עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרותעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיולעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דתות > נצרות
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
מאה עשרים וארבע שנים אחרי ששט החוקר הסקוטי ג'ון מקגריגור בסירתו "רוב רוי" על נהר הירדן, תיעדה מערכת "טבע הדברים" את הנהר, את נופיו ואת האנשים החיים על גדותיו. השינויים המדיניים הצפויים במזרח-התיכון מעלים מחדש את חשיבותו הגיאו-פוליטית, הדתית וההיסטורית של הנהר הזורם לאורך יותר מ-320 ק"מ.



מהלכי נהר
מחבר: דודו בן-צור


מאה עשרים וארבע שנים אחרי ששט החוקר הסקוטי ג'ון מקגריגור בסירתו "רוב רוי" על נהר הירדן, תיעדה מערכת "טבע הדברים" את הנהר, את נופיו ואת האנשים החיים על גדותיו. השינויים המדיניים הצפויים במזרח-התיכון מעלים מחדש את חשיבותו הגיאו-פוליטית, הדתית וההיסטורית של הנהר הזורם לאורך יותר מ-320 ק"מ. סמוך למוצא הירדן מהכינרת שקועות סירות קייק הנושאות את השם "רוב רוי" במים הירוקים.

במוצב צה"ל, המשקיף אל לבנון, בין מטולה לחצבני, התחיל המסע העיתונאי שלנו לאורך נהר הירדן ויובליו. חיילי המוצב, שחזרו אותו בוקר מפעילות לילית בתוך רצועת הביטחון, עסקו בפריקת ציוד, המתנה לשיחת טלפון מאהובה רחוקה או טיגון ביצים לארוחת בוקר. חלקם נרדמו בבגדיהם. שרוכי נעליהם הפרומים העידו על תחושת ההקלה והרגיעה שידעו אחרי לילה של שכיבה במארב בתוך ארץ אויב. חיפשתי מ"פ צעיר, שעל פי דובר צה"ל היה אמור לסייע לנו בסיקור החלק הלבנוני של החצבאני. אף על פי שכבר קיבלתי את כל האישורים הבטחוניים הנחוצים, נכונה לי אכזבה: "אני לא יכול להכניס אתכם פנימה. מצטער. יש פעילות צבאית בפנים. רק אתמול היו חילופי אש למטה בוואדי (החצבאני). כדי לאבטח אותך צריך להכניס פנימה שיירה של נגמ"שים. לא שווה לי שחייל אחד יפצע בשביל הכתבה שלכם. חוץ מזה, איזה אדם נורמלי ירצה להיכנס למקום שיורים בו טילי סאגר." קשה להתווכח עם טיעון כזה ונאלצתי להסתפק בתצפית על החצבאני מבעד לגדר המערכת. חצינו את אפיק הנחל עם הטנדר הצבאי של המוצב.

על קו המים ניצב מאחז שמירה של חיילי מילואים. הנחל הוא נתיב חדירה ומילוט מצוין למחבלים. המשכנו אל נקודת התצפית המשקיפה על החצבאני ואל תוך לבנון. נסענו בדרך עפר הסלולה במקביל לדרך הטשטוש וגד המערכת הכפולה. עצרנו בכפר ע'ג'ר.

הכפר הקטן ממוקם ממזרח לאפיק הנחל וממערב לשלוחת הר דב של החרמון. ההר הגדול היה יבש וצחיח באותם ימים של סוף הקיץ. משטר הרוחות הקיצוני בהר וכמות מעטה של מי נגר עילי (רוב המשקעים היורדים בחרמון מופיעים בצורת שלגים הנספגים ומחלחלים באדמה) הם הגורמים לצמחייה הדלילה. זה היה היום הראשון ללימודים ועשרות תלמידים, לבושים בתלבושת אחידה נקייה ומגוהצת, יצאו להפסקה מבית הספר התיכון הסמוך. הופעת צלם עיתונות מלווה בקצין חמוש עוררה אי שקט ברחוב. בדרך אופיינית לבני נוער המגבשים את זהותם הלאומית נעמדו אל מול העדשה וסימנו את האות V באצבעותיהם. מקצתם סיננו מספר קללות שנגעו כמדומני לסעיף הדת בתעודת הזהות שלי. מהכפר ירדנו אל החצבאני הזורם למטה.

מקורו של החצבאני כעשרים ק"מ מצפון לגבול ישראל-לבנון, ליד חצבאיה. מעיינות הנחל מפיקים כ-120 מיליון מ"ק לשנה (מלבד מי גשמים). כמות המים הכוללת של הנחל היא 130-160 מיליון מ"ק שהם שליש המים הזורמים בירדן העליון. בחלק קטן של מי הנחל משתמשים חקלאי דרום-לבנון. תלותו של הנחל במי גשמים גדולה בהרבה מזאת של נחל דן ונחל חרמון (הבניאס), מכאן נובע ההבדל הגדול בזרימה בין קיץ לחורף. לאורך הנחל וגדר המערכת תיקנו חיילים קרעים בגדר, שנפערו בחילופי האש שנורתה על הגדר בלילה הקודם.

החלטתי לחזור אל ע'ג'ר בדצמבר. הפעם הקפדתי ליצור קשר עם מישהו מהכפר. מעיינות הווזאני וערוץ החצבאני כבר יבשוט. ענני גשם טיפסו במעלה ההר הגדול ממזרח. בפתח ביתו החדש קיבל את פני חקטיב ג'מאל, מורה להתעמלות ומדריך טיולים בן 35. ביתו של ח'טיב ורוד. הרבה בתים בכפר צבועים בצבעי גלידה. הבתים הישנים עשויים אבן בזלת מקומית וליד כל בית ערימה גדולה של גזרי עצים להסקה ובישול. כשישבנו בחדר האורחים שמתי לב לשתי תמונות התלויות על הקיר, המתארות את ישו ואת מריה הקדושה. שאלתי על כך את ח'טיב; "אנחנו מוסלמים עלווים והתמונות הם מתנה מחבר נוצרי. על פי הדת העלווית אנחנו לא מבדילים בין דת לדת. אותה תורה ירדה מאלוהים אל הנביא משה אל ישו ואל מוחמד.

ההבדל היחידי הוא במעשים – מי אתה עכשיו ומה את עושה עכשיו." ע'ג'ר הוא הישוב היחיד בישראל שבו חיים עלווים, כת איסלאמית הנקראת גם נוציירים. העלווים מונים כמיליון נפש והם קבוצת המיעוט הגדולה בסוריה, 10%-12% מכלל האוכלוסייה 75% מהעלווים מתגוררים בסוריה, השאר בדרום טורקיה ודרום-לבנון. מקור הכת הוא בפלג האיסמאעיליה, זרם שפרש מהאיסלאם השיעי באמצע המאה השמינית על רקע מחלוקת בדבר זהותו של האימאם השביעי. ידיעות על העלווים יש כבר מהמאה העשירית. אלו קושרות את הכת אל האיסלאם השיעי. עם זה אין להגדיר את העלווים כמוסלמים מבחינה תיאולוגית, היות ואין הם מקיימים את חמשל עקרונות האיסלאם הסוני: העדות על בלעדיות אללה (שאהדה), התפילה, מתן צדקה, צום הרמדאן. עלייה לרגל למכה (אל-חאג'). גם את העיקרון הנוסף השיעי של הדבקות בעלי וצאצאיו (ה"ולאיה") אין העלווים מקיימים. ישנה גרסה הטוענת שהם צאצאי עם כנעני עתיק מהרי סוריה, שהיה נתון להשפעות נוצריות ואיסלאמיות, אך גם שמר על מנהגיו האליליים. זרמים מסוימים רואים בהם כת שמחוץ לאיסלאם. הדת העלווית סודית והעדה מחולקת ל"ח'אצה" (מיוחסים יודעי סוד) ול"עאמה" (פשוטי העם). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה קיבלו העלווים אוטונומיה תחת מושל צרפתי. ב-1936 הפך חבל העלווים לחלק מסוריה, בעל אוטונומיה חלקית, שהסתיימה עם יציאת הצרפתים מסוריה ב-1946. למרות היותם מיעוט, תופסים העלווים מקום חשוב בצמרת הפוליטית והצבאית של סוריה (אך נחשלים תרבותית-כלכלית). בדומה למושבות קולוניאליות אחרות, גם בסוריה קידמו הצרפתים את המיעוט (העלווים) על מנת לדכא נטיות לאומיות של הרוב הערבי-סוני. העובדה שמפלגת הבעת' שמה דגש על ערכים עדתיים, חילוניים ולאומיים משכה אליה עלווים רבים, אחד מהם הוא הנשיא הסורי חאפז אסד, המנהיג את סוריה מאז 1971.

ההיסטוריה של הכפר מרתקת לא פחות מדת תושביו. סיפר לנו ח'טיב: "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים ע'ג'ר אף פעם לא היה שייך ללבנון אלא לסוריה. לאבי היתה תעודת זהות סורית. במלחמת ששת הימים הגיע הצבא הישראלי ממזרח לכפר. לפי המפות הבריטיות שבידיהם החליטו הקצינים שהכפר נמצא בשטח לבנון. היות ולישראל לא היתה חזית לחימה עם לבנון, לא כבשו את הכפר, אלא רק אספו את הנשק ואמרו לנו שאנחנו לבנונים. אמרנו בסדר. הלבנונים סירבו לקבלנו מחשש שיחשבו כמספחי שטח סורי, לכן אסרו עלינו לעבור את הגבול. למשך חודשיים וחצי הפך ע'ג'ר למדינה עצמאית של 36 משפחות בין לבנון לישראל. חצי מתושבי הכפר, כ-350 איש, עזבו לסוריה בעקבות המלחמה. משנגמרה אספקת המזון בכפר פנינו למושל הצבאי הישראלי וביקשנו שיעלה את בעייתנו בכנסת. אחרי שבועיים חזר והניף את דגל ישראל מעל הכפר. עד 1968 היינו חייבים באישור מיוחד על מנת לצאת מהכפר. עבדנו בעיקר בחפירות של רשות העתיקות וברשות שמורות הטבע. העבודה התחלקה לפי רוטציה. היות והכפר שכן בשטח הפקר, ספגנו ירי קטיושות ופגזים משני הצדדים. מצבנו הכלכלי השתפר אחרי שהתחלנו לעבוד בקרית-שמונה ובקיבוצים. ב-1975 הפך הכפר למועצה מקומית."

תהיתי לאן נעלמה הלאומיות הסורית של ח'ט'ב. תשובתו היתה דיפלומטית מאד: "העדפתי לחיות על אדמה שלי ולא כפליט בסוריה. אני גם מעדיף למות כאן ולא שם. זה נכון שתמיד הפחידו אותנו בסיפורים על הישראלים, אך אחרי המלחמה ראינו שהכל לא נכון."

היה חשוב לח'טיב להציג את נאמנות 1450 תושבי הכפר למדינת ישראל: "מאז 1967 לא היתה כאן אף תקרית עם הצבא או המדינה. אם אראה מישהו זר המתכנן פיגוע אודיע מיד לצבא." בני הכפר אינם משרתים בצבא ועל פי ח'טיב אין הם עובדים עם שירותי הביטחון הישראלי בתוך לבנון. השינויים לקראת שלום במזרח התיכון והאפשרות של שלום עם סוריה אפשר ויעוררו אצל תושבי ע'ג'ר את התחושות הלאומיות הסוריות המודחקות. היה קשה לדבר עם ח'טיב על הנושא: "אני לא מתעניין בפוליטיקה." התחמק.

אחת הדמויות המעניינות שפגשנו בקרב "אנשי החצבאני" היה זאביק אוחיות, צעיר נאה בן 26 שהקים את פאב "הברחש" על גדת השניר (השם העברי לחצבאני), סמוך לחניון האבובים של קיבוץ מעיין ברוך. "חיפושית" ישנה, משובצת כולה בשברי מראה מקבלת את אורחי המקום. בתוך הרצפה משולבים תחתיות בקבוקים וכפות כסף. מי הגשמים נאספים במרזב המוליך את המים אל תוך בריכה ומשם אל הנחל. העיצוב והביצוע הם כולם מעשה ידיו של זאביק. הוא עצמו מקרית-שמונה (ה"דאון טאון" לפי זאביק), אולם כשהקים את הפאב בשטחים של המשפחה, עבר להתגורר באוהל על שפת הנחל. היום הוא גר בתוך אוטובוס ישן. מעל לזרם המים השוצף בנה יציע מושבים שפירק מבית-קולנוע אשר נסגר בקרית-שמונה. בקיץ מופיעים במקום מוסיקאים ישראלים מפורסמים רבים. אותו ערב היה המקום מלא במתנדבים מקיבוצים שונים, בני משק וצעירים מקרית-שמונה. מספר צעירים הגיעו עם גיטרות חשמליות. "אנחנו עורכים פה מידי יום חמישי ג'ם סשן של מוסיקת רוק. היום לא ננגן כי הלך לנו המגבר" אמר זאביק "מחר יש פה הופעה של אהוד בנאי. אני בעצמי עובר עם אוטובוס בהרי נפתלי ואוסף קיבוצניקים המעוניינים להגיע להופעה."

בימי הקיץ עוברים על פני ה"ברחש" עשרות אבובים שחורים ובתוכם מטיילים הנסחפים בזרם במים הקרים. קיבוץ מעיין ברוך הפך את הספורט הפשוט לענף כלכלי. הרבה אנשים המתגוררים לאורכם של יובלי הירדן ועמק החולה מתפרנסים היום מאספקת שירותי תיירות. הקרבה לאתרי נוף כמו החרמון, הריחוק מהעיר והאווירה הכפרית הפכו את ענף התיירות באזור לסיפור הצלחה. למעשה, רוב שירותי ההארחה בגליל מתמקדים בעיקר בשולי האזור ההררי של הגליל – אזור כנרות ועמק החולה.

בליל ה-14 ביוני 1991 נראו שתי דמויות גולשות עם חבלים מגג הבניין שמול מגדל ה"לונדון מיניסטור" בתל-אביב. תוך כדי גלישה פרשו אחריהם הגולשים יריעת בד גדולה לאורך קיר הבניין. על היריעה נכתב בגדול "פישמן אל תשקיע את הירדן ההררי." כשהגיע אליעזר פישמן אל משרדו בבניין ה"לונדון מיניסטור" וראה את השלט, לא התפלא. המשקיע המרכזי (בשיתוף עם משקיעים יפאנים וקבוצה אמריקאית) בפרויקט התחנה ההידרואלקטרית "מצד עטרת" של קיבוץ כפר-הנשיא, כבר הוטרד בעבר על ידי פעילי החברה להגנת הטבע. מאבקם של האחרונים הגיע לשיא באותו שבוע כאשר פעילי החברה כבלו את עצמם בשלשלאות לטרקטורים שהחלו בעבודות ההטיה של הנהר סמוך לשרידי המבצר הצלבני, 500 מטרים דרומית לגשר בנות-יעקב. העיקרון של תחנה כזאת עומד על ייצור חשמל על ידי ניצול הפרשי הגובה לאורך קטע מהירדן ההררי. הרעיון נהגה ב-1984 על ידי חבר קיבוץ כפר-הנשיא מיכאל דוארי ז"ל (שלא זכה לראות את סיום המפעל). לאחר הבדיקות הראשוניות פתח הקיבוץ בהליכי הרישוי; בין השנים 1985-1991 נזקקו יזמי הפרויקט ל-32 אישורים שונים, ביניהם אלו של רשות שמורות הטבע, משרד האנרגיה, משרד הפנים (כולל אגף איכות הסביבה), נציבות המים ועוד. לאחר שעברו את כל המחסומים הביורוקרטים נתקלו היזמים בהתנגדות נמרצת של אנשי החברה להגנת הטבע. הם טענו שהשפעת הפרויקט על הנוף תהיה הרסנית, ייהרסו בתי גידול טבעים ויתייבש החלק הטבעי האחרון של הירדן. במזכר שהוציאה החברה באוגוסט 1988 נאמר: "בבחירה בין העלאת רמת החיים של חברי קיבוץ כפר-הנשיא, לבין קיומו וזרימתו הטבעית של נהר הירדן, כשמורת טבע ונוף עבור כל תושבי ישראל, אנו בוחרים באפשרות השנייה." אנשי הקיבוץ הציגו מול טענות החברה את היתרונות הטמונים במפעל: א. ייצור אנרגיה נקייה שאינה מיוצרת בתהליך מזהם וכך תשתפר איכות הסביבה. ב. שיפור טיב המים המגיעים לכינרת (על ידי הורדת כמות הסחף המגיעה לאגם). ג. פיתוח פארק תיירותי צפוני שיספק פרנסה לכ-40 משפחות מראש-פינה. העניין הועלה בפני בג"צ, שפסק לטובת המשך הפרויקט.

בדצמבר 1991 התחילה תחנת "מצד עטרת" להפיק חשמל. פגשנו את ג'ייסון פרלסון, חבר כפר-הנשיא והנדסאי אלקטרוניקה, האחראי היום על התחנה. כמו הרבה מחברי הקיבוץ נולד באנגליה ועלה לארץ ב-1960. על רקע טורבינת "פרנסיס" גדולה ומרעישה הסביר על התחנה: "הרעיון המקורי שייך למוביל הארצי שהחלו בביצועו בשנות החמישים והספיקו לחפור רק תוואי של תעלה, בגלל התנגדות סורית ואמריקאית. אנחנו השתמשנו בתוואי הקיים, בעזרתו הסטנו חלק מהמים לאגם. הטיית המים "מנקה" את מי הנהר. טונות רבים של לכלוך נאספים בפתח ההטיה המרושת של התעלה. דרך התעלה המים זורמים לאגם שיקוע, בו שוקע הבוץ המגיע מעמק החולה. מהאגם נופלים המים, דרך צינור, מגובה של 32 מטר ומניעים טורבינה המפיקה חשמל, אותו אנחנו מוכרים ישירות לחברת חשמל. כמות החשמל בתפוקה מלאה (בחורף) יכולה להגיע להספק של 2500 קילוואט לשעה (כמות חשמל המספיקה להפעלת 2500 תנורי חימום של 1 קילוואט). לפי השקעה בכוח אדם זהו אולי המפעל הרווחי ביותר בקיבוץ. המפעל יחזיר את ההשקעה (4.5 מיליון דולר). התחייבנו שנשאב כמות מים מוגבלת מהירדן.

כיום (דצמבר 1993) זורמים בנהר 9.5 מ"ק מים לשנייה. אנחנו שואבים בסה"כ 2.5 מ"ק לשנייה ומזרימים אותם חזרה לירדן אחרי 1.5 מ"ק לשנייה ומזרימים אותם חזרה לירדן אחרי 1.5 ק"מ. רשות שמורות הטבע היא שקבעה את הקריטריונים וההגבלות אחרי סקר הידרולוגי וגיאולוגי. בקיץ אנחנו חייבים להשאיר 3 מ"ק מים לשנייה ובחורף 7 מ"ק. זרימת מים חורפית של 8 מ"ק לשנייה בנהר אינה מאפשרת את הפעלת התחנה, היות ו-1 מ"ק לשנייה אינם מספיקים להפעלה רווחית של הטורבינה. משרד האנרגיה מעודד פרויקטים של הפקת אנרגיה נקייה כמו: טורבינות הרוח ברמת-הגולן ומפעל הדן המערבי. הפגיעה בסביבה היא מינימלית."

אין ספק שהאלמנטים המלאכותיים הקשורים לתחנה (מבני התחנה, התעלה, האגם, דרכי הגישה, הסוללות וקווי החשמל) שינו את פני השטח הטבעי, אולם השינוי אינו קיצוני כמו שהחברה להגנת הטבע הציגה אותו. חשוב לזכור שמפעל הידרואלקטרי אינו נחשב לצרכן מים אלא לצרכן שמשתמש במים ומחזיר אותם.

פגיעה במרקם העדין של החי והצומח ובכמויות המים המגיעות לכינרת, עדיין לא דווחה אולם יש לציין שהרס בתי-גידול ומפגעים אקולוגיים הקשורים בנהר הם תהליכים המופיעים בטווחי זמן ארוכים. מביתו שבקצרין סיפר לי אלי חוטר, איש "החברה להגנת הטבע" שהוביל בשעתו את המאבק של החברה נגד כפר-הנשיא: "הקטע של הירדן ההררי הוא היחיד שנותר טבעי; כל החלק הצפוני של הנהר נוקז לחולה וזה הדרומי הפך למעשה לביב שופכין. נאבקנו למען עיקרון שלא כל אחד יכול להבין – מרגע שהיטו חלק מהמים, הפך אותו קטע של הנהר ללא טבעי ופגוע פיסית. הפגיעות הן בעיקר בנוף: סוללות מלאכותיות, צוקים, חפירות ועוד. זה נכון שהמים חוזרים אל האפיק אחרי 1.6 ק"מ אך הזמן שהם נמצאים במאגר מחליש את הזרימה בכל הירדן ההררי. הנזק יתבטא במיוחד בשנים שחונות. עד עתה היו שנים ברוכות גשם לכן לא נצפה נזק. נזק בבתי גידול אף אחד עדיין לא בדק."

בין עמק החולה לאגף הכינרת חתר הירדן אפיק בסלע הבזלת. כך נוצר אפיק באורך של עשרה ק"מ עד לעמק הבטיחה בצפון-מזרח הכינרת. עומקו כ-200-250 מטר ורוחבו 1 ק"מ. מי הנהר יורדים מגובה של 60- ל-210- מטר (שיפוע של 2%). אחד הענפים הכלכליים המתקיים מהשיפוע הזה הוא ספורט שיט ה"רפטינג" בירדן. מיכאל קרנין, בן 30, שהגיע לארץ ב-1985 מברית-המועצות, מפעיל יחד עם כפר-הנשיא סירות "קאטרפט" פרי תכנונו. אף על פי שיש אתרי "מים לבנים" מסעירים הרבה יותר, מושך חלק זה של הנהר שייטים חובבים רבים. גם בסוף הקיץ זרמו מספיק מים המאפשרים את שיט סירות הפיברגלס של מיכאל. הזרימה החזקה בחורף הופכת את השיט לספורט למקצוענים בלבד. קטע זה של הירדן יחד עם עמק הבטיחה והדלתה, שיוצר הירדן באזור השפך, שומר על אופי פראי ומיוחד. מערכת ירדן-כינרת מתאפיינת בפאונה (אוכלוסיית בעלי חיים בשטח גיאוגרפי נתון) ופלורה (אוכלוסיית הצומח בשטח גיאוגרפי נתון) מורכבות ועשירות. ישנם הבדלים בהרכב הפאונה והפלורה בין הירדן לכינרת. ההבדלים נובעים מגורמים היוצרים מסננים אקולוגיים. הטמפרטורה העולה מצפון לדרום וירידה חדה בלחות האוויר (גורם המגדיל את מידת ההתאדות ואת ההמלחה) הם שני גורמים אקלימיים חשובים המשפיעים על הנוף הטבעי של הנהר והאגם. עוד אנו ממתינים לג'יפ שיחלץ את זה שלנו מתוך שלולית בוץ גדולה ועמוקה, שנקוותה 150 מטר לפני גשר אריק, עקבנו אחרי צב מים קטן שהציץ מתוך מצע 'אלף העלה הירוק'. קרפדות נעלמות שרו ברקע ופרפור עקוד ריחף מעל, מנסה בכל כוחו להישאר נטוע באותו חלל אויר.

בשש בבוקר, על מזח הדייגים בטבריה, ליבנית קטנה מתקדמת בזהירות על סלעי שובר הגלים ואורבת לדג מזדמן. אל מול מכונת הדיג המשוכללת הטבעית הזאת ניצב חיקוי עלוב ומסורבל של חכות, חוטי דיג וקרסים. עולים חדשים עמדו בקצה החכות ופטפטו ביניהם ברוסית. הדיג באגם כבר נמשך אלפי שנים ולפני שבעים שנה הפך לענף מסחרי ואינטנסיבי. מאז שנות השלושים גדל שלל הדיג פי חמש: הממוצע הוא כ-1770 טונות לשנה והוא אחד מהגבוהים ביותר הידועים בעולם הדיג באגמים שעומקם יותר מעשרה מטרים. לפי הסכמי הגבולות בין צרפת ובריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נכללה הכינרת כולה בשטח ישראל. שטחים וכפרים על החוף הצפון מזרחי היו בתוך סוריה, אולם רצועת חוף של עשרה מטרים נשארה בשטח ארץ-ישראל. החלוקה הזאת נותרה גם אחרי הסכמי שביתת הנשק של 1949.

בפועל היו אלו הסורים ששלטו בכל החוף הצפון-מזרחי (בקעת בית-צידה), תוך כדי שלילה בכוח של זכויות הדיג הישראליות. המאבק על זכויות הדיג הוביל לסכסוכים צבאיים רבים. אחרי "מלחמת ששת הימים" נפתח האזור לדייגים ישראלים. ללגונות בית-צידה חשיבות רבה היות וכאן אזור הרבייה של דגי האמנון. ב-1986 תוקנה תקנה האוסרת על דיג בלגונות בעונת הרבייה כדי לא לפגוע בגידול הטבעי של הדגים ולשמור על רמת דיג מסוימת ורווחית גם בעתיד. לאחרונה קיבלו דייגי הכינרת פיצויים בהיקף של חצי מיליון ₪ בשל סגירת שמורת הבטיחה לדיג באביב האחרון.

שליש מכמות המים שישראל צורכת מגיע ממערכת המים "ירדן". שאר הכמות באה ממקורות תת-קרקעיים (אקוויפרים) באזור החוף וההר. החל מ-1975, עם ריבוי האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים, הלכה וגדלה צריכת המים של ישראל. עד אז היה איזון בין הצריכה לבין כמות המים הזמינה. משהופר האיזון נוצר גירעון רב שנתי שהגיע ל-1.5 מיליארד מ"ק מים ב-1990. עם זה צריכת המים החקלאית לא רק שלא עלתה, אלא שהתפוקה החקלאית, על פי יחידת נפח מי ההשקיה, גדלה. פירושו של דבר שהחקלאות הישראלית התייעלה. שנות בצורת בין 1986 ל-1990 הורידו את מפלס הכינרת אל קו מינימום היסטורי של 213-. מינהל משק המים של ישראל נקט בצעדי חירום, ביניהם העלאת מפלס הכינרת לרמתו הממוצעת. על מנת לשמור על האגם בעתיד במפלסים שבין 209- ל-213- יש לצמצם את השאיבה בשנים שחונות ולשאוב כמויות גדולות בשנים ברוכות. אין ספק שגם בטווח הרחוק ימשיכו מי הכינרת, אחרי טיפול של סינון וכלוריזציה, לספק מי שתייה לתושבי ישראל.

לאור השינויים המדיניים האפשריים במזרח-התיכון ייתכן תסריט קודר על פיו לא תשלוט ישראל במקורות המים בגב ההר ובמקורות הירדן. אל מול הנבואות השחורות בדבר משק המים הישראל בעתיד חייבים להגדיר את צרכי המים של ישראל. היות ומתוך סך כל אספקת המים של ישראל 70% הולכים לחקלאות, בעיית המים תלויה בעצם בהיקף החקלאות. אלמלא החקלאות, דבר שלא עולה על הדעת, יש מספיק מים ל-30 מיליון תושבים, על פי הסטנדרטים הגבוהים של צריכת מים באירופה ובארצות הברית. היקף החקלאות תלוי בשני גורמים: שווקים וכח אדם. אין בעיה לספק את התצרוכת המקומית. יש בעיה למצוא שווקים ליצוא התוצרת החקלאית הישראלית (שאלה של כושר תחרות). מבחינת כח אדם, גם היום אין מספיק כח אדם ישראלי בחקלאות משני צדי הקו הירוק. אי אפשר להגדיר את צרכי המים הישראליים לפני שעונים על השאלות האלה. השלכות מהעבר לעתיד מצביעות על חוסר יכולת תכנון. מבחינה פוליטית הירדן הוא נהר בינלאומי. כל הבעיות הבינלאומיות של המים קשורות לפתרון מדיני שיינתן למערכת "ירדן". הקצאת המים מנהרות בינלאומיים היא פועל יוצר של הסכמים בינלאומיים. הסכמים כאלה לא קיימים לגבי הירדן.

ב-1953 שלח הנשיא אייזנהאואר את איש העסקים אריק ג'ונסטון להכין תוכנית, שתבטיח חלוקה צודקת של מי הנהר. מאחר ומדינות ערב התנגדו לכל הסכם ממנו תפיק ישראל תועלת, נכשלה "תוכנית ג'ונסטון". אם ישנם הסכמים בינלאומיים הנוגעים לירדן, הם נעשו ישירות עם מדינות שכנות או באמצעות צד שלישי. ישראל שואפת להבטיח את מקורות המים שפיתחה עד היום. למעשה נוצלו רוב מי הירדן וגם חלק קטן של מי הירמוך.

האפשרות שישראל תחזיר את רמת-הגולן לסוריה נראית היום, אחרי הצהרות נשיא סוריה חאפז אל-אסד בדבר מוכנותו לשלום, סבירה יותר מתמיד. על ההשלכות של שליטה סורית ברמת-הגולן על המקור העיקרי של מים עיליים לישראל אומר תת-אלוף במיל' אריה שלו מ"המרכז למחקרים אסטרטגים על שם יפה" באוניברסיטת תל-אביב: "מן ההכרח לבחון את הסיכונים האפשריים לישראל, אם במסגרת הסכם שלום עם סוריה תיאלץ ישראל לפנות את רמת-הגולן: א. ניסיון סורי להטות את מימי הבניאס, כפי שעשו בסוף שנת 1964. ב. קידוחים בעומק של כמה מאות מטרים ושאיבת מים מאגן הבניאס, הדן והחצבאני. גץ חסימת עד שמונים מיליון מ"ק מתוך מאתיים מיליון מ"ק ממקורות רמת-הגולן. לפיכך, מסיבות כלכליות לאומיות, משפטיות ואף הרתעתיות, דרוש שבחוזה השלום (אם וכאשר יחתם) ייכללו סעיפים, אשר יבטיחו את המשך זרימת המים הטבעית לישראל ולנהר הירדן. אנשים בישראל בעלי רקע בטחוני חלוקים בדעותיהם בשאלת השטח שיש להחזיק בגולן לאחר חתימת חוזה השלום, כדי לאבטח את מקורות המים. אם יושגו בעתיד הסדרים מתוך הסכמה בין מדינות המזרח-התיכון, וביניהן ישראל, על שיתוף פעולה אזורי בנושא המים, יפחת הצורך להבטיח את מקורות המים המגיעים לישראל מסוריה ומלבנון. עד אז, יש לדאוג: א. שכוח ישראלי יהיה ערוך בשטחים השולטים על מעיין הבניאס ובשטחים השולטים על החרמון. ב. שכוח ישראלי יהיה ערוך על המדרגה הראשונה שממזרח לנהר הירדן ולים כינרת, כדי למנוע מסוריה להיות שותפה למקורות מים אלה."


בתמונה נדירה מצולמים ראשי הכנסייה הגריקו-אורתודוכסית בארצות-הברית וברוסיה על רקע הירדן. צילם: דני זריהן.

באחד מימי ינואר 1869 פילח חרטומה החד של שוטית (סירה המיועדת לשיט בנהרות ובביצות) את מימיו השקטים של נהר הירדן. על דפנותיה של הסירה היה רשום השם "רוב רוי" ובתוכה ישב אחד המפורסמים בחוקרי ארץ-ישראל במאה ה-19, הסקוטי ג'ון מקגריגור. מסעו המתועד של מקגריגור לאורך הנהר ומקורותיו העשיר מאוד את הידע על הירדן, החולה והכינרת. וכך תיאר הגיאוגרף את ביצות החולה: "... בשום מקום לא יכולתי לתחוב את חרטומה של "רוב רוי" ולו כדי שלוש רגליים בלבד, לתוך הסבך הצפוף של היער הצף הנפלא הזה...;" אחד הרעיונות המעניינים שהגה מקגריגור היה ליבש את החולה. 125 שנים מאוחר יותר שטות על מימיו הירוקים והשקטים של הירדן סירות קייק אדומות הנושאות את השם "רוב רוי". על הגדה מונחות סירות זו על גבי זו, כשחציין שקוע במים. לא הרחק משם ירדו אל תוך המים נוצרים מאמינים. אתר הטבילה "ירדנית" נמצא מעט אחרי סכר דגניה. אין זה מקום הטבילה המקורי היות והמקום, הנמצא על הגבול עם ירדן, היה מטרה נוחה להתקפות מחבלים. אוטובוסים עמוסים בצליינים מארצות הברית, אפריקה, אירופה ואינדונזיה מגיעים למקום מידי יום. הפוטנציאל הכלכלי הטמון במקום הפך אותו לעסק מסחרי לכל דבר. מדרגות נוחות מובילות את הצליינים אל המים. בבקבוקים קטנים הם ממלאים "מים קדושים" – מזכרת מן הנהר. המאמינים יותר מקבלים גלימות לבנות רחבות ומעודדים זה את זה להשתתף בחוויה הרוחנית הרטובה.


השחקן סמי דיוויס ג'וניור יוצק "מים קדושים" על מאמין נוצרי אחר. צילם: דני זריהן.

חשיבותו הדתית של הנהר בעיני הנוצרים עשתה אותו לאחד ממקורות המים הקדושים ביותר בעולם. מאז ותמיד היה הנהר הצנוע הזה סמל דתי חשוב להינתקות מאורח החיים הנוודי ומעבר ליישוב קבע. חציית בני-ישראל את הירדן היתה סמל לחיים חדשים. בידודו של הנהר והמיסטיקה שדבקה בו בזמנים קדומים משכה אליו מנהיגים חברתיים שקראו תיגר על הממסד השלטוני והדתי. כאלו היו אליהו הנביא, תלמידו אלישע ויוחנן המטביל. הנהר קיבל את קדושתו בעיקר בגלל פעולת ההיטהרות במים. הירדן לא מילא תפקיד חשוב במסורת היהודית אבל נעשה סמל דתי חשוב בנצרות. באזור הירדן התחתון סמוך לשפכו של הירדן לים-המלח, אל מול הר-נבו, הטביל יוחנן המטביל את הנוהרים אחריו ואת ישו. אירוע הטבילה של ישו היה אחד המרכזיים בחייו ואחד הטקסים (סקרמנטים) החשובים ביותר בכנסייה – הבפטיזם. הקדושה סביב הנהר ייחסה למימיו סגולות רפואיות ועל טבעיות. צליינים שהגיעו מאירופה לארץ וזכו להיטבל בירדן, מילאו מים בכליהם כדי לברך בעזרתם את שדותיהם וכרמיהם. בעלי ספינות חדשות נהגו להתיז מים על הספינה על מנת להבטיח הפלגה בטוחה. עטופים בתכריכים לבנים, כשידיהם פשוטות לצדדים וממלמלים פסוקים טבלו הצליינים במים הרדודים.

אחרי מפגשו של הירדן עם הירמוך הוא ממשיך בדרך נפתלת ומוזרה דרומה עד ים-המלח. בדרכו המיוחדת מתחתר הירדן בקו מפותל לאורך כ-223 ק"מ של קו זרימה, בעוד הקו האווירי בין הכינרת לים-המלח הוא כ-105 ק"מ. מהירות זרימה גדולה של 1.37 מטר לשנייה במצב שפל ו-5.1 מטר לשנייה בגיאות ושיטפונות, והבדלים חדים בכמות המים בנהר בין חורף לקיץ הם בין הגורמים העיקריים לפיתולים דמויי המעי של הירדן. חוקרים טוענים שככל שמי הנהר עשירים בחומר חולי דק גרגר, יהיו פיתולים רבים יותר. הירדן מתחתר באדמת חוואר חרסית, שמקורה בימת הלשון הקדומה ובחומר המגיע מנחלים ממזרח וממערב. הדבר מעלה מאוד את ממוצע החומר דק גרגר בנהר וגורם לנפתולי הירדן הרבים. תופעת ההתפתלות זכתה גם לשם "מיאנדרים", על שם נהר המיאנדר בתורכיה שבו הוגדרה התופעה לראשונה.

הירדן זורם במרכזה של בקעת הירדן. לבקעה שני חלקים: הבמה המישורית הבונה את תשתית בקעת הירדן ונקראת כיכר הירדן או בערבית הע'ור. בתוך המישור הזה התחתר אפיק הנהר ויצר עמק ברוחב של 1-1.5 ק"מ. העמק הזה נקרא גאון הירדן או בערבית זור. בשנות השמונים הכשירה מדינת ישראל שטחים גדולים בזור לצורך גידולים חקלאים. לפרויקט הזה היו כמה סיבות: פיתוח גאון הירדן דילל את הסבך הצמחי לאורך הנהר, מה שהקל עד אז על חוליות מחבלים לפעול מגבול ירדן-ישראל. השטחים הרחבים שהוכשרו הזיזו את קו הגבול הפיסי עד לקו המים עצמו; מי הנהר הזורמים לים-המלח אינם מנוצלים ולא היה עבורם שום תכנון בנציבות המים. שאיבת המים ישירות מהנהר וניצולם לחקלאות הוא רווח נקי למשק המים בישראל (כשליש ממחיר מי הקידוחים בבקעת הירדן); התנאים הטופוגרפיים של הזור יוצרים בו גומחה אקלימית נוחה המאפשרת הבכרה מהירה יותר של גידולים שונים. העובדה הזאת נותנת לחקלאי הזור יתרון שיווקי יחסי.

גידולי החקלאות בזור חייבים להיות עמידים במים מליחים בריכוז גבוה, לכן מגוון הגידולים מצומצם: תמרים, אספסת, עגבניות לתעשייה, גידולי שדה, אבטיחים ומלונים. מליחות המים וכמות הבוץ הרבה במים גורמים לבלאי גבוה של מערכות ההשקיה המרשתות את השטחים המעובדים ולעלות אחזקה מאוד גבוהה. משתרע כמות המים בירדן בחורף לעומת הקיץ מאלץ את החקלאים להגביל את שעות ההשקיה. שיטפונות בחורף מזיקים לציוד, לגידולים ולקרקע. אף על פי שניבאו לחקלאות הזור תחזיות אופטימיות, חוסר התכנון ומגבלות שונות הביאו לידי כך שמתוך 14,000 דונם שהוכשרו רק כ-3000 דונם מעובדים בפועל. המספר הקטן של החקלאים שנהרו לזור וסדרי עדיפויות שונים (כמו העלייה מברית המועצות בתחילת שנות התשעים) אצל מקבלי ההחלטות באוצר הישראלי הביאה הפחתת התקציבים לפיתוח הזור. הרבה מהשטחים שהוכשרו בשנות השמונים נתגלו כלא מתאימים לגידולים חקלאיים. המגמה היום היא לנצל ניצול כלכלי מקסימלי את השטחים המרושתים במערכות השקיה.

בצומת פצאל פגשנו את "שחקני" שנות התשעים ב"תכנית אלון". חלק מהתכנית היה להקים מפעל התיישבות יהודי בבקעת הירדן מיד אחרי מלחמת ששת הימים. לרצף ההתיישבותי המתוכנן היו שתי מטרות: יצירת גבול בטוח לישראל ושליטה אסטרטגית לאורך בקעת הירדן; התמודדות עם מצב חדש שבו יש אוכלוסייה ערבית גדולה ביו"ש תחת שליטה ישראלית. ממשלת ישראל קיבלה את "תכנית אלון" אף על פי שמעולם לא הכריזה על כך רשמית. העובדה שהאוכלוסייה הערבית באזור הבקעה מתרכזת סביב נאות מדבר אפשרה להתיישבות היהודית לעבד שטחי קרקע גדולים, להוות משקל דמוגרפי רציני ולהשלים מערך ישוב יהודי המקיף את יו"ש. מאחורי התכנית עמדה חשיבה צבאית בטחונית על פיההקמת יישובים תורמת לביטחונה של ישראל ומיקומם קובע למשה את מיקום הגבול הבינלאומי של ישראל. ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן אמורה להבטיח את פירוזו של האזור אם וכאשר ישתנה בעתיד מעמדו המדיני. לאור העובדה שמספר ימים קודם צפו כל תושבי הבקעה ברבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ביקשנו לבדוק מה חושבים על כך תושבי הבקעה. היה קשה לדבר על הנושא עם בנישו מרסל, יהודי צרפתי שעלה לארץ לפני עשרים שנה ומטעמים אידיאולוגים בא להתיישב בבקעה. למרסל תחנת דלק במפגש פצטל. במבטא צרפתי כבד ודיבור זועף ואירוני כמו שרק צרפתים יודעים לעשות, סיפר: "לפני שבאתי לארץ גרתי באלג'יר. הערבים סילקו אותנו משם. עכשיו גם מפה רוצים לסלק אותי. אם אני הולך מפה זה רק חזרה לצרפת. אני לא נשאר בארץ. הערבים לא יגרשו אותי פעמיים." בשכנות למרסל מתגוררים למעלה מ-1500 לטאות פרה-היסטוריות שלחיצת היד רבין-ערפאת נראית להם לא יותר ממתאבן לארוחת הצהריים. חוות התנינים של מושב פצאל הוקמה ב-1987 למטרות תיירותיות ולתעשיית עורות.

על גשר נטוי מעל לחבורת תנינים רעבים דיברתי על פוליטיקה ותנינים עם גיורא גרבר ממושב פצאל המנהל את החווה יחד עם עמי דותן. החווה קיימת מ-1987 ומציעה סיורים תיירותיים. התנינים הם תניני יאור שהגיעו מקניה. הרבייה נעשית בחווה ורק דקות ספורות לפני שהגעתי בקעו 25 תנינונים קטנים. ההכנסות הם עדיין מתיירות בלבד ולא מתעשיית עורות. התנינים הבוגרים הם בני 40-50 ורק עוד כמה שנים יתרגלו לסביבתם החדשה. התנינים אוכלים רק פעם בשבוע. אחד מכוכבי החווה הוא "חרומף", תנין בן 50 שכבר נמצא משנת 1987 בחווה. בקרב בין זכרים איבד התנין הקשיש את חצי מלסתו העליונה. גושי בשר שגיורא הטיל לעברו נאכלו על ידי הלטאה הגדולה ללא כל מגבלה. לגיורא יש קשיי עיכול מסוג אחר: "אנחנו עדיין לא יודעים איך לאכול את ההסדר המדיני החדש. יש הרבה ערפל ואף אחד לא יודע אם הבקעה תוחזר או לא." כששאלתי אותו על עתידה הכלכלי של החווה אם יהיה שלום בינינו לירדן וסוריה אמר: "מבקרים מירדן ומסוריה יכולים להביא להצלחת החווה."

מעל למפגש פצאל ניצבת אנדרטת הבקעה. את הפסל הענק (21 מטר) שנראה כמו תותח גדול ומכונף נגד מטוסים, פיסל הפסל יגאל תומרקין כדי להנציח את אחד מפרקי הלחימה הקשים בתולדות צה"ל – הקרב על נהר הירדן. על קיר הבטון של האנדרטה חקוקים שמותיהם של מאות מחיילי צה"ל שנפלו במילוי תפקידם בהגנה על הבקעה מאז 1967. מרחבת התצפית של האנדרטה ניתן לראות את העיירה כארמה שבירדן, שבה פעלה מפקדת פתח'. אחת מבעיותיה הפוליטיות העיקריות של ירדן היתה מערכת יחסיה עם ארגוני הגרילה הפלסטינים. מימון, נשק ולגיטימציה שקיבלו ממדינות ערב הפכו ארגונים כמו הפתח' לממסד כלכלי וצבאי גדול שלקח לעצמו את ההנהגה במחנות הפליטים והשתלט על שטחים גדולים ליד הירדן. הסתננויות לתוך ישראל וביצוע פיגועי טרור נגד צה"ל ואזרחים נענו בפעולות תגמול ישראליות כמו פעולת כארמה במרץ 1968, בה נהרגו כשלושים מחיילי צה"ל (צנחנים ושריון). הצלחת הפעולה היתה חלקית וארגוני הטרור ראו בה ניצחון. לקראת סוף שנות השבעים הלכה וצמחה בתוך ירדן מדינה פלסטינית והמתיחות הפנימית היתה על סף של מלחמת אזרחים. ב-6 לספטמבר 1970 חטפו מחבלים פלסטינים שלושה מטוסים זרים והנחיתו אותם על מסלול נחיתה סמוך לזרקא. הצבא הירדני לא הורשה להתקרב או לשחרר את הנוסעים. המלך חוסיין הכריז על מצב חירום והצבא תקף את ריכוזי המחבלים בעמאן וערים נוספות ובמחנות הפליטים. העולם הערבי הגיב בחרם מדיני וכלכלי על ירדן, וסוריה אף הכניסה כוחות שלה לצפון ירדן. הכוחות הסורים הובסו על ידי הירדנים ונאלצו לסגת גם בלחץ של ארצות הברית וישראל. באותו חודש, שכונה "ספטמבר השחור" על ידי העולם הערבי הרדיקלי, חוסל הממסד הצבאי והארגוני של אש"פ בירדן והועתק לדרום לבנון. התחזקות מעמדו של המלך חוסיין וסילוק ארגוני הטרור חיזקו מאד את יחסי הגבול השקט שבין ישראל לירדן.

על נהר הירדן כקו גבול צבאי בין ישראל לירדן הסביר תת-אלוף במיל' אריה שלו: "לנושא הזה שני היבטים:

‏א. הנהר כמכשול; צבאות ערב, במקרה של התקפה מתואמת של מדינות ערב מהחזית המזרחית, חייבים לקחת בחשבון את המורדות התלולים, שעליהם לעבור כדי להגיע לבקעה ולנהר. יש בנהר רק שני גשרים אך בימי הקיץ יש מספר לא קטן של מעברות (קטעים רדודים מאד של הנהר) שבהם יכולים טנקים לעבור כמעט ללא בעיה. ואולם כל מי שירצה לתקוף חייב לדעת שברגע שירד מההרים, יתגלה בצד השני.

‏ב. פיגועי חבלה משטח ירדן; למיטב ידיעתי הירדנים עושים את כל המאמצים למנוע פיגועי חבלה נגדנו. עם זה יש לזכור שיש אוכלוסייה פלסטינית גדולה בירדן. אם יקום שם משטר אחר (אפשרות תיאורטית), יהפוך הנהר לגבול המאפשר פעולות טרור.

ייתכן מאוד שהסכם פוליטי כלשהוא, יאפשר לישראל להחזיק כוחות לתקופה ארוכה, עד שבאמת יהיה שלום. הגבול הבטחוני של ישראל ימשיך להיות בנהר הירדן."

מדיניות הגשרים הפתוחים משקפת את היחסים הטובים בין שתי המדינות. בשעות אחר הצהריים חלפנו על פני שורה ארוכה של משאיות כחולות עמוסות סחורות, שהמתינו לפתיחתו של גשר אדם למחרת בבוקר. גם גשר אדם וגם גשר אלנבי מאפשרים מעבר סחורות יבוא ויצוא בין יו"ש וירדן. דרך הגשרים נכנסים אזרחים מארצות ערב המבקרים ביו"ש. תושבי יו"ש יוצאים לירדן ומשם למדינות ערביות אחרות וחוזרים. תושב מדינה ערבית הרוצה לבקר ביו"ש שולח למארחו מכתב בקשה לאישור כניסה ודרכון ירדני בר-תוקף. הבקשה מועברת למינהל האזרחי של אותה נפה. אם הבקשה מאושרת רשאי האורח לשהות בארץ עד תשעים יום. הנוהל הזה מוסכם עם ירדן.

בליווי של נציגת דובר צה"ל ביקרנו במסוף הגבול של גשר אלנבי. לא הורשינו לצלם. תהליך המעבר בגשר הוא ארוך ומסורבל ומאוד לא נעים בשל חיפושים גופניים קפדניים ובדיקת כל תכולת המטען של הנוסעים הערבים. ניסיונות של ארגוני חבלה להחדיר אמצעי לחימה, תעמולה וכסף דרך הגשרים לתוך ישראל לא מותירים ברירה בידי שלטונות ישראל. גם המשאיות המעבירות סחורות לירדן וממנה חייבות בבדיקות בטחוניות. משאיות העוברות בגשר אלנבי צבועות בירוק ואלו בגשר אדם צבועות בכחול. המשאיות בבעלותם של תושבי יו"ש האמינים על גורמי הביטחון הישראלים. שינויים מסוימים הוכנסו במשאיות על מנת להקל את בדיקתן: כיסא הנהג אינו מרופד, מכסה המנוע הוסר, למיכל הדלק פתח גדול, ועוד. מרגע שעברו המשאיות את הגשר הן חייבות לחזור עד ארבע אחר הצהרים באותו היום. לאחר שחזרו הן נכנסות ל"הסגר" של 24 שעות שבו נבדק כל בורג בקפדנות. בחודשים יולי-אוגוסט מוכפל מספר היוצאים דרך הגשרים עקב העלייה לרגל למכה. בחורף, בעונת השיא של התוצרת החקלאית העוברת מיו"ש לירדן, עוברות כ-120 משאיות ביום עם מטען ממוצע של כ-10 טון. רוב המוצרים החקלאים הם פירות וירקות, שמן זית, שתילים של עצי פרי ועוד. 20 אחוז מהסחורות הן אבני בניין ושיש הנחצבות ביו"ש ומבוקשות מאוד בירדן ובערב-הסעודית. ירדן מטילה מידי פעם הגבלות על הסחורות המגיעות מיו"ש וזאת כדי למנוע אינפלציה בשוק הירדני. סחורות הנחשדות כישראליות מוחזרות מיד. היבוא מירדן מצומצם מאוד. ישראל מתירה רק מעבר של סחורות הניתנות לבדיקות בטחוניות. רוב התוצרת הירדנית העוברת את נהר הירדן היא ספרים וסרטים (מצונזרים בקפידה), בצל מרוסס, ברזל וסמנה (שומן צמחי המגיע כמוצק ומומס לצורך בדיקה).

אחרי תיאום עם מפקד הגשר ירדנו אל גשר אלנבי עצמו. הגשר הצנוע והרעוע הוא היום אחד המחסומים שנידון במשא ומתן בין ישראל להנהגה הפלסטינית. שני הצדדים רוצים לשלוט על תהליך המעבר בגשר. קצין ישראלי וירדני שעמדו וכיבדו זה את זה בסיגריות הם דוגמה לשנים של יחסי נורמליזציה מוזרים עם ירדן. הקצין הירדני לא אישר צילומים על הגשר מהצד שלו וזה הישראלי הסכים רק לצילום אחד של אוטובוס ירדני החוצה את הגשר אל הצד הישראלי. בינתיים שכח אותנו הקצין הירדני והתרכז ביופייה של נציגת דובר צה"ל שהתלוותה אלינו.

ג'יפ צבאי נסע לפנינו על הדרך המובילה לגשר עבדאללה. מעבר לגדר המערכת נמצאת ארץ ערבות יריחו צחיחה וצהובה. הרוח עיצבה באדמת החוואר הפריכה פסלים סביבתיים טבעיים המעניקים למקום נוף של כוכב אחר. על אותו כוכב נמלט מפנינו צבי צעיר ונבלע בנוף הצהוב. לפני גשר עבדאללה ההרוס עומדים מספר מנזרים נטושים, המוקפים בגדרות ושלטי אזהרה ממוקשים. המנזרים נבנו סמוך למקום, שלפי המסורת הנוצרית הטביל בו יוחנן המטביל את ישו. המבנה הבולט ביותר, מנזר יוחנן המטביל, נבנה בראשית התקופה הביזנטית והוזכר לראשונה במאה השישית. המנזר יווני אורתודוכסי ומוכר בשמו הערבי "קצר אל-יהוד" (מצודת היהודים). שרידי הרס ועזובה ניכרים במבנים הישנים. על קירות המנזרים והקפלות סימני ירי רבים. כל חמשל המנזרים נבנו אחרי 1930 ורק בכנסייה האתיופית-קופטית והרומנית היתה פעילות שוטפת. בשל התקפות מחבלים וחילופי אש משני עברי הנהר נינטש המקום. בספרו "הפיתוי האחרון של ישו" תיאר הסופר היווני ניקוס קאזאנצאקיס את אתר הטבילה כמקום אליו מגיע מדרום משב סרחון כבד של גוויות נמקות וחום בלתי ניסבל. בתוך הנוף האפוקליפטי הזה צמחה תנועה דתית-חברתית ששינתה את פני ההיסטוריה האנושית.


צליין נוצרי מניגריה אוחז בחוזקה ברועהו הרוחני, המטביל אותו במי הירדן. אירוע הטבילה של ישו בנהר היה אחד המרכזיים בחייו והפך לאחד הטקסים החשובים בכנסייה. צילם: דני זריהן.

"למעשה היה נהר הירדן המקום שבו נולדה הנבואה של ישו." מסביר פרופ' מיכאל הרסגור, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב: "העובדה שהירדן הוא נהר צנוע וקטן היא שאפשרה נבואה בישראל. ממדיו הקטנים של הנהר לא אפשרו בניית חברה הידראולית – חברה המותנית שליטה על זרמי מים גדולים כמו הנילוס, הפרת והחידקל, הגנגס והנהר הצהוב בסין. חברה הידראולית הרוצה להבטיח את המשך קיומה התלוי בנהר, צריכה לווסת, להשגיח ולנהל עבודות עפר. עבודות טכניות שכאלה מחייבות משמעת ומבנה אוליגרכי המושך את כוחו המוחלט משליטתו במשק המים. החברה הישראלית העתיקה לא ידעה את המשטרים ההידראוליים היודעים טכנולוגיה מימית. קטנותו של הירדן נתנה לעם ישראל את הייחוד שאפיין אותו ביחס לחברה המצרית, הבבלית, האשורית והשומרית. אם הרודיטוס, ההיסטוריון היווני, אמר שמצרים היא מתנת הנילוס, אז הירדן הוא ברכת ישראל העתיקה. הנהר לא הכתיב משטר דומה לזה שבמצרים, כך התאפשרו החופש וגילויים אינדיבידואליים כמו הנבואה. קריירת הנבואה של ישו נמשכה שלוש שנים בלבד. הוא החל בה בגיל 30 ונצלב כשהיה בן 33. כאדם אמביציוזי ואיש פוליטי הקים סיעה שדגלה ברעיון לקחת חלשים ומושפלים ולהפוך אותם לכח פוליטי חשוב ("אתם האחרונים תהיו ראשונים"). בנוסף לישו היו עוד שני יהודים חשובים בהיסטוריה העולמית שהשתמשו באותו רעיון: משה רבנו וקרל מרקס. נביא נוסף שפעל בזמנו של ישו, 30 שנה אחרי הספירה, דור וחצי לפני המרד הגדול, היה יוחנן המטביל. ליוחנן היה את גימיק הטבילה. בדומה לישו היה רדיקלי ולא מטיף מוסר, אלא אדם שאיים על השלטון, הממסד הדתי והחברה. מסיבה זאת ערף בנו של הורדוס את ראשו. על הירדן נולדו יסודות האינקוויזיציה: השמדת הבלתי ראויים לחיות (מתי ג12 ולוקס ג9). גם ביהדות יש את רעיון ההיטהרות במים, אולם בנצרות הוכנסה גם האש, שאפשרה השמדת הלא ראויים ללא שפיכת דם האסורה בנצרות. אחרי שישו נכשל ונצלב הדגישה המסורת הנוצרית את דבריו הרכים ולא את אלה הרדיקלים. עם זה, עד היום יש בכנסיה הקתולית זרם מחתרתי עם אתולוגיה של מהפיכה קתולית רדיקלית, שקורא תיגר על הממסד הנוצרי בוותיקן. אחת הבעיות האתולוגיות הנוצריות היתה מדוע היה צריך ישו לבוא להיטבל ולהיטהר על ידי יוחנן אם הוא בן האלוהים המושלם שמעולם לא חטא. הפירוש שנתנו התיאולוגים הנוצרים הוא שישו בא לעודד את יוחנן המטביל שאמר: "מי אני שאטביל אותך". תשובתו של ישו היתה: "באתי להיטבל במי הצדק." האמת ההיסטורית היא שיוחנן היה הרבה יותר מפורסם מישו באותה תקופה. כושר התעמולה והשיווק של מפיצי הנצרות (כמו התרת אכילת בשר חזיר שהיה בעל ערך כלכלי רב באגן הים-התיכון) היה גאוני והוא שהפך אותה למה שהיא היום והרחיק ממנה את היהדות."

מחשב את קיצו לאחור הולך הירדן וגווע בחיקו של ים-המלח. הדלתה של הנהר מתחילה קילומטרים אחדים לפני שפך הירדן. הפיתולים של גאון הירדן נעלמים ואת מקומם תופסות שלוש קשתות הנפרשות אל תוך ים-המלח. שינויים עונתיים במפלס ים-המלח וזרימת הירדן משנים ללא הרף את צורת הדלתה, הבנויה לגונות, שרטונות וזרועות שפך. בפרפורי גסיסה אחרונים מת מקור המים המתוקים 130 מטר בעומקה של הימה המלוחה.

כמו שלא התחלתי את המסע לאורך הירדן כמו שרציתי, כך גם לא סיימתי אותו. רציתי לראות את המקום בו הוא נשפך אל ים-המלח. קצין המודיעין בג'יפ הצבאי שלפני טען שאין לו אישור להגיע עד שם. הבטתי בפעם האחרונה בפס המים הירוק והעכור, בעצי האשל ובצפצפות הפרת ונסענו ליריחו, שחגגה באותו היום את תחילתו של תהליך ארוך, שאולי יחזיר לה את השליטה על הנהר שממזרח.

ביבליוגרפיה:
כותר: מהלכי נהר
מחבר: בן-צור, דודו
תאריך: פברואר-מרץ 1994 , גליון 2
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית