עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אסיה
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
מידע על טיבט - ההיסטוריה שלה, על אורח החיים בה, על הבודהיזם הטיבטי והדלאי-לאמה ועוד.



חמצן דליל : טיבט
מחבר: חן גלילי


בתחילת שנות החמישים "בלע" הענק הסיני את שכנתו הדרומית, טיבט, כדבר מובן מאליו; כארבעה מיליון טיבטים אכלסו שטח "מבוזבז" של כ-3.5 מיליון קמ"ר, שלפי ההיגיון הסיני הם חלק בלתי נפרד מסין. הטיבטים "לא אהבו" את הסיפוח שביטל, למעשה, את הישות הטיבטית.

ב-10 במארס 1959 התקומם העם הטיבטי נגד שלטונה הצבאי של סין, לאחר תשע שנים שבהן התערבה סין בהנהגתו של מאו-טסה-טונג בענייניה הפנימיים של טיבט. הסינים הגיבו ביד קשה ביותר והטיבטים, שתגברו את צבאם הקטן באזרחים בלתי מיומנים, נאלצו להיכנע לצבא הסיני האדיר, שכבש את בירתם, להסה, והשתלט על המדינה כולה ועל ארבעה מיליון טיבטים שהיו פזורים במרחביה העצומים באמצעות מעצרים, דיכוי והרג המוני. למעלה מעשרת אלפים טיבטים נרצחו, חלקם הגדול נזירים. מתנגדים אחרים עונו או נשלחו למחנות עבודה, ויותר מ-1,500 מנזרים, מתוך כ-1,700 שפעלו ברחבי טיבט עד אז נבזזו והושמדו כליל.

בעקבות הכיבוש והשלטת הטרור הסיני ברח מארצו הדלאי-לאמה ה-14, מנהיגו הרוחני והפוליטי של העם הטיבטי, זו הייתה אחת מהחלטותיו הראשונות כמנהיג צעיר, והוא עשה זאת בידיעה שתחת שלטון סיני קומוניסטי הוא לא יוכל לקיים את הדת והמסורת הטיבטית. הדלאי-לאמה עזב את ארמונו שבלהסה עם קבוצה של מנהיגים, נזירים ומאמינים. לאחר מסע רגלי בן כמה שבועות הגיע אל צפון מזרח הודו (מדינת סיקים), לפני שהצבא הסיני יספיק לעצור אותו או להתנקש בחייו. מאז הדלאי-לאמה מקיף עצמו באנשי ביטחון טיבטים מחשש לחייו. בהשפעתו היגרו כשמונים אלף טיבטים, שברחו אל צדם הדרומי של הרי ההימליה: להודו, לנפאל ולסיקים. זה היה הגל הראשון של ההגירה הנמשכת עד היום.

אירועי מארס 1959 היו תחילתה של תקופה טרגית עבור העם הטיבטי. מאז ועד היום מוחים הטיבטים בדרכם השקטה נגד הכיבוש, פרט לכמה התפרצויות אלימות שהגדולה שבהן הייתה בלהסה בשנת 1987 ודוכאה בתקיפות: אנשי ביטחון סינים הציפו אז את העיר, וצלפים הוצבו על גגות הבתים. המטיילים ואנשי התקשורת המערביים סולקו מהעיר בברוטליות, לא לפני שהספיקו להעביר מספר קטן של ידיעות על פעולות הדיכוי. אחת לעשר שנים חוגגים הסינים את יום "הצטרפותה מרצון של טיבט אל הרפובליקה העממית של סין". מן הסתם, אין אפילו טיבטי אחד שמשתתף בחגיגות. בתקופה זו זרים לרוב אינם מורשים להיכנס לטיבט.

רומה של טיבט, הגבוהה בארצות העולם נע בין 3,500 מטרים מעל פני הים בעמקים, ועד 8,848 מטרים בשיא האברסט, ההר הגבוה ביותר בעולם, הנמצא בגבולה של טיבט עם נפאל. האוויר הדליל ברום שמעל ל-4,000 מטרים מקשה על התפקוד הבסיסי בתקופת הסתגלות הגוף אל הגובה. הטמפרטורה הממוצעת ברוב האזורים היא 10 מ"צ בחודש יולי ו-9 מ"צ מתחת לאפס בחודש ינואר.
בגלל הגובה הרב, דלילות וצחות האוויר, לכל גורם יש השפעה על הבדלי הטמפרטורות במהלך היום עצמו. ענן, המסתיר את השמש יכול לגרום לנפילה של מספר מעלות בתוך מספר דקות.

לזרים, פרט לקשיים האלה נוספת העובדה, שרוב התושבים אינם דוברים שום שפה פרט לטיבטית, ולסינית באזורים היותר מיושבים. התנועה כאן קשה מאוד. המרחקים בין יישוב ליישוב עצומים ובקצב תנועה ממוצע של כ-30 קמ"ש, נסיעה בין שני יישובים עלולה להימשך כשבוע ימים. רק כלי רכב מעטים, בעיקר משאיות מיושנות, נעים באזורי הספר של טיבט. במהלך מסעי בטיבט נאלצתי לא פעם להמתין מספר ימים למשאית חולפת, בתקווה שנהגה יסכים להסיע אותי. הסינים אוסרים על נהגי משאיות לאסוף זרים, שאינם מורשים לנוע בצורה עצמאית במרחבי טיבט, ולכן נהג משאית שאוסף זר מסתכן בעימות אפשרי עם המשטרה הסינית. אולם הנהג יודע שיוכל לגבות הרבה יותר כסף מזרים מאשר ממקומיים, ולכן הוא מוכן להסתכן.

במרכז טיבט, אזור הכולל את הערים להסה ושיגצה ומספר כפרים נוספים, ריכוזי הצבא מעטים יחסית לאזורים הנידחים, וזרים מורשים בדרך-כלל להימצא שם. מעת לעת יוצאות הנחיות חדשות, המאפשרות או מונעות כניסת מבקרים לטיבט, הכל לפי המצב הפנימי שם ומצב-הרוח בבייג'ין. רוב האוכלוסייה מתרכזת במרכז טיבט ובמזרחה שם תנאי מזג האוויר נוחים יותר, האדמה פורייה יותר ויש שם אפילו תחבורה ציבורית.

המבנה הגיאומורפולוגי של טיבט נוצר לפני כמאתיים מיליון שנה: תת-היבשת ההודית התנתקה מיבשת אפריקה של היום, ונעה לכיוון צפן-מזרח. המפגש עם דרום יבשת אסיה גרם ללחצים שהרימו את הרי ההימליה ואת הרמה הטיבטית. רוב נהרות מרכז אסיה ומזרחה נובעים בטיבט ובפרט במערבה, כשהעיקריים שביניהם הם נהר ההינדוס, הזורם דרך פקיסטן אל האוקיינוס ההודי, ונהר הגנגס, שעובר בצפון הודו וחובר אל הברהמפוטרה, שנובע גם הוא במערב טיבט. הנהרות האחרים, המקונג, הינג-צה והנהר הצהוב נובעים במזרחה של המדינה.

ההתוודעות הראשונה של העולם המערבי עם התרבות הטיבטית המסוגרת הייתה בשנת 1774, כשמשלחת דיפלומטית מסחרית בריטית מטעמו של וורן היסטינגס, איש חברת הודו המזרחית הבריטית, חצתה את שרשרת הרי ההימליה מהודו, אל תוך טיבט. כל ניסיונותיה של המשלחת לשכנע את הטיבטים לאפשר להם להתקרב ללהסה נכשלו כמו גם הניסיונות שנעשו מאוחר יותר. רק בשנת 1904 הצליח כוח בריטי לפרוץ את הדרך אל הבירה, וזאת לאחר כמה חודשי מסע וקרבות. הבריטים ביקשו באמצעות מעורבותם בטיבט, להרחיק את ההשפעה הרוסית מהודו העלולה להגיע דרך גבולה הדרומי של טיבט. הם גם רצו לפתח קשרי מסחר, ולבחון מקרוב את אופייה של שכנתם הפסטורלית.

ההסכמים עם הבריטים חיזקו את מעמדה של טיבט, אך לאחר שאלו עזבו את הודו בשנת 1947, שבו הסינים לטיבט (בשנת 1950) ע כוחות המהפכה הקומוניסטיים של מאו-טסה-טונג. אמנם הוסכם אז שהטיבטים ינהלו את ענייניהם הפנימיים אך הסינים לא עמדו בהסכם, ובמארס 1959 החלו כאמור המהומות, השלטון הטיבטי הופסק, והחל תהליך של דיכוי הדת והמסורת הטיבטית.

רק כשנמצאים בטיבט מבינים מה מחפשים הסינים ברמה הנידחת הזאת. שליטה סינית באזור פירושה גישה לאוצרות טבע רבים כמו זהב, עופרת, אורניום, טורקיז ויהלומים. טיבט המכונה "גג העולם" מאפשרת שליטה אסטרטגית על אזורים נרחבים בדרום אסיה ובדרום-מערבה. על-מנת להצדיק את כיבוש טיבט טענה ההנהגה הסינית שהכיבוש הוא "כוח מתרבת", כוח שפועל לשחרורו של העם הטיבטי מתרבותו הפרימיטיבית, וחותר להבאת הקדמה והשוויון החברתי של הקומוניזם במקומה.

אולם ההתנהגות הבוטה והאלימה כלפי הטיבטים לא הסתיימה בגמר ההשתלטות על טיבט בשנת 1959, ומחנות העבודה והעינויים קיימים גם היום. במהלך השנים מאז הכיבוש החל המשטר להעביר צעירים טיבטים לחינוך מחדש בסין, ואפילו לבצע ניתוחי עיקור כפויים והפסקות היריון. חשוב לציין, שפעולות הדיכוי לא מתרחשות רק בטיבט, אלא גם בחבלים אחרים ברחבי סין, דוגמת חבל קסינג'יאן (על גבול פקיסטן מצפון לטיבט), שבהם חיים מיעוטים בני תרבויות שונות מהתרבות ההאנית השלטת בסין. בתקופת שהותי בטיבט לא הרגשתי בפעולות האלה, כפי הנראה בהשפעתו של מסע האיומים, שמנהל המשטר הקומוניסטי בקרב הטיבטים, שמטרתו לשמור על חופש פעולה הרחק מעיני המערב. בשם המטרה הזאת נוקט המשטר בפעולות כגון צמצום חופש תנועתם של אנשי תקשורת ומטיילים מערביים בטיבט, ואפילו בהצמדת מעקב או ליווי. רק טיבטים בודדים אוזרים אומץ ומספרים לזרים על פעולות הדיכוי. רוב האינפורמציה נמסרת על-ידי טיבטים שחיים מחוץ לטיבט, רחק מצילם המאיים של הסינים.

במקרים רבים, אנשי תקשורת מערביים מפרסמים ידיעות על הנעשה בטיבט תוך חשיפת זהותם של המקורות הטיבטיים. פרסום כזה גורר בעקבותיו סנקציות רשמיות או בלתי רשמיות של המשטר נגד אותם טיבטים, החל מפיטוריהם או כליאתם באשמת פעילות נגד הממשל ועד להעלמתם. רק לעתים רחוקות מצליחים טיבטים שסבלו מנחת זרועם של השלטונות לברוח מכלאם, לחצות את הגבול ולספר על הנעשה. מקרה כזה התרחש באפריל 1994: נזיר טיבטי שהצליח לברוח מן הכלא ולחצות את ההימליה בהליכה עד צפון הודו, הביא עמו כמה מאמצעי העינויים בהם משתמשים כוחות הביטחון הסינים. אותו נזיר הגיע לכפר מקלאוד-גנז' שבמורדות ההימליה ההודית, שמשמש כמרכז הפעילות הרוחנית והפוליטית של המנהיג הטיבטי הגולה, הדלאי-לאמה ה-14, לשחרור עמו וארצו.


בתי הכפר מקלאוד גנז'. צילם: צילם: חן גלילי.


את המסע לטיבט התחלתי במערב סין, בקשגר. קשגר היא העיירה האחרונה בדרך לטיבט שבה ניתן להצטייד בלבוש חם לפני המעבר מגובה פני הים בטמפרטורה של יותר מ-30 מ"צ, באזור המדברי של קסינג'יאן, לרום של יותר מ-4,000 מטרים, ולטמפרטורות המקפיאות של מערב טיבט. שם הצטרפה אליי ואל ידידי אבי, בחורה טייואנית ששמה צ'נג וואי. חיוכיה הרבים של צ'נג וואי ריככו שוטרים סינים חמורי-סבר, שהיו אמורים להחליט אם לגרש אותנו מטיבט, או לתת לנו לעבור, בכל מקרה, בתוספת קנס כספי.

מערב טיבט מיושב בדלילות רבה, והאזור הצפון מערבי, באזור רכס קונלון המצוקי והצחיח, אינו מיושב כלל. שני שלישים משטחה של הרמה הטיבטית הם ערבה צחיחה, שאין בה כמעט חקלאות, שכן כמות המשקעים השנתית נעה בין 50 ל-200 מ"מ בשנה. במהלך נסיעה בערבות צפון-מערב טיבט ניתן לראות רק מאחזי צבא בודדים, שמשמשים את שיירות הצבא הסיני ללינה, וקבוצות נוודים טיבטים, הרועים את עדרי היאק והצאן באזורי העשבייה הדלילה. היאק הוא בהמת משא טיבטית, שחיה ברום של יותר מ-3,000 מטרים. הבהמה משמשת את הטיבטים להובלת משאות, וכמקור לבשר, לחלב, לצמר ולעור. בלילות הקרים, על-מנת לנצל את מעט החום שהצטבר באדמה במשך היום, חופרים הנוודים בורות באדמה וישנים בהם.

רק דרך אחת חוצה את רכס קונלון, וגם היא עבירה רק למשאיות שמעבירות סחורות מקשגר אל טיבט, ולרכבי שטח. בכלל, הנסיעה כאן איטית, לא רק בגלל תנאי הדרך, העליות הקשות או המשקל העודף שמעמיסים נהגי המשאיות, אלא גם בגלל דלילות האוויר; המנועים של המשאיות וכלי הרכב האחרים אינם מקבלים את כמות החמצן הנדרשת לבעירה, גם לאחר שהנהג מסיר את מסנן האויר. נוסף על כל אלה המשאיות הסיניות מתקלקלות לא מעט ובמהלך הנסיעה יש הפסקות ארוכות לצורך תיקונים.

לאחר חמישה ימי נסיעה מקשגר הגענו לכפר הוליהוטן שנמצא סמוך למעבר ההרים הוליהוטן. המעבר הזה, הנמצא ברום של יותר מ-6,000 מטרים הוא מעבר ההרים הגבוה ביותר בעולם שאפשר לחצותו בעזרת רכב. בהשוואה להליכה, תנועה ממונעת בגבהים האלה עלולה להיות מסוכנת, במיוחד כשעולים לגובה בקצב נסיעה מהיר שאינו מאפשר לגוף להסתגל ללחץ האוויר הנמוך. במעברים האלה סבלתי מתשישות ומכאב ראש.

צ'נג וואי חלתה בהוליהוטן במחלת גבהים. למזלה, היה לחיילים הסינים בלון חמצן שאפשר לה להתאושש, ולהמשיך בדרך למחרת בבוקר. עם פחות מזל מחלת הגבהים עלולה להסתיים במוות, כפי שמתואר בין השאר בספרה של דינה היימן "צברים על דרך המשי". הספר, שהגיע לידיי בדרך מקרה, כחודש לאחר מכן בלהסה, מתאר את קורות מסעם בסין של המחברת ואחיה אלי. במהלכו התפצלו דרכיהם בעיירה קגר במטרה להיפגש שנית בלהסה, מתאר את קורות מסעם בסין של המחברת ואחיה אלי. במהלכו התפצלו דרכיהם בעיירה קשגר במטרה להיפגש שנית בלהסה, כשדינה בחרה בכניסה הצפונית לטיבט ואלי בחר בכניסה המערבית, דרכה עברתי גם אני. אלי מת בסוף שנת 1985 ממחלת גבהים בכפר הוליהוטן.

לאחר שבוע נסיעה מקשגר, מסע של כ-1,300 ק"מ, הגעתי לעלי, שהיא העיירה היחידה בערבות מערב טיבט. 15 דקות הספיקו כדי להקיף את עלי בהליכה, ולפחות ארבעה ימי נסיעה נדרשו כדי להגיע מעלי אל היישוב הבא. יש לציין שיישוב במערב טיבט הוא מקום שיש בו יותר מ-10 בקתות, 15 יאקים, ו-20 טיבטים.

התחנה הבאה הייתה בכפר טארצ'ן, למרגלות הר קיילס הקדוש שבמערב טיבט. כאן עמדתי מקרוב על טיבם של כמה מטקסי הפולחן של הבודהיזם הטיבטי, טקסים שעוד בהיכרותי הראשונה עם הטיבטים בהודו הבנתי שאדם הבא מתרבות מערבית, יתקשה לעכלם. במשך דורות רבים הייתה הדת הבודהיסטית מרכז החברה הטיבטית. נהוג היה שלפחות אחד מבני המשפחה יהיה נזיר, ואמנם, כחמישית מאוכלוסיית הגברים בטיבט עברה חניכה לנזירות. המנזר לא היה רק בית-מדרש בו הנזיר חי ולמד את הדת ופילוסופיה של הבודהיזם הטיבטי אלא מתחם רחב ידיים שכלל בתוכו את בתי-החולים, בתי-המשפט, בתי-הספר ואת המוסדות להשכלה גבוהה. במנזר התרכזה גם מרבית ההנהגה המדינית. בעקבות אירועי 1959 נותרו רק כמה עשרות מנזרים פעילים מתוך מאות שהיו פזורים ברחבי המדינה עד אז. עם זאת, בין השינויים הפוליטיים שעובר העם הסיני בכלל בשנים האחרונות, אפשר לראות גם בטיבט סימנים ראשונים של חזרה אל הדת והמסורת, שהיו אסורות מאז מהפכת התרבות. במהלך השנים האחרונות היו מקרים בהם אישרו הסינים לשפץ ולשחזר כמה מהמנזרים שלא הושמדו כליל בזמן המהפכה.

עד המאה השלישית לספירה הייתה הבון הדת המסורתית בטיבט. הדת הזאת, שעדיין קיימת גם היום באזורים מסוימים בטיבט ומחוצה לה, היא דת הנימיסטית, שמאמינה בסגידה לבעלי-חיים. רק במאה השביעית והשמינית, החל הבודהיזם, שחלק ממנהגיו לקוחים מהבון, לתפוס מקום של כבוד בקרב הטיבטים. במאה השמינית נוסד המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט, והטיבטים החלו לשאת את נדר הנזירות. הבודהיזם הפך לדת הרשמית בטיבט במאה התשיעית, לאחר התנגדות קשה מצדם של חסידי הבון.

במאבק בין הבודהיזם והבון היו מעורבים גם אינטרסים מדיניים. בעקבותיו הופסק שלטונה של שושלת המלכים הקדומה במאה התשיעית, לאחר שמלך טיבט, שהיה בודהיסט, נרצח על רקע דתי, ואחיו שמלך תחתיו והיה מחסידי הבון, נרצח על-ידי נזיר בודהיסטי. הפסקת שלטונה של שושלת המלוכה החלישה את הממלכה הטיבטית ומפאת חסרונה של סמכות מרכזית במשך 400 שנה, נסוגו הטיבטים משטח הגבולות הטבעיים לגבולות המחוזיים של היום. באותה תקופה הייתה טיבט מנותקת מסין ושמרה על קשר חיצוני רק עם מרכזי הבודהיזם בהודו. הסמכות החילונית נחלשה והחל תהליך פוליטיזציה של המנזרים. התנאים הקשים של הקרקע והאקלים, כמו גם אופייה המסוגר של הדת הבודהיסטית, השפיעו על התנתקותה של הממלכה מסביבתה. כך נשתמרו התרבות הטיבטית ומנהגיה במשך דורות רבים למרות תקופות של שלטון זר, ואפילו האסלאם שחדר לשכנותיה מצפון, ממערב ומדרום, נבלם בגבולה.

לפי הבודהיזם הטיבטי (המכונה גם "למאיזם") החיים מתנהלים במחזוריות, ולאחר המוות הנשמה חוזרת אל העולם בגוף אחר. לכן פולחנים טיבטיים רבים נעשים בסיבובים בכיוון השעון. זהו כיוון סיבוב גלגלי התפילה וכיוון הקפת המקדשים והאתרים הקדושים. אחד הטקסים שמסמלים עבור הטיבטים את המחזוריות שבחיים הוא טקס הקלצ'אקרה. פעם בשנה מתאספת קבוצת נזירים ומציירת במשך שבועות ארוכים ציור מרהיב בעל משמעות דתית, שגודלו כשני מטרים רבועים, כשהם משתמשים אך ורק בחול צבעוני. בסופו של דבר, במהלך הטקס מוחק ראש המנזר את הציור במחי-יד כסמל לזמניות הגוף ולהמשכיות הנפש.
הפילוסופיה הטיבטית מנחה את מאמיניה כיצד להתקרב או להגיע להארה, לנירוונה, בגלגולי הנשמות הבאים, או אפילו בגלגול הזה. לפי הנחיותיה, על המאמין לסייע לזולתו, להתנתק מהחומריות, להסתפק במועט, להתנזר מהנאות העולם ולחיות חיי טהרה. כך תעלה נשמתו בדרגת השלמות ובסופו של דבר תתנתק ממעגל החיים וגלגולי הנשמות, שהם רצף של סבל שבא לידי ביטוי בלידה, במחלה ובמוות ותנוח את מנוחת האינסוף – הנירוונה הנכספת.

לפי האמונה הטיבטית, אם המאמין חי חיי חטא ולא סייע לזולתו, סביר להניח שבגלגול הבא תתגלגל נשמתו לגוף אנושי פגוע, או אפילו לבעל-חיים או לחרק. על-פי אחת האמונות הטיבטיות, עונשו של נזיר חוטא הוא שנפשו תתגלגל לגוף של כלב. זאת הסיבה לנוכחותם של עשרות כלבים במנזרים הטיבטים הזוכים לטיפול חם ומסור. ההנחה היא, שלמרות חטאיה בגלגולים הקודמים, נשמה זכאית לקבל הזדמנות שנייה כדי לתקן את מצבה.

הר קיילס, שבמערב טיבט הוא מהחשובים שבאתרי העלייה לרגל הקדושים לבודהיסטים ומההימליה, וגם להינדים. הכפר הקטן טארצ'ן שנמצא כאמור למרגלות הר קיילס, משמש את עולי-הרגל ומשפחותיהם: נשים, זקנים וילדים מגיעים אל ההר עם אוהליהם לכמה שבועות או חודשים ומקיפים אותו שוב ושוב מתוך אמונה, שההקפות יעלו אותם לדרגת שלמות גבוהה יותר. כל הקפה כזו אורכת בין יום אחד לשלושה ימי הליכה. קוג'ו, הוא אחד האנשים הבודדים המתגוררים דרך קבע בכפר יכול להקיף את ההר מתי שמזדמן לו. בהתחלה לא האמנתי שקוג'ו בן ה-57 הקיף את הקיילס 154 פעם, אך קוג'ו חזר וכתב את המספר על עפר רצפת הבקתה שלו. מאחר ששוחחנו בסינית הגרועה שלו ובמעט הסינית שהצלחתי לרכוש, הנחתי שקשיי התקשורת בינינו גורמים לאי-הבנה, ורק לאחר שהגיעה צ'נג וואי והצליחה ליצור דו-שיח סביר עם קוג'ו, שוכנעתי שאכן כך הם פני הדברים, ואפילו אשתו, הצעירה ממנו ב-15 שנים, הקיפה את ההר 104 פעמים.

הקפת ההר היא הליכה של כ-65 ק"מ ברום של 4,500-6,000 מטרים, באוויר הטיבטי הדליל. ולא זו בלבד, אלא שהטיבטים האדוקים אף משתרעים על גחונם, כל כמה צעדים במהלך ההקפה כולה. חלק מהנזירים מצליחים להקיף את ההר בקצב מהיר במיוחד, כמעט ללא מנוחות, במהלך יום אחד בלבד. הטיבטים הוכיחו, שאמונתם החזקה מביאה אותם למעשים יוצאי-דופן, אפילו בהשוואה לעולי-רגל נוצרים או מוסלמים, אדוקים ככל שיהיו.

מלבד היותו האחראי על חדר התפילה המקומי, וסוחר ממולח, קוג'ו הוא גם רופא טיבטי מסורתי. חדר האוכל שבבקתתו הוא גם חדר שינה לאורחים כמוני, גם חדר לאורחים שבאים לסחור או להתייעץ עמו בעניינים שונים, וגם מרפאה שבה הוא מבצע את הבדיקות הבסיסיות של הרפואה הטיבטית. לאחר שצ'נג וואי חזרה מהקפת ההר עם כאב ראש, פשפש קוג'ו בארון הצמחים ומצא גלולה עבורה. לשאלתנו מדוע לא השתמש בצמחי המרפא, כפי שהוא עושה למטופליו הטיבטיים, השיב: "כדי שהרפואה הטיבטית תעזור, יש צורך להאמין בה". כך היה גם לאחר שנושכתי נשיכה קלה ברגל על-ידי כלב טיבטי שלא אהב את מבטי או את צבע עורי. קוג'ו ניקה את המקום ונתן לי כדורים מסוגים שונים. כששאלתי איך היה מטפל בטיבטי שנושך, ענה שלפי הרפואה המסורתית צריך לערבב צמפה, שהוא קמח שעורה, עם תת-חמאה טיבטי (הרפואה הטיבטית מרבה לשלב ביניהם) ולהניח את הבצק על הפצע. אחר כך יש להוריד ולתת לכלב הנושך לאכול ממנו. על-פי האמונה הטיבטית תוציא הפעולה הזאת את הרוע מהרגל ותוריד את רמת התוקפנות של הכלב.

טעמה של הצמפה, המאכל העממי הבסיסי בטיבט, רע במיוחד, אך יתרונה בנוחיותה לנוודים הטיבטים. הללו מצטיידים בשקית עם צמפה בתוך הצ'ובה, שהוא בגד טיבטי גדול ועבה המשמש גם לאחסנת חפצים קטנים ואוכל, ויוצרים לדרך. לטיבטים יש מכשיר מיוחד שמערבב את המים הרותחים עם התה, החמאה והמלח (במקרים רבים המים מלוחים כשלעצמם). הם מרבים לשתות את התרכובת המלוחה הזאת (ששמה "סולז'ה", וטעמה רע כמעט כמו טעמה של הצמפה), ואף-על-פי שהתה מספק לגוף אנרגיה רבה, לא השתכנעתי לשתות מן המשקה, אלא מתוך נימוס למארחי. בנוסף לתה המוזר, מרבים הטיבטים לשתות בכל הזדמנות בירה סינית וצ'אנג, שהיא בירה טיבטית תוצרת בית. זאת הסיבה שהם נראים עליזים לעתים קרובות, ובמהלך הנסיעות הארוכות במשאיות המקפצות, ובחגיגות הטיבטיות, מלווה שירה טיבטית את שתיית הצ'אנג ממכלי הפלסטיק המלאים, שעוברים מיד ליד בין הנוכחים כולל הנשים.
הטיבטים מהווים ענף של הגזע המונגולי. בניגוד לתרבות הבודהיסטית המסתגרת, שהחלה לשלוט בטיבט במאה התשיעית, הייתה התרבות הטיבטית הקדומה במגע מתמיד עם שכניה. במהלך הדורות נוצר העם הטיבטי מתערובת של שבטים ועמים מונגוליים שונים, ומכאן הדמיון הרב בין תווי הפנים של הטיבטים לאלו של הקזחים ממרכז אסיה ואף לאלו של אינדיאנים באמריקה, שכן מיצר ברינג, שבין סיביר ואלסקה, שימש גשר מעבר לשבטים הקדומים בדרכם מאסיה לאמריקה.

במאה ה-13 השתלטו המונגולים על סין וטיבט. הם גילו עניין בבודהיזם הטיבטי, ולמעשה יזמו את הכתרתו של הדלאי-לאמה כמושל העליון בטיבט. אולם מאבקי הכוח בין המנזרים, ראשי השבטים והאצולה לא אפשרו הקמת שלטון מרכזי ורק בתחילת המאה ה-17, הפך הדלאי-לאמה החמישי לשליט בפועל של טיבט. במאה ה-18 הצליחו הסינים לדחוק את המונגולים מטיבט ולשמור על שליטה מסוימת גם במאה ה-19, אך בשנת 1911 נפלה שושלת צ'נג, ושלטון הקיסרות הסיני הסתיים. הסינים עזבו את טיבט שזכתה בעצמאות מלאה, והדלאי-לאמה ה-13 (המכונה "הדלאי-לאמה הגדול", וחי בשנים 1867-1933) חזר לשלוט בצורה מלאה בארצו.

פירוש שמו של הדלאי-לאמה הוא "אוקיינוס של חכמה" ועל פי הבודהיזם הדלאי-לאמה הנוכחי הוא הגלגול ה-14 של אחת מנשמותיו של בודהה. הטיבטים מאמינים שההנהגה הרוחנית של הדלאי-לאמה וראשי המנזרים האחרים מתחילה עוד מהיותם ילדים. לכן הלאמה האחרון משאיר מעין צוואה המתארת אגם, שבמימיו יתגלה חזיון המתאר את מקום הימצאו של הילד, שבו תתגלגל נשמתו. לאחר מותו יוצאת משלחת של כוהני דת לחפש את הילד ברחבי טיבט או באזורים אחרים של העולם הבודהיסטי (בדומה למתואר בסרט "בודהה הקטן"), מצוידת בהנחיות האלה ובהרבה אמונה.

לעומת הדלאי-לאמה, הפנצ'ן לאמה ה-10 נשאר בטיבט לאחר הכיבוש הסיני. הפנצ'ן-לאמה עומד בראש מנזר טאשיל-חום-פו, מנזרה של שיגצה (העיר השנייה בגודלה בטיבט), ומעמדו לא נופל בהרבה מזה של הדלאי-לאמה. המנזר, שהוא אחד החשובים בטיבט, היה מאוכלס בעבר על-ידי יותר מ-4,000 נזירים, גם כיום, למרות שחיים בו רק כמאתיים נזירים, הוא עדיין הגדול מבין המנזרים שעומדים על תילם בטיבט לאחר ההרס שהשאירו הסינים בשנת 1959.
בשנות השישים נלקח הפנצ'ן-לאמה לבייג'ין. שם, בתנאי מעצר, הוא עבר מה שהסינים מכנים "חינוך מחדש", כדי שייצג את העם הטיבטי בממשל, אך למעשה היה לא יותר מאשר בובה בידי המשטר. בזקנתו הועבר הפנצ'ן-לאמה בחזרה לטיבט שם נפטר בשנת 1989. בתקופת החינוך לא הורשה לבקר בטיבט אלא לעתים רחוקות מאוד.



הדלאי-לאמה והפנצ'ן-לאמה מעורבים מאוד בתהליך מציאת גלגול נשמתם של ראשי מנזרים חשובים בטיבט. הטיבטים מספרים שבתחילת שנות ה-40, אחרי מותו של הדלאי-לאמה ה-13, יצאה קבוצת נזירים בשליחותו ובהכוונתו של הפנצ'ן-לאמה במטרה למצוא את גלגול נשמתו. המשלחת הגיעה לאגם בצפון מזרח טיבט ובמימיו התגלה לעיניהם חזיון המתאר את הילד ואת ביתו, שלא היה רחוק משם. הנזירים מיהרו אל הבית כשהם לבושים כקבצנים, ועל צווארו של אחד מהם שרשרת התפילה של מנהיגם הקודם.

השרשרת הזאת דומה לשרשרת התפילה המוסלמית, והיא חפץ הקודש הקרוב ביותר לטיבטי. לאחר שהתדפקו על דלתה של המשפחה בבקשת עזרה, פתחה בפניהם את הדלת אשה ובזרועותיה ילד, שמיד החל למשוך את השרשרת מעל צווארו של הנזיר, בטענה שהיא שייכת לו. לאחר הגילוי הראשוני הציגו הנזירים בפני הילד מספר חפצים אישיים וכן חפצי קודש ובתוכם כמה מחפציו של הלאמה הנפטר. הילד הצליח לזהות את החפצים מגלגולו הקודם, ולאחר מבחנים נוספים הוחלט שזהו אכן גלגול נשמתו של הדלאי-לאמה ה-13. הילד עזב את משפחתו והתחיל את דרכו כאב הרוחני של העם הטיבטי.

המסורת הטיבטית נמשכת גם כיום. בשנת 1989, מספר חודשים לאחר מותו של הפאנצ'ן-לאמה ה-10, החלו ראשי המנזרים הגדולים לחפש את גלגולו על-פי הכוונתו של הדלאי-לאמה מהודו. במהלך השנים נמצאו באותו אזור שאליו כיוון הדלאי-לאמה לא פחות משישה ילדים. רק באביב 1995 הגיע הדלאי-לאמה להכרעה מיהו הילד המתאים שימשיך את דרכו של הפאנצ'ן-לאמה, ויהיה הפאנצ'ן-לאמה ה-11.

במהלך השנים הוטרד המשטר בבייג'ין מעצם שליטתו של הדלאי-לאמה בתהליך מציאת גלגול נשמתם של ראשי מנזרים חשובים בטיבט. הסינים רואים זאת כהתערבות חיצונית של גוף שבעיניהם הוא חסר סמכות בטיבט. העניין הטריד אותם עד כדי ניסיון להרכיב קבוצת נזירים משלהם שתנסה למצוא את הילד. כיוון שהדבר לא עלה בידם ניסו להקשות על המנהיגים ששמרו על קשר עם הדלאי-לאמה, וכשאותר הילד, שהיה אז בן שש, דאגו הסינים להעלים אותו ואת בני משפחתו, וגם כלאו את הנזירים שהיו מעורבים במציאתו.

כיום, גם אם יהיה הילד הזה ילד חופשי הוא לא יוכל לקבל את החינוך הטיבטי המקיף שיכשירו להיות מנהיג מסוגו של הפנצ'ן-לאמה, שחשיבותו מתבטאת גם בכך שביום מהימים יהיה אחראי למציאת גלגול נשמתו של הדלאי-לאמה הבא.
הדלאי-לאמה מקבל את ההנהגה המלאה על עמו, אחרי שנים של הכשרה אינטנסיבית, על ידי גדולי הנזירים והמורים בטיבט. בהגיעו לגיל 18, הוא עובר סדרת מבחנים בת כמה שבועות, שבמהלכה עליו לענות כראוי על שאלותיהם של מנהיגי הנזירים בנושאי הדת, הפילוסופיה והתרבות של הבודהיזם הטיבטי. המבחנים האלה נערכים בפומבי, כשהעם מגיע בהמוניו להתרשם מתבונתו של מנהיגם לעתיד. כך מקבל הדלאי-לאמה את מקור סמכותו כמנהיג רוחני, כפוסק, וכראש המדינה, או כפי שהטיבטים מכנים אותו, "מלך אל".

הדלאי-לאמה דוגל בגישה שלפיה סכסוכים אישיים ופוליטיים צריכים לבוא על פיתרונם בעזרת משא ומתן ובדרכי שלום. בשל דעותיו הפציפיסטיות הוענק לו פרס-נובל לשלום בשנת 1989, הפרס היה גם מעין הבעת גינוי של מדינות המערב כלפי הממשל הסיני על טבח הסטודנטים בכיכר טיאן-אן-מן שבבייג'ין. בטקס הענקת הפרס אמר הדלאי-לאמה: "אני מקווה שהפרס הזה יעניק אומץ לששת מיליוני בני טיבט. הפרס הוא הכרה באמונתם ובהתמדתם". על-פי נתונים דמוגרפיים מוערכים, חיים בטיבט כיום כשלושה מיליון טיבטים בנוסף לארבעה מיליון סינים, כמיליון טיבטים פזורים באזורים שסמוכים לטיבט מצפון וממזרח, אזורים שמהווים חלק מהרמה הטיבטית או הממלכה הטיבטית העתיקה ונשלטו על ידי הסינים עוד לפני 1950. כשני מיליון טיבטים חיים מחוץ לגבולות סין.

מאז הכיבוש הסיני החלו הפליטים הטיבטים ליצור מרכזי אוכלוסייה חדשים באסיה ובעולם כולו. הגדולים שבהם נמצאים בנפאל, בהודו, בבוטן, בלדאק, וגם במערב; בארצות-הברית, בקנדה, בשוויץ ובסקוטלנד. עם הגיעם להודו נחשפו הטיבטים למחלות שגופם לא הכיר קודם לכן. גם החיים באוויר דחוס יותר, יחסית לזה הקיים ברמה הטיבטית, לא הועילו לבריאותם. חודשים ספורים לאחר שהגיעו הטיבטים להודו, נכנס הצלב האדום השוויצרי לתמונה, והעביר כאלף טיבטים חולים לשווייץ. כך נוצר למעשה הגרעין הטיבטי הראשון באירופה.

ברבים מהמקומות בעולם שבהם התיישבו, הקימו הטיבטים מנזרים שם נשמרת המסורת הטיבטית ושם גם עוסקים בחינוך דורות חדשים של נזירים. המשימה הזאת קשה מאוד בגלל הסביבה התרבותית השונה כל-כך מזו שלהם, במיוחד כשמדובר במדינות מפותחות. ראשי הקהילות הטיבטיות מבצעים פעולות הסברה באירופה ובאמריקה, שאמורות ליצור לחצים בינלאומיים על סין, וכך להביא, אולי, לשחרור טיבט.

גם ההגירה הסינית לטיבט לא מקדמת את קבלת העצמאות. השלטונות הסינים מפתחים את הסינים במקומות עבודה בטיבט ובשכר גבוה, ושולחים לכאן אסירים סינים משוחררים ובני משפחותיהם. ואכן הסינים מהווים כ-60% מכלל אוכלוסיית טיבט.

אף-על-פי שרובו הגדול של העם הטיבטי תומך ומאמין בגישתו של הדלאי-לאמה, זורע הקיפאון הפוליטי תסכול רב בקרב הטיבטים. התרבויות המערביות שבתוכן יושבים חלק מהטיבטים משפיעות על חלקם לפעול באלימות כדי ליצור לחץ. ואכן בשנת 1992 התארגנה קבוצת טיבטים צעירים מהקהילה בשוויץ, במטרה להכשיר חוליות מחבלים שיפגעו ביעדים סיניים בעולם. ההתארגנות הופסקה בהשפעתו של הדלאי-לאמה שהגיע לביקור בהול בשוויץ. גם כיום יש התארגנויות בודדות של קיצונים טיבטיים כדוגמת זו.

בין הטיבטים מדברים גם על התחלה של פעילות צבאית נגד הסינים, דבר לא מציאותי כמובן, בהתחשב בעצמתם הצבאית של הסינים. בעקבות הפער בין הדיעות האלה לבין דעותיו של הדלאי-לאמה, הציע האחרון לערוך משאל-עם שעלול להביא אפילו להתפטרותו אם יהיה צורך בכך. אך גם פעולה כזאת אינה מציאותית, שהרי לא ניתן לבצע פעולה דמוקרטית כזו בטיבט עצמה.

מרבית הילדים שבין הגולים הטיבטיים מהגרים בלי הוריהם. הורים שאינם יכולים להגר בשל בעיות כלכליות או בריאותיות, שולחים את ילדיהם למנזרים טיבטיים בהודו או בנפאל, כדי שיקבלו שם חינוך טיבטי או יהפכו לנזירים וכך ישמרו על זהותם הטיבטית (רוב הילדים בטיבט לומדים בשפה הסינית מכיתה ו' ואילך, או שהם מועברים לסין להמשך לימודיהם). יותר מ-750 ילדים טיבטיים הגיעו לנפאל, ולהודו בשנת 1994 בלבד, ובסך הכל, חצו את ההימליה בעשור האחרון יותר מ-9,000 ילדים. הם חוצים את ההימליה בחורף המקפיא, ועוברים על פניהם של אנשי משמר הגבול הסיני הנשארים בתוך מוצביהם. באפריל 1995 יצאו הסינים במסע איומים נגד עובדי מדינה טיבטיים לפיו מי שלא יחזיר את ילדיו הלומדים בהודו, עלול לאבד את מקום עבודתו. האיומים עשו את שלהם, והטיבטים החלו להחזיר את ילדיהם הביתה. לאחרונה החלו הסינים ללחוץ גם על שלטונות נפאל שיחזירו את הפליטים הטיבטיים, שחצו את הגבול. ואכן בחודשים מאי-יוני בשנת 1995 החזירו הנפאלים 65 פליטים טיבטיים, ומשמר הגבול הנפאלי הגביר את השמירה על מעברי ההרים.

טאנזין, הוא צעיר טיבטי מנפאל שעמו הייתי בטיבט. הוא ברח בשנת 1976 עם הוריו לנפאל וכיום הוא מחזיק בדרכון נפאלי, המאפשר לו לבקר ולסחור בטיבט. בזכות היותו טיבטי חופשי, שחי מחוץ לטיבט ואינו נתון תחת השלטון הסיני, טאנזין יכול לעשות ולומר דברים שטיבטי מטיבט לא יעז, ובזכותו נפתחו בפניי דלתות רבות אשר סגורות בפני זרים. כך יכולתי להכיר יותר מקרוב את התרבות, הדת והמנהגים הטיבטיים.

טיבטים גולים בעלי אזרחות ודרכון זרים יכולים לבקר בטיבט. אולם הדרך לקבלת אזרחות זרה קשה עבור הפליטים. בשוויץ לדוגמה, יש לעבור מבחני שפה בסיסיים שרוב האוכלוסייה הטיבטית המבוגרת לא יכולה לעמוד בהם. בכפר ריקון ליד ציריך, שהוא המרכז הטיבטי בשוויץ, ראש המנזר הוא נזיר בן 75, שאינו מצליח ללמוד גרמנית, לכן אינו יכול לקבל אזרחות, ולפיכך גם לא יוכל לבקר בטיבט.

בראש השנה הטיבטית של שנת 1993 הצטרפתי לקהל רב, שבא לשמוע הרצאות מפיו של הדלאי-לאמה ולהתפלל במנזרו אשר במקלאוד-גנג'. ראש-השנה הוא אחד המועדים הבודדים במהלך השנה בו הדלאי-לאמה מעניק הרצאות פומביות. ההרצאות עוסקות בפילוסופיה של הבודהיזם הטיבטי ופרט לטיבטים מהודו מגיעים לכאן גם בודהיסטים מהמערב, אנשי תקשורת רבים ואפילו טיבטים מטיבט. אלו האחרונים מגיעים להודו לאחר הליכה ממושכת בת כמה שבועות כשהם מסתכנים במעבר בלתי-חוקי של הגבול ובחציית ההימליה הלוך ושוב. עבורם מפגש עם "הוד קדושתו" הלאי-לאמה, או עם משפחתם החיים בהודו, שווה את כל הסיכונים והמאמץ.

הרצאות ראש-השנה ניתנות בשפת הסנסקריט שהיא שפת הקודש הטיבטית שפותחה מהסנסקריט של ההינדואיזם בהודו, שם נולד הבודהיזם. העובדה ששפה זו מובנת רק לנזירים ולטיבטים בעלי השכלה גבוהה לא מונעת מטיבטים רבים לבוא ולהקשיב ביראת כבוד לכל מילה שיוצאת מפיו של הקדוש, אפילו אם הם לא מבינים את תוכן הדברים.

כחלק מפעולות ההסברה, תורגמו ההרצאות סימולטנית לאנגלית עבור המאזינים המערביים, והתרגום שודר גם ברדיו, למרות שגם ללא תרגום ניתן היה להתרשם מייחודו של האירוע והמעמד. ההרצאות הפילוסופיות נמשכו שישה ימים וביום השביעי (שבאותה שנה חל על-פי הלוח הגרגוריאני ביום כיבוש טיבט על-ידי הסינים) נתן הדלאי-לאמה הרצאה פוליטית שעסקה בסכסוך הסיני-טיבטי ובדרכים שהוא צריך לבוא על פיתרונו. לאחר מכן התקיימה הופעה של להקת ריקוד טיבטית ותהלוכת מחאה בכפר.

במאי 1994 הייתי במקלאוד גנג' במהלך אחד החגים החשובים לטיבטים. זהו החודש הרביעי בשנה הטיבטית שבמהלכו מציינים שלושה אירועים מרכזיים בחייו של בודהה: הולדתו, הגעתו להארה ופטירתו. בתקופה זו מנהלים הטיבטים במקלאוד-גנג' עשרה ימי תפילה מרוכזים, כשמטרתם לצבור כמה שיותר תפילות. כשהם סופרים את התפילות בעזרת מחרוזות תפילה, חזרו הטיבטים שוב ושוב על התפילה המחזורית "הו-מאני פדמה הום", שפירושו "הו היהלום שבפרח הלוטוס" (הלוטוס מסמל את השלווה של בודהה). בסוף כל אחד מעשרת הימים הללו, ערכו הנזירים ספירה של סך-כל התפילות של המאמינים שהתפללו בשטח המנזר. הנזירים האחראים על הספירה התעניינו כמה תפילות התפללתי וכשהשבתי בשלילה, הגיבו במבוכה בחיות הטיבטי הכמעט תמידי.

למרות הפרת זכויות הפרט והעם בטיבט, קשה להתעלם מן העובדה שהשלטון הקומוניסטי העביר כספים לשיפור תשתיות שונות בטיבט. זאת בהשוואה להנהגת הלאמה, שהייתה מבוססת על משטר פיאודלי תיאוקרטי השונה במהותו מהקומוניזם: בתקופת השלטון הטיבטי היו האדמות בטיבט רכוש המדינה, והן חולקו בין המנזרים והאצולה הטיבטית. הדלאי-לאמה שלט בצורה מוחלטת בענייני הדת והמנהל החילוני במדינה. מבנה החברה הטיבטית היה דומה מאוד לזה של החברה הפיאודלית באירופה של ימי-הביניים. השלטון היה אכזרי והשתמש בעונשים קשים ביותר נגד מפרי חוק או משתמטי מס. גובי המיסים של המדינה והאצולה היו פזורים ברחבי הממלכה, והם גבו את המיסים בצורה של כסף, סחורות או שרות אזרחי וצבאי. המנזרים היו משלמים בתפילות ובטקסים שנערכו למען המדינה, שבחלק מהם אף היה שימוש בקרבנות אדם. בתקופה זו הוזרם כסף רב להפעלת אחוזות המנזרים ולמקדשים עצמם שהכילו, בין היתר, גם יצירות אומנות ופסלים עשויים זהב טהור. כחלק מפעולות הארגון מחדש של מאו-טסה-טונג והקומוניזם, הונהגו הגבלות הקובעות מה יגדלו החקלאים ומגדלי הבקר הטיבטים ולמי ימכרו את סחורתם. במהלך הרפורמה הכלכלית בסין, הוסרו רוב ההגבלות והקומונות החקלאיות בטיבט פורקו.

כיום מתחיל העם בסין להבין, שההשקעה באזורים נידחים אינה משרתת את האינטרס הסיני. ההשקעה בטיבט נראית בלתי כדאית כשהיתרון הצבאי לא נחוץ עוד, ובמיוחד כשהיא באה על חשבון משלמי המיסים, החיים במרכזי האוכלוסייה הגדולים במזרח סין ובמרכזה. האוכלוסייה הזאת עוסקת בתעשייה ובחקלאות, והכספים האלה יכולים ליצור מקומות עבודה רבים עבורם. העובדה הזאת מעניקה תקווה מסוימת לטיבטים, שביום מן הימים יעזבו הסינים את טיבט בשל חוסר עניין כלכלי ואסטרטגי.

למרות השינויים בסדרי העדיפויות הכלכליים בטיבט של שנות החמישים והשישים, קשה לומר אם מצבו של האיכר הטיבטי השתנה לאחר הפלישה הסינית אורח-חייהם של רבים מהכפריים שונה רק במעט מזה של אבותיהם. עדיין יש מקומות בטיבט בהם רק המבוגרים ראו אדם לבן, וילדים שרואים אותו, מתייחסים אליו בחשד, ולפעמים בפחד. יש שמכנים את טיבט "השנגרי-לה" האחרון. פירוש המילה הוא גן-עדן, אוטופיה, או ארץ אידיאלית. באשר לעתידה של טיבט, קשה להיות אופטימיים, כשמבינים את המאזן הדמוגרפי שיצרו הסינים ואת עמדתם הקשוחה בנושא השליטה בטיבט. כיום גם אם ישלטו הטיבטים בארצם, הם לא יוכלו לנהל מדינה טיבטית בהיעדר רוב טיבטי דמוקרטי אלא אם כן הסינים בטיבט ירצו ויורשו, לחזור לסין. "חשוב להבין את צורת החשיבה הטיבטית", אמר לי טג'י, צעיר טיבטי משוויץ, בשיחה שניהלנו בענייניה של טיבט. "לפי האמונה הטיבטית, במקום לקוות לשחרור העם הטיבטי וארצו צריך להאמין בכך".

"קבורת שמיים" הוא טקס תחליף קבורה טיבטי, שבמהלכו ניתנות גופות אדם למאכל נשרים. זרים אינם מורשים להתקרב לאזור הטקס, לא כל שכן לצלם אותו. לאחר שקיבלתי היתר מיוחד מאחד הנזירים במקום, נכחתי בטקס, שנערך סמוך למנזר צ'ירקונסה, הנמצא כ-300 ק"מ מלהסה, על הר גבוה ורחוק ממקום יישוב. בני משפחות הנפטרים טיפסו ממנזר על ההר ועד לאזור הקבורה, כשהם סוחבים את הגופות, שהיו עטופות בשק. במהלך הטקס, שנמשך כשלוש שעות וחצי, נחתו כ-60-70 נשרים במרחק של כמה עשרות מטרים ממקום הטקס. כדי שלא יפריעו למהלך הטקס, נאלצו בני המשפחות להרחיק אותם בעזרת מקלות ואבנים. הנזירים הפשיטו מעורן את ארבע הגופות שהיו אמורות להיקבר ב"קבורת שמיים", כדי לעזור לנשרים לשסע ולאכול אותן. המקום נראה כבית-מטבחיים. ברגע שהנזירים סיימו, הם סימנו לאנשים שעסקו בהרחקת הנשרים. הנשרים שוחררו, עטו על הגופות, ואכלו את הבשר. אז אספו הנזירים את השאריות המעטות שנותרו מהגופות, ריסקו את העצמות בעזרת פטישי אבן, והפכו אותן לעיסה, שבה האכילו את הנשרים שנית. בסיום הטקס, בו נכחו רק גברים, הגיעו הנשים, הכינו לנזירים ארוחה, ונתנו נדבות לעניים. לאחר הארוחה סבבו כל הנוכחים סביב האתר תוך כדי מלמול תפילות. במהלך הטקס האנשים לא בוכים, ומתייחסים למראות הקשים בשוויון נפש.

ביבליוגרפיה:
כותר: חמצן דליל : טיבט
מחבר: גלילי, חן
תאריך: אפריל-מאי 1996 , גליון 15
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית