עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > חנוכהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
מידע על כיבוש ירושלים בידי המקבים וטיהור בית המקדש בתקופת הבית השני - על מרד החשמונאים בירושלים ומלחמתם ביוונים (נגד המלך אנטיוכוס אפיפנס).
בכ"ה בכסלו שנת 164 לפני הספירה, הקריבו המקבים קרבן חדש על המזבח החדש שבבית המקדש ויום זה נקבע כחג החנוכה.



כיבוש ירושלים וטיהור בית המקדש
מחברת: מתיה קם



 

כ"ה בכסלו שנת 164 לפני הספירה - כיבוש ירושלים וטיהור בית המקדש


לעיר ירושלים היה חלק חשוב במרד החשמונאים ובמלחמתם ביוונים.
מרד החשמונאים, שפרץ בשנת 167 לפני הספירה, לא החל בירושלים – אלא בעיר מודיעין – אך אחד היעדים המרכזיים של המרד היה כיבוש ירושלים מידי המלך אנטיוכוס אפיפנס והחזרתה לשלטון יהודי כעיר יהודית. שלוש שנים לחמו החשמונאים עד שהשיגו יעד זה. וביום כה בכסלו בשנת 164 לפני הספירה כבשו החשמונאים, בפיקודו של יהודה המקבי, את ירושלים וטיהרו את בית המקדש.



 

אנטיוכוס אפיפנס – וירושלים


המלך אנטיוכוס אפיפנס ביקש לחזק את האופי היווני של ממלכתו, וזאת באמצעות הפיכת ערים קיימות – ובכלל זה ערים יהודיות – לערים יווניות. במסגרת מדיניות זו הפך אנטיוכוס את ירושלים לעיר יוונית, והעניק לה על שמו את השם היווני – אנטיוכיה. בכך ביטל המלך את החוקה היהודית של העיר ואת אופיה כעיר יהודית, והפך אותה לעיר יוונית ואלילית. בפעולה זו סייעו לו מנהיגי המתייוונים* בירושלים, ובראשם שניים ששימשו בתפקיד הכוהן הגדול – יאסון ומנלאוס.
כדי לממן את מסעות המלחמה שלו – ובלי שהייתה כל התגרות מצד היהודים – שדד אנטיוכוס את בית המקדש ולקח את כל כלי הזהב שהיו בו, ובהם מזבח הזהב ומנורת הזהב. "שוד המקדש בידי אנטיוכוס התקבל ביהודה בתדהמה ובזעם" – גם בקרב חוגי המתייוונים. יאסון, שהודח בינתיים מכהונת הכוהן הגדול על-ידי אנטיוכוס ומנלאוס וברח לעמון, החליט לחזור לירושלים בראש גדוד חיילים. מרידה זו של יאסון הייתה מכוונת נגד אנטיוכוס ומנלאוס שודדי המקדש, למרות שבשעתו היה יאסון עצמו שותף פעיל למאמציו של המלך להפוך את ירושלים לעיר יוונית.

בסוף שנת 168 לפני הספירה חזר המלך אנטיוכוס ליהודה וכבש את ירושלים – כיבוש שהיה מלווה בהרג רב באוכלוסייה היהודית. בעקבות הכיבוש התרוקנה ירושלים מתושביה היהודים. חומת העיר נהרסה, והמצודה החדשה שנבנתה במקומה – החקרה – הייתה למעוזם של המתייוונים בהנהגתו של מנלאוס.


* מתייוונים: יהודים שאימצו לעצמם את התרבות ואורח החיים של היוונים, לפעמים עד כדי ויתור על אורח החיים היהודי – על הדת והמסורת היהודית.



 

כיבוש ירושלים בידי המקבים


כאמור, מרד החשמונאים פרץ במודיעין – ולא בירושלים – בשנת 167 לפני הספירה. שלוש שנים נלחמו החשמונאים בצבאותיו של המלך אנטיוכוס אפיפנס – עד שהצליחו לכבוש את ירושלים. מתתיהו החשמונאי עמד בראש המרד במשך כשנה, ולאחר מותו עבר הפיקוד על המרד לבנו השלישי, יהודה, שנודע בכינוי "המקבי". יהודה נחשב ל"מצביא היהודי המהולל ביותר של תקופת הבית השני", והוא שהוביל את המורדים לכיבוש ירושלים בחודש כסלו שנת 164 לפני הספירה. לכיבוש ירושלים קדמו כמה ניצחונות חשובים, ובעיקר הניצחון בקרב אמאוס*. ניצחון זה העמיד בסכנה את צבאו של אנטיוכוס בירושלים, וחיזק מאוד את מעמדו של יהודה המקבי כמנהיג היהודים. מותו של המלך אנטיוכוס בשנת 164 לפני הספירה היה שעת כושר שאותה ניצל יהודה המקבי כדי להשתלט על ירושלים ולכבוש אותה (פרט למבצר החקרה, שנותר בידי היוונים).

* אמאוס – יישוב ממערב לירושלים, באזור לטרון.


וכך אמר יהודה המקבי ללוחמיו לפני יציאתם לכיבוש ירושלים:
"[לעולם], חברי, לא תזדמן לכם שעה אחרת,
שיש בה הכרח גדול יותר בעוז נפש ובבוז לסכנות משעה זו,
שכן אם נילחם עכשיו באומץ לב – ניתן לנו לשוב ולזכות בחירות,
שהיא חביבה על כל הבריות (=האנשים) בזכות עצמה,
וחיבה יתירה נודעת לה מכם בגלל הזכות [שהיא מעניקה לכם] לעבוד את אלוהים.
ומכיוון שבידכם הדבר בשעה זו,
לשוב ולהשיג את החירות הזאת ולחדש [את] חיינו באושר ובברכה…
על פי החוקים ומנהג האבות –
או לשאת את החרפה הגדולה ביותר,
ולהשאיר [את] גזעכם ללא זרע לכשתהיו רכי לב במערכה (=במלחמה).
הילחמו לפי כורח השעה ושימו אל לבכם,
שהמוות צפוי גם לבני אדם שאינם נלחמים,
והאמן תאמינו שבמותכם למען פרסי הניצחון, כגון – חירות, מולדת, חוקים ודת,
תזכו לתהילת עולם.
היכונו אפוא ברוחכם, כי מחר עם שחר תתנגשו עם האויב".

יוסף בן ממתיהו, קדמוניות היהודים, חלק ג ספר שנים עשר. תרגום לעברית: אברהם שליט, מוסד ביאליק, תשכ"ג.




 

טיהור בית המקדש בידי המקבים


הפעולה הראשונה של יהודה בירושלים הייתה טיהור בית המקדש מן הפסילים ועבודת האלילים:
המקבים הרסו את המזבח שנשאר (מזבח הָעוֹלָה), שאותו הפך אנטיוכוס למזבח של האל זאוס, ובכך חילל אותו. במקומו של המזבח המחולל בנו המקבים מזבח אבנים חדש. הם גם הכינו כלים חדשים למקדש, ובהם מנורה, כדי לחדש את העבודה בבית המקדש. וביום כה בכסלו (שנת 164 לפני הספירה) הקריבו המקבים קרבן חדש על המזבח החדש וחגגו את חנוכת המזבח בתפילה ובשמחה. ומאז נקבע יום זה של חנוכת המזבח – כה בכסלו – כחג החנוכה, שאותו חוגגים מדי שנה במשך שמונה ימים. במהלך שמונת ימי החנוכה נוהגים להזכיר את טיהור בית המקדש בברכות ובתפילות החג: "… ואחר כך באו בניך (=החשמונאים)… וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלה להודות ולהלל לשמך הגדול".



כדאי לקרוא עוד על חג החנוכה - חג האורים, חג האש ועל המאבק בין היהודים ליוונים.

ביבליוגרפיה:
כותר: כיבוש ירושלים וטיהור בית המקדש
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית