוך הקהילה. אנו מתנגדים לאפשרות שכל אדם יעשה דין לעצמו. אחד הקווים המייחדים את התנועה הרפורמית הוא האינדיבידואליזם, ואילו אנו סבורים שיש באינדיבידואליזם הרבה קסם אבל יש בו גם הרבה סכנות של פירוק מבנים קהילתיים ופירוק חשיבה ואחריות קהילתית. לכן אצלנו ההתפתחות ההלכתית מתרחשת במסגרת הקהילה. חשוב לי להבהיר את התהליך ההלכתי: לתנועה המסורתית יש ועד הלכה המעצב את הנורמות ההלכתיות שהתנועה שואפת לחנך להן ואת הפרהסיה התנועתית. בוועד זה מיוצגות דעות הלכתיות שונות לא פעם - מנוגדות. פסיקת ההלכה הקונסרבטיבית רואה לנגד עיניה את מצבו הקיומי של הפרט - האדם היהודי, ומצבו של העם היהודי בכללו. הפסיקה שלנו מנסה לאזן לשלב בין גורמים אלה שלא פעם קיים מתח בינהם.

מכל הזרמים, הזרם הקרוב אלינו ביותר הוא דווקא הזרם הרקונסטרוקציוניסטי. זרם זה נולד מתוכנו, ומרדכי קפלן יצר ופעל במסגרת בית המדרש הקונסרבטיבי. ובכל זאת, לא כל כך ברור מהי לגביהם הסמכות לביצוע שינויים בהלכה. מה היחס בין הרב והקהילה, הרב והתנועה. אצלנו מוסד 'ועד ההלכה' נולד מתוך חשיבה עמוקה על תהליכי שינוי ההלכה, על הדרך בה קהילה מבטאת את השינויים בתוכה ועל חינוכה של קהילה לשמירה על היהדות בעת החדשה. כמו כן, השפה הדתית של הרקונסטרוקציוניסטים היא לדעתי יותר מידי פנתיאיסטית, אלוהים הוא הרבה יותר מידי בתוך הטבע ואילו אני חושבת שגם בעת החדשה יש מקום לשפה דתית שמדברת על אל אישי ועל אלוהים שמעל לטבע. אנחנו נזהרים שלא למהר ולהוציא מהתפילה התבטאויות על אלוהים הנותנות לו דמות מאוד אישית ועל טבעית גם אם בהווה ישנם אנשים החשים לא בנוח עם ביטויים אלה. אולי בעתיד עוד יהיה מקום לביטויים אלו ולכן אין למהר ולשנות.


האם את לא חושבת שלעיתים אתם זהירים מדי בשינוי ההלכה כמו למשל בנושא של מעמד האשה? האם לא התחלתם להסמיך נשים לרבנות רק בשלב מאוד מאוחר?

כיוון שהנושא נוגע לי אישית, אתחיל בתיאור המקרה המיוחד שלי. בשנת 1985 פתח בית המדרש המסורתי את שעריו לתלמידים ישראלים. באותה שנה החליטה התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב להסמיך נשים לרבנות. אני פניתי לבית המדרש הישראלי, בבקשה להצטרף ללימודי הרבנות. בית המדרש סירב בטענה שהחברה בישראל עדיין לא בשלה לכך, ולכן נסעתי לבית המדרש בניו יורק, שם קבלתי את ההסמכה בשנת 1989. לאחר מכן נשארתי לעבוד כרב בארה"ב במשך מספר שנים. כשחזרתי, כבר הוסמכה עוד אשה בניו יורק וחזרה והחלה לעבוד בארץ כרב ובית המדרש הישראלי כבר החליט להסמיך נשים. אפשר אמנם לטעון שכל ההמתנה הארוכה פגעה בי, אך למרות זאת אני חושבת שזו דוגמה מצויינת לכך ששיקול דעתי גם אם לעיתים הוא דורש מספר שנים של המתנה, משתלם בסופו של דבר. התהליך הממושך מאפשר לקהילה זמן לשקול האם השינוי באמת מתאים לה ואם הוא בא מתוכה ולא מתוך איזה צו אופנה שמגיע מבחוץ. כמו כן זה מאפשר לחלוצים, שמובילים את השינוי, זמן לחשוב על מה שהם עושים ולהכשיר את עצמם להיות מחוללי השינוי ומנהיגיו. ישנן דוגמאות רבות לכך, שדווקא התעקשותנו על תהליך של שינויים איטיים הייתה, בדיעבד, מוצדקת. כך למשל צדקנו בויכוח עם הרפורמים כשהתעקשנו לשמור על העברית כשפת התפילה, צדקנו כשהתעקשנו על שמירת הכשרות ויש כמובן עוד דוגמאות רבות. אני סבורה שהמתינות משתלמת.



עוד בנושא:
זרמים ביהדות במדינת ישראל
הרב מיכאל מרמור - התנועה ליהדות מתקדמת
יאיר צבן - נציג תחיל"ה
הרב אלי בן דהן - מנהל בתי הדין הרבניים
הרב יעקב כהן - ממיסדי קהילת "מבקשי דרך"

ביבליוגרפיה:
כותר: הרב עינת רמון - התנועה המסורתית
שם  הספר: זרמים ביהדות במדינת ישראל : אהבה יש בסופה
מחברת: וייס-גולדמן, רוחמה
תאריך: 1995
הוצאה לאור: חמדת : אגודה למען חופש מדע, דת, תרבות
הערות: 1. הספר הופק בסיוע הקרן החדשה.
הערות לפריט זה: 1. הרב רמון הוא רב בתנועה המסורתית.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית