עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > כלכלה
ישראל. משרד החינוך. שרות הפרסומים. מרכז ההסברה



תקציר
מידע על שלוש תופעות מרכזיות, הכרוכות זו בזו, שהטביעו את חותמן על כלכלת המדינה הצעירה: העלייה הגדולה, ההתיישבות ההמונית ברחבי הארץ (הקמת מושבים חדשים ועיירות פיתוח) והשקעות רחבות היקף; על מדיניות הצנע; ועל המשבר במאזן התשלומים - המחסור החריף במטבע חוץ, בשל ההוצאות שהיו גדולות בהרבה מההכנסות.



כלכלת ישראל : שנים ראשונות: 1949-1951
מחבר: ד"ר דן גלעדי


שלוש תופעות מרכזיות, הכרוכות זו בזו, הטביעו את חותמן על כלכלת המדינה הצעירה:

א. העלייה הגדולה שהכפילה את האוכלוסיה היהודית תוך שלוש וחצי שנים. ממאי 1948 עד סוף 1951 עלו לארץ קרוב ל- 700 אלף נפש, כמחציתם פליטי השואה מאירופה וכמחציתם יוצאי ארצות האסלאם. היה זה שיעור גידול, שלא היה כדוגמתו בארצות אחרות בעולם. רובם המכריע הגיעו כמעט ללא אמצעים, והיה הכרח לדאוג למחסורם המיידי, כמו גם לצורכי קליטתם. למשימה עצומת ממדים זו, נדרשו מקורות ענק, שלא היו בנמצא, ונוצר עול כבד מאד על תקציב המדינה הצעירה. עזרה חיונית ניתנה על ידי תקציב "הסוכנות היהודית", אשר שיתפה פעולה עם הממשלה באחריות לעלייה ולקליטתה. חשוב להדגיש, כי הנטל הבטחוני הכבד פחת עם סיום המלחמה, אך לא נעלם, שכן צריך היה לשמור על העוצמה הצבאית, בשל הסכנות הצפויות מצד המדינות השכנות. מאידך, היה לגידול המהיר באוכלוסיה השלכות לאומיות וכלכליות חיוביות: ראשית, גידול הביקוש המקומי למילוי צורכי העולים החדשים, עודד והגביר את הייצור לאספקת מוצרי מזון, תעשייה, דיור ושירותים ציבוריים. שנית, נוצרו עתודות של כוח אדם, שניתן היה לניידם ללנצלם למטרות לאומיות, כמו פיזור האוכלוסיה ויישוב אזורי ספר.

ב. ההתיישבות ההמונית ברחבי הארץ. במקביל להכפלת האוכלוסיה הוכפל בשנים 1951-1948 גם מספרם של היישובים החקלאיים (מ- 300 ל- 600 בקירוב). ההתיישבות החקלאית נחשבה כגולת הכותרת של המפעל הציוני מראשיתו.

ג. השקעות רחבות היקף, בעיקר בחקלאות, בבנייה ובתחבורה. הדבר התאפשר, הן הודות ליבוא ההון, והן הודות לריסון הצריכה, שבוצע באמצעות תוכנית ה"צנע", שהונהגה באותה עת. לצורך ההשקעות והפיתוח המישקי וההתיישבותי עמדו לרשות המדינה שטחים נרחבים שהיו בלתי מיושבים או שננטשו ע"י האוכלוסיה הערבית בתקופת המלחמה. אחוז ניכר מהעולים החדשים הופנו לאותם שטחים, שבהם הוקמו ישובים חדשים, אשר שינו עד לבלי הכר את מפת תפרוסת האוכלוסיה היהודית בגבולות שנקבעו עם סיום המלחמה.

המעמד המרכזי של ההתיישבות החקלאית היה פרי שילוב של כמה גורמים. נוצר לחץ לספק מזון לאוכלוסיה שגדלה במהירות, מה גם שהכפר הערבי פסק להוות מקור חשוב של אספקת תוצרת חקלאית, כפי שהיה עד 1948. מעבר לצורך הדחוף לספק מזון לאוכלוסיה השפיע על השאיפה לקשור אחוז גדול ככל האפשר של יהודים לעבודת החקלאות ולמפעל ההתיישבות - האידאל הציוני של השיבה לעבודת האדמה כמרכיב חיוני להגשמת הציונות ולבניין הארץ. נוסף על כך ראו מנהיגי המדינה שזה עתה קמה את חשיבותה של ההתיישבות החקלאית ביישובם של שטחים ריקים ובעיקר באיכלוסם של אזורי הספר, כדי להגן על גבולות הארץ, וכדי להבטיח את ריבונות המדינה על שטחיה. עבודת החקלאות שימשה גם פתרון להעסקת מספר ניכר של עולים, תוך מניעת התרכזותם במרכז הארץ ובערים הגדולות. הטיפוס המישקי העיקרי שנבחר לצורך ההתיישבות ואשר נחשב למתאים ביותר עבור המתיישבים החדשים, היה במתכונת של המושב הוותיק.

ההתיישבות החדשה לא התמצתה אך ורק בהקמתם של כמאתיים מושבים חדשים (לעומת כשמונים עד 1948). בשנים 1950-1948 נוסדו כשבעים קיבוצים על ידי חניכים של תנועות נוער חלוציות מן הארץ ומחו"ל, מרביתם יוצאי הכשרות של הפלמ"ח והרוב הגדול מבין הקיבוצים החדשים הוקמו באזורי הספר. למן 1951 הואט במידה ניכרת קצב הקמתם של קיבוצים חדשים, בעוד שתנופת הקמתם של מושבי העולים נמשכה.

צורת התיישבות שונה היתה הקמת "עיירות פיתוח". מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מן העולים ימצא את מקומו בערים. ואכן, רבים מהעולים פנו ביוזמתם לערים ולמושבות הוותיקות. מצוקת הדיור החמורה אילצה את מוסדות השלטון לשכן עולים רבים בערים ובעיירות ערביות שננטשו במהלך מלחמת העצמאות, כמו לוד, רמלה, עכו ויפו, וכן בשכונות ערביות בערים מעורבות (ירושלים, חיפה, צפת). עיירות הפיתוח שנפרשו ברחבי הארץ הוקמו גם באתרים חדשים, כמו קרית שמונה וירוחם, וגם על בסיסן של עיירות ערביות ותיקות, כמו בית שאן ויבנה.


 

צנע, מצוקה כלכלית ומחסור במטבע חוץ


שנות המדינה הראשונות מזוהות עם "משטר הצנע". הכוונה היא לשיטה כלכלית, לפיה הונהג קיצוב לשורת מוצרים חיוניים לפי נקודות, שחולקו בכמות שווה ע"י הממשלה לכל התושבים. הקצבה זו כללה, תחילה, בעיקר מוצרי מזון בסיסיים (שמן, סוכר, מרגרינה) ואח"כ נכללו בהם גם ביגוד, הנעלה וכלי בית (רהיטים "לכל"). המחירים של מוצרים אלה היו קבועים ואחידים, ופיקוח חריף הופעל על שמירתם. הקיצוב השפיע מאד על חיי היום-יום של כל התושבים ולכן הפך לסימלה של התקופה, וזכה למקום של כבוד בזיכרון ההיסטורי של אותם ימים. לאמיתו של דבר, הפיקוח חל לא רק על מוצרים חיוניים לצריכת המשפחה, אלא על כל תחומי הכלכלה: הקצבת יבוא, מטבע חוץ, אשראי בנקאי וחומרי גלם. בדרך זו, המערכת הכלכלית כולה פעלה והוסדרה ע"י מעורבות ממשלתית קיצונית, תקנות והוראות רבות הגבילו את האזרח על כל צעד ושעל.

שתי הנחות היסוד למדיניות הצנע והפיקוח היו:

א. המדינה הצעירה מצויה בתקופת חרום, המחייבת ריכוז כל המקורות הכלכליים בידיה, והכוונתם בצורה שתבטיח את קיומה, וכן את המינימום הדרוש לכל תושביה.

ב. השלטון המרכזי חייב ומסוגל לנהל את הכלכלה מלמעלה בדרך של תקנות והוראות מינהליות, הקובעות את כל הפעילות המשקית. ואכן, מערכת מסועפת זו פעלה ביד נוקשה ע"י "שר האספקה והקיצוב", דב יוסף, שזכה לגיבוי נלהב מצידו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

במהלך שנת 1949 ועד מחציתה של שנת 1950 נדמה היה, כי מדיניות הצנע מצליחה למלא את יעדיה, והציבור ברובו מקבל אותה, אומנם לא בחיבה, אך לפחות מתוך הבנה לחיוניותה. המחירים היו יציבים, ורמת קיום, אם כי נמוכה, הובטחה לשכבות החלשות באוכלוסיה. אולם במחצית השנייה של שנת 1950 הלכו והתרבו הפרצות, שאיימו על המשך קיומו של משטר הצנע. המערכת הממלכתית של הפיקוחים, לא הצליחה לאכוף את הצווים וההוראות, וחלק הולך וגדל של הפעילות הכלכלית התבצע במחירים הגבוהים של "השוק השחור", ולא במחירים הקבועים בחוק, במהרה התברר, כי הניסיון לנהל את הכלכלה על ידי צווים מלמעלה, הובילה להתערבות ביורוקרטית קיצונית שהמאיסה עצמה על האזרחים, ויחד עם זאת לא הצליחה לרסן את הביקוש הגדל למוצרים שהיו בפיקוח. מצב זה הוליד מציאות שחייבה בפועל את כל הצרכנים לעבור על החוק, כלומר - למכור ולקנות בשוק השחור. יתר על כן, לא הושגו גם מטרות אחרות; הכלכלה המנוהלת מלמעלה לא עודדה יעילות והגברת הפריון; האבטלה נותרה גבוהה ושיעור האינפלציה משנת 1951 הלך וגדל. בסופו של דבר, מדיניות הצנע על הקיצוב והפיקוח שלה הולידה תופעות של משק מלאכותי, שהקצאת המקורות בו היתה מנוגדת לעקרונות כלכליים בריאים.

כשלונה של מדיניות זו, נבע במידה רבה מן הגרעון התקציבי הגדול, שכוסה על ידי הגדלת כמות הכסף באמצעות הלוואות שנטלה הממשלה מן הבנקים. הגידול בכמות הכסף סיפק את כוח הקנייה לביקוש הגדל של האוכלוסיה, בעיקר של הוותיקים.

בראייה היסטורית, יש להכיר בכך, כי תקופת הצנע תרמה לצמצום המצוקה החומרית של השכבות החלשות, ובמיוחד אוכלוסית העולים החדשים מארצות האסלאם. למרות הנסיבות האובייקטיביות הקשות, והאמצעים המועטים אשר עמדו לרשות המדינה, שנאלצה להתמודד עם צורכי קליטתה של העלייה ההמונית - לא נמצא אדם שרעב ללחם, או שנותר ללא מחסה כלשהו. לכל העולים נמצאו פתרונות דיור ארעיים: במחנות צבא לשעבר של הצבא הבריטי; "במעברות" של אהלים, בדונים או צריפים שהוקמו ברחבי הארץ; בבתים שננטשו על ידי הערבים בערים המעורבות ובישובים ערביים נטושים.



 

המשבר במאזן התשלומים

(3)
אחד הביטויים העיקריים של כלכלת ישראל בשנותיה הראשונות היה המחסור החריף במטבע חוץ, בשל ההוצאות שהיו גדולות בהרבה מההכנסות. יצוא הסחורות כיסה רק חלק קטן מהיבוא (פחות משליש), והמדינה נתקשתה מאד לממן את הגרעון שנוצר במאזן המסחרי. פחות ממחצית המימון של גרעון זה נבע ממקורות יהודיים "בטוחים" יחסית, בעיקר מגביות. עיקר המימון נבע מאשראי שניתן לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות דלק. לקראת סיומה של שנת 1951, סרבו ספקי אשראי זה להגדילו, מתוך שיקולים מובנים של סיכון מסחרי, ומאחר שיתרות מטבע החוץ ("רזרבות") היו מינימליות, מצאה הכלכלה הישראלית הצעירה את עצמה נתונה בסכנה מוחשית, שמא לא תוכל לממן את עודף היבוא, ולא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות. נוצר, איפוא, הכרח קיומי לחפש מקורות מימון נוספים:

  1. בקשת סיוע כספי מארה"ב (שיהיו לו השלכות פוליטיות משמעותיות).

  2. ניהול מו"מ עם ממשלת גרמניה המערבית בדבר קבלת "השילומים".

  3. הנפקת אגרות-חוב ממשלתיות ("מלווה העצמאות")(4).


מקורות המימון האלה חייבו את המדינה ליטול על עצמה התחייבויות מסוגים שונים: תלות פוליטית בארה"ב; הכרה בגרמניה אחרת בגלל ה"שילומים", מחוייבות כלפי יהודי ארה"ב לא רק כתורמים, אלא גם כבעלי חוב.


3. מאזן תשלומים מסכם את היחסים הכלכליים במשך שנה במונחים כספיים (דולריים) בין כלל תושבי המדינה ומוסדותיה לבין חו"ל. בצד הזכות נרשמות כל העסקאות הגורמות לתקבולי מטבע חוץ, בצד החובה - כל העסקאות הגורמות תשלומים במטבע חוץ.
מאזן התשלומים מורכב משני חלקים: א. החשבון השוטף, כולל יבוא ויצוא של סחורות ("המאזן המסחרי") ושל שירותים (כמו תיירות ותחבורה), וכן העברות חד-צדדיות (מענקים, מתנות). ב. חשבון ההון, הכולל זרם של השקעות הון אל המדינה וממנה.
4. "מלווה העצמאות" - מדינת ישראל הנפיקה אגרות חוב ממשלתיות (המכונות באנגלית "בונדס"), שנועדו בעיקר ליהודי ארה"ב. המדובר הוא במתן הלוואות ולא תרומות מצד רוכשי האגרות, שכן הן ניתנו לפרעון בתוספת הריבית שנקבעה בתנאי הנפקתן. מפעל זה של הנפקת האגרות נקרא "מלווה העצמאות".

לסעיפים אחרים מפרק: "ההתפתחות הכלכלית -סקירה היסטורית"
מבוא
הכלכלה עם קום המדינה
שנים ראשונות: 1951-1941
המדיניות הכלכלית החדשה: 1953-1952 (מיתון ראשון)
צמיחה וגאות: 1965-1954
מיתון שני: 1967-1965
גאות שנייה: 1972-1968
קיפאון ואינפלציה גואה: 1984-1973
טיפול בהלם - הייצוב והצלחתו: 1989-1985
עלייה גדולה, חידוש הצמיחה המהירה וסימני האטה: 1997-1990

ביבליוגרפיה:
כותר: כלכלת ישראל : שנים ראשונות: 1949-1951
שם  הספר: כלכלת ישראל : התפתחות, מאפיינים, מדיניות
מחבר: גלעדי, דן (ד"ר)
עורך הספר: אופז, חיים
תאריך: 1998
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. שרות הפרסומים. מרכז ההסברה
הערות: 1. הספר מוקדש לזכרו של מיכאל ברונו.
הערות לפריט זה: 1. מתוך הפרק: ההתפתחות הכלכלית - סקירה היסטורית

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית