הסדרי נגישות
עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > המזרח התיכון
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
תיעוד מסע בקניוני מואב ואדום שבירדן (ואדי עסל, ואדי ע'ויר ונחל ארנון) הבנויים מאבן חול.



אל קניוני מואב ואדום
מחברים: שוקה רווק; פרופ' אבי שמידע


במשך כל השנים בהן טיילנו במדבר יהודה ובנגד המרכזי, וגם אחרי כינון השלום עם ממלכת ירדן, צפינו אל עבר צדם המזרחי של ים המלח והערבה. ידענו שבחומת ההרים שמולנו ישנם קניונים מופלאים של אבן חול, אשר בחלק מהם זורמים מים רבים. קראנו בספריו של י. ברסלבסקי על הארנון "מפאת נפילי הסלעים הסותמים את ערוצו, ובעיקר מפאת האצטבאות או דרגשי הסלע לרוחבו המקפיצים את זרמי המים בצורת אשדות קצרים ועזים, אין לעבור את נחל ארנון לאורכו בשום פנים ואופן, רק ממרומי ההרים יכול אדם להציץ אל תהומותיו התלולות, האיומות ונהדרות ההוד." תיאור נלהב לא פחות קראנו על נחל זרד שבגבול מואב-אדום. קראנו גם את ספרו של רפי טהון "סביב ים המלח" אודות מסעם המופלא של 12 חניכי מחנות העולים, שיצאו בשנת 1934 מיריחו והקיפו את ים המלח תוך כדי חציית קניוני אבן החול בארץ מואב.

לאחר כינון השלום עם ירדן, התחלנו לממש את חלומנו. תחילה ירדנו בנחל זרד ובארנון, המומים מקניוני אבן החול הצבעונית, משפע המים הזורמים ומהגנים התלויים שבקירות הקניונים. במקביל התחלנו ללקט מידע מהמפות שהיו בידינו ומהבדווים החיים בפתחי הנחלים.

במחצית השנייה של שנת 1995 התחלנו לבצע סקר קניונים במואב ובאדום. ירדנו בקניונים מראשיתם ועד שפכם אל ים המלח או הערבה, מצוידים בחבלים כפי שנהגנו בטיולים בקניוני מדבר יהודה, כשלרוב נעזרנו בבדווים החיים באזור כמורי דרך.

במסגרת הסקר ירדנו בקיץ 1997 בשלושה קניונים מייצגים: ואדי עסל שבמואב, ואדי ע'ויר היורד מאזור שובק אשר בצפון אדום, ונחל הארנון המוכר והמפורסם עוד מימי נדודי בני ישראל ומעברם בארץ מואב, עליו כתוב: "ועברו את נחל ארנון".

כשנכנסנו בפעם הראשונה לירדן, בזמן ההתארגנות בעקבה, בחנו בהשתאות גלויות מצולמות של פטרה, ואדי ראם ואתרים נוספים. באחת הגלויות ראינו מפל מים ודקלים בקניון אבן חול אדומה. הכיתוב על גבי הגלויה ציין את השם "ואדי עסל" ללא כל פרט מזהה נוסף. חיפוש במפות העלה נחל הנמצא דרומית-מערבית לעיר כרך, מתחתר לכיוון מערב, ונשפך מדרום ללשון של ים המלח. רשמנו את השם והמיקום וציפינו להזדמנות להגיע אליו.

וואדי עסל
בחודש מאי 1996 יצאנו לראשונה אל הקניון העלום. זיהינו במפות שהנחל מתחיל להתחתר ברמת עבר הירדן המזרחית – ארץ מואב, בין הכפרים עי וכתרבא אשר בנפת כרך. את דרכו מתחיל הוואדי ברום של 1,200 מטרים, ובסך הכול אורכו כ-14 קילומטרים. הנחנו כי יש במהלכו מפלים, ואכן לא התבדינו.

החלטנו לרדת מן הכפר כתרבא השוכן ממערב לגבול המדבר, לכיוון ים המלח. כשנכנסנו לכפר עוררנו את תשומת לב התושבים והתרגשות אחזה בהם מהמפגש, שהיה עבורם אולי הראשון מסוגו עם תיירים, ובמיוחד עם תיירים ישראליים. ניסינו למצוא מורה דרך מבין אנשי הכפר שיוכל להוביל אותנו לים המלח דרך ואדי עסל. איתרנו את ח'אג קובלאן, גבר כבן 50 שניאות להצטרף אלינו תמורת סכום סמלי.

בנערותו רעה קובלאן את הצאן של משפחתו במורד הנחל, וכיום הוא בעליה של חנות המכולת המקומית. ירדנו עם המיניבוס בדרך העפר החקלאית ככל שניתן, והמשכנו ברגל עד תחילת הקניון, במקום בו מתחלפות שכבות אבני הגיר באבן חול ורודה. על פי ח'אג קובלאן, מכונה קטע הדרך הזה בשם ואדי שקיפת. בהמשך הירידה הגענו לסדרת מפלים שלא ידענו את גובהם, ולכן עקפנו אותם בדרך ארוכה, שהעלתה אותנו חזרה לרמה. ירדנו אל חלקו התחתון של הנחל אשר בו מצאנו מים זורמים, גנים תלויים ונקיק אבן חול. גמרנו אומר כי בפעם הבאה נגיע לכאן עם חבלים וציוד טיפוס מתאים לירידה במפלים, כפי שנהגנו במסעות במדבר יהודה.

בחודש ספטמבר 1997 יצאנו במשלחת של 12 אנשים שעמה נמנו ירון אבין כנציג חברת "איילה", שארגנה את המסע; אנשי "טבע הדברים" שהצטרפו כדי לתעד את המסלול, ומספר אנשי אקדמיה תאבי טיול מיוחד ולא שגרתי.

בשעה עשר בלילה הופענו בכפר כתרבא המנומנם, ובעזרת כמה צעירים איתרנו את ח'אג קובלאן שהיה מופתע מאוד. אך כשזיהה את שוקה רווק משני המסעות הקודמים, כבר לא היה מופתע מהדרך הלא צפויה בה "נחתנו" עליו. לאחר ברכות, משאלות ומשא ומתן סיכמנו שבבוקר הוא יצטרף אלינו. ירדנו מעט אל מתחת לכפר ואיתרנו מקום לינה בשדה קצור, בין התלמים הישנים. אור ראשון הקפיץ אותנו משקי השינה לקפה, תה ועוגות של בוקר. ח'אג קובלאן לא הגיע, ולכן החלטנו לרדת לנחל בלעדיו. מתחת לכפר מצאנו ריכוז של מעיינות המזינים חלקות של זיתים, תאנים וירקות.

הגענו לקטע הוואדי המכונה ואדי שקיפת. בקניון אבן החול מצאנו מערת נזירים עתיקה בדופן הנחל, כאשר קיר אבן בנוי חוסם את פתח המערה. בהמשך הדרך הנחל מתרחב, ובקירותיו מתחילים להופיע צמחי המדבר. לאחר הליכה של כשלושה קילומטרים הופך הנחל להיות צר מאוד. הגענו למפל הראשון שגובהו כ-17 מטרים. ירדנו אותו בגלישה בעזרת ציוד מתאים. לחלק מן האנשים הייתה זו גלישת הצוקים הראשונה בחייהם. תחתית המפל הייתה מוצלת וקרירה. מיד לאחר המפל הראשון היו שלושה מפלים נוספים בגובה כולל של 32 מטרים. בקטע הזה אין עדיין זרימה בנחל, ובהמשך הקניון ניתן לראות כיצד מתחלף גוון אבן החול לאדום. לאחר מפל נוסף שגובהו כשמונה מטרים, התחילו להופיע סימני מים, שבאו לידי ביטוי בצמחי קנה מצוי ושערות שולמית על הקירות.

כאשר סלע התשתית של הנחל נחשף מכיסוי הסחף, הופיעו המים, שעצמת זרימתם הלכה והתגברה. המים זרמו בין הקירות הגבוהים, בלב המדבר ובין עצי ערבה. הקרירות שנסתייעה במפלונים הקוצפים הייתה נעימה ומשיבת נפש. ערוצון עם צמחייה סבוכה שהתחבר לנחל הכפיל את עצמת הזרימה בו. אחריו, כאילו לצנן את התפעלותנו מהיופי המדהים, נאלצנו לגלוש בשולי מימיו של מפל מים נוסף שגובה נפילת מימיו היה כעשרה מטרים. רסיסי המים התפזרו בעצמה לכל הכיוונים. זו הייתה בדיוק המקלחת לה היינו זקוקים בשעת צהריים חמה זו. מכאן ולמטה קיפלנו את החבלים. קטע הדרך הבא היה מוכר לנו, וידענו שהוא לא מצריך שימוש בחבלים, אלא רק ירידה זהירה במפלונים שבהמשך הנקיק. בקטע התחתון של הוואדי, ברום של 50 מטרים, מצאנו עץ ערער בודד הגדל בגדה הדרומית של הקניון. הערער האדום היה ידוע עד כה רק בחבל אדום בירדן וזוהי העדות הראשונה למציאותו דרומית לנחל זרד.

הגענו לקטע אשר בו הקניון גבוה וצר ביותר. המשכנו לנוע בצל מלא, בתוך ברכות מים שהגיעו עד גובה הברכיים. הקירות הלחים בישרו על קרבתם של הגנים התלויים. בפתחו של הנקיק, בגובה של כעשרה מטרים, התגלה נוף ירוק של תאנים, דקלים וקנים. הנחל התרחב ובגדותיו, על המצוקים, היו פזורים הגנים התלויים. בין חורשות קנים, קנה סוכר גבוה והרדופים ניצבו דקלים היוצרים גושים כדוריים ומהם מזדקרים גזעים מפוחמים בגובה של ארבעה-שמונה מטרים.

שלוש שנים אנחנו מסיירים בקניוני מואב ואדום ובכל פעם עולה השאלה מחדש – מדוע נראים אלפי גזעי התמר כאילו הם אחרי שרפה? את שרידי השרפה ניתן לראות על גבי הגזעים המפוחמים אף בנביעות גבוהות מאוד וקשות להגעה. בתחילה שיערנו כי ייתכן שהתושבים המקומיים שורפים את גזעי העצים כדי לטפס עליהם ולקטוף את כפות התמרים. היה מישהו שהעלה אף השערה כי סערות ברקים הן השורפות את הגנים התלויים. המשכנו במורד הנחל, כשמרחוק הבחנו בעשן. מאחר שכידוע "אין עשן בלי אש", הגענו במהרה למקום בו דפנות המצוקים עלו באש. שרפות ענק כילו את חורשות הקנים, הדקלים והערבות. היה ברור כי מדובר בהצתה מכוונת. לבנו נחמץ למראה הדקלים הנשרפים. מעבר לקו האש ראינו בדווי משבט הסעידין ומשקפים לעיניו. לאחר התוודעות וחילופי מילות נימוס, חאלד הסכים אתנו כי השרפה היא "חרם" – אסורה. אולם הסכמה זו לא מנעה מבתו, רועת העזים, להדליק את המדורות ולהותיר אחריה אדמה חרוכה.

מתברר, שרועים כפריים ובדווים באזור מבעירים בכוונה את הגנים התלויים כדי לקבל צימוח עשבוני חדש הערב לחך עדריהם. שנה מאז השרפה האחרונה כבר גדל סביב הנביעות סבל גבוה ובלתי חדיר של קנה סוכר עב קנה, וצמחו עצי ותמר אשר העלים שלם קשים ומבוגרים. קנה הסוכר הוא עשב דגני גבוה ממשפחת הדגניים אשר תפרחותיו מתנשאות לגובה של כארבעה-שישה מטרים. ממין אחר של קנה סוכר מייצרים את הסוכר שאותו אנחנו אוכלים. עליו של קנה הסוכר קשיחים ובעלי חספוס גס הנראה תמים לכאורה, אולם אם תעביר את כף ידך עליהם מלמעלה כלפי מטה הם יחרצו בעור חריץ עמוק עד זוב דם. שרפת העב קנה וקנה הסוכר מביאה לצימוח צעיר ורענון של קנה סוכר השולט בגנים התלויים, צמחייה מתחדשת זמינה לעזים. האש אינה ממיתה בדרך כלל את התמר, ושנים לאחר השרפה הוא מתחדש בתוך גושים כדוריים דמויי "ראש אריה", שאינם מעלים גזע ואינם מייצרים פרי.

תופעת השרפה המכוונת זכורה לי (שוקה) מימיי בקיבוץ תל יוסף – אז ראיתי מדי שנה את השרפות שהוצתו בגלבוע לחידוש המרעה. כאן, בוואדיות מואב, יחסם של הבדווים הרועים לעצי התמר שונה לחלוטין מהיחס של הבדווים המגדלים תמרים. עצי התמר הגדלים על קירות הוואדי הם עצי בר, אשר כמחציתם עצים זכריים. ייתכן שהפרי של העצים הנקביים קטן ואינו טעים, וייתכן גם שבאזור לא התפתחה (או יותר מדויק לומר – נשכחה) תרבות גידול התמרים.
בטיול במדבר הציקה לנו הרציונליות הישראלית בשאלה כיצד בארץ צמאה למים כמו ירדן זורמים המים לכיוון ים המלח ללא שימוש. תשובה חלקית קיבלנו לקראת סוף הנחל כאשר ראינו תעלה חפורה המסיטה את המים לדלתא של הנחל (ע'ור עסל), כדי להשקות את גינות הירק ומעט עצי הפרי.

כאמור הנחל נשפך אל דרום ים המלח מדרום ללשון. תושבי האזור נמנים עם שבטי הע'וורנה הזכורים לנו מביצת החולה. הם יושבים בצד הירדני, בבקעת הירדן, על חוף ים המלח ובצפון הערבה. פלג קטן של השבטים האלה הובא לאזור כעבדים מסודן כדי לעבד את אדמות עמק הירדן וכיכר ים המלח, וכדי לייבש את ביצות כבארה (שבחוף הכרמל). צאצאיהם הם תושבי הכפר ג'סר-א-זרקא שליד קיסריה. עלינו במיניבוס אל רמת עבר הירדן למשימתנו הבאה: ואדי ע'ויר. לאחר "ניגוב" חומוס בצאפי, אשר בכיכר ים המלח, המשכנו בנסיעת לילה ארוכה ומתישה דרומה למנסורה שבנפת שובק, אשר בצפון אדום.

ואדי ע'ואר: הכפר מנסורה שבמפות ישראל מוזכר בשמו הישן "אל-חרייבה", הוא כפר חקלאי קטן בגבול המדבר. חלקו העליון של הנחל מכונה נחל בוסתן וראשו נמצא בשובק. אחד המעיינות בוואדי נקרא עין מחטוב, ומימיו היוצאים מתוך מבנה בטון קרים מאוד. בתקופת הטורקים שימש המעיין את חוטבי העצים שכרתו באזור את עצי הערער והאלון, לצורך תעשיית הפחמים שנדרשה להפעלת הרכבת החיג'אזית.
לפי דברי התושבים המקומיים, הנחל הזה, הנמצא מדרום לשמורת דנא, חותם את סדרת הנחלים לכיוון דרום שקירותיהם אבן חול, בהם זורמים מים כל השנה (נקראים בערבית "סיל"), ויש בהם גנים תלויים. אלי רז (מדור ידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית) וירון אבין (חברת אילה) ש"גילו" את הנחל, דיווחו כי בנחל הזה יש מכל היופי של נחלי ירדן. הוא קצר יחסית, ונפגש עם ואדי דנא ליד פונון. שיפועו נוח יחסית ואין בו מפלים המחייבים גלישה ממצוקים. יש בו רק שתי ברכות מים שצליחתן מחייבת התארגנות מתאימה להעברת ציוד.

דרך עפר הוציאה אותנו מהכפר מנסורה הנמצא ברום של 1,000 מטרים עד לקרבת אפיק הנחל ברום של 800 מטרים, בקטע שבו זורמים מים, ועל גדותיו צומחים עצי ערבה, ושיחי הרדוף. קטע ההליכה הראשון היה בין שכבות של סלעי גיר במהלכו היינו צריכים להתפתל בין בולדרים ענקיים, שגודלם כבית דו-קומתי. באבני החול נפגשנו באזור שבו הופך הנחל לקניון צר. אבן החול הצבעונית יוצרת צורות מדהימות ביופיין, המזכירות את אלה של ואדי סיק בכניסה לפטרה, אלא שכאן זורמים מים כל השנה. המים מופיעים כאן כמעט ללא הודעה מוקדמת, האפיק צר ובכל שיטפון נשטפת הצמחייה. באפיק ישנן שתי ברכות מים שחייבים לעבור אותן בשחייה, ומימיהן קרירים ויפים לרחצה. מעל הברכה העליונה תלוי בולדר ענק שנראה כגיליוטינה העומדת לצנוח בכל רגע. פסי מים מטפטפים מן הקירות, ומעל קו השיטפון מופיעים טחבים. גבוה יותר, מעל הערוץ, צומח השרך שערות שולמית, ובגובה של עשרה מטרים, כאשר הקירות מתרחקים מעט והקניון נפתח, מופיעים הגנים התלויים. תאנים, דקלים, בן חורש רחב עלים ונציגי המטפסים הים התיכוניים (קיסוסית ופטל) משתלשלים מן הקירות. מעל הגנים רוויי המים צומח בצפיפות יחסית הערער האדום, כיאה ליער אדום המפורסם, ודפנה צרת עלים, שיח אנדמי לאדום הנפוץ באזור פטרה. בקטע מסוים קירות הוואדי כה קרובים עד ששני דקלים הצומחים על הגדה הדרומית יוצרים גשר לצד השני של הקניון.

בהמשך ההליכה בוואדי נתקלנו בשלושה ציידים ממנסורה, שיצאו לנחל כדי לצוד יונים. אחד הציידים ישב בתוך סוכת ציד הבנויה מענפי הרדוף וערבה, ואפילו אנחנו לא חשנו בו, לא כל שכן היונים שנחתו כדי לשתות או לנוח בצל. יונים אחדות שניצודו כבר שכבו מרוטות על הסלע. קיבלנו מהציידים מידע חשוב על המשך הנחל, על ערוץ המתחבר מצפון – ואדי דפנת ובו "חמאם" שמימיו אינם כה חמים, ועל מערת אום אל-עמוד עליה קראנו בספרו של נלסון גליק משנת 1936, ובו הוא מספר על ביקור במערה חסומה למחצה שתקרתה נשענת על מישה עמודים. על פי דבריו המערה היא מכרה נחושת "הממתין" לגילויו מחדש. ידענו כי לא ירחק היום ונגיע גם לשם. נפרדנו לשלום מן הציידים והמשכנו בנחל שההליכה בו דמתה להליכה בגן עדן: טפטוף המים מן הקירות, פסי שערות שולמית וקרומי נטף נחלים (טרוורטין) המכסים מדרגות אבן חול. הרגשנו כבתוך חלום.

אט-אט נעלמו הגנים התלויים; עוד פיתול ועוד פיתול, ולפתע התרוממה מולנו חומת סלעים מגמתיים. הנחל נפרד לשלום מאבני החול בנקודת המפגש עם ואדי דפנה עליו שמענו מהציידים. כינינו את נקודת מפגש שני הנחלים בשם "צומת צפצפת הפרת" בגלל חורשה של עצי צפצפת פרת ענקיים הגדלים בנקודה הזאת. תצפית מזרחה בכיוון מעלה נחל דפנה הדגישה את נפלאות אבן החול עתירת המים. הנחל מתחתר על קו שבר שמפגיש שכבות של אבן חול המכוסות בשטיח צפוף של דקלים. מקו זרימת המים צפונה ישנם קירות של בזלת פרה-קמברית שעליה גדלים עצי שיטה סלילנית בקרבת האפיק, ומורינגה רותמית – על פני המיפנים הדרומיים הסלעיים. בבת אחת "קפצנו" אל הסלעים המגמטיים, כשהנחל מתרחב מעט ולאורך המים הזורמים, גדלים ערבות, הרדופים, אשלים ושתי צפצפות פרת מרשימות במיוחד שנראו עתיקות. המשכנו לדשדש על חלוקי הנחל. אפיק הזרימה היה מכוסה באלפי נבטי הרדופים ואשלים "חד שנתיים" (כאלה שנסחפים בכל שנה בשיטפונות). סכר ומד שיטפון העידו על קרבה לציביליזציה, וחצי שעה לאחר מכן הגענו לתל פונון, הוא פינאן בפי המקומיים. התל ממוקם מעל לנקודת המפגש של נחל דנא ונחל עו'אר ומתנשא גבוה מעליהם. התל היה יישובם הקדום של כורים ומפיקי נחושת, אולי שבטי הקיני, חרשי המתכת שעליהם מסופר במקרא.

פונון נזכרת גם כתחנת דרכים במסגרת הנדודים של בני ישראל, ומאוחר יותר היא הייתה עיר רומית-ביזנטית חשובה. שרידי אמת מים מובילים מנחל ע'ואר, וגשר קשתות (רומי) עובר מעל נחל שגר הבא מדרום. במקום נמצאת גם ברכת מים רומית אופיינית המסתיימת בארובה של טחנת קמח, ממצא המעיד על מערכת מים מפוארת אשר משכה מים בתעלה מפתח נחל עו'אר. ממזרח ומצפון לתל ישנם שטחים גדולים מכוסים בסיגי מתכת, המעידים על קיומם של כורי התכה לנחושת. בראש התל הגבוה יש שרידים ובראשם מבנים ציבוריים, מהם שרדו יסודות ונדבך אחד או שניים של קירות. כן פזורות בשטח אבני בנייה רבות. המשכנו צפונה אל הנחל הבא: הארנון.
פרסנו שקי שינה על המדרגה שמעל ים המלח, חצי ירח שלח אלומת אור לעברנו, והגלים שטפו את מדרגת הסלע שבגובה המים. קמנו מוקדם בבוקר, ארזנו רק ארוחת בוקר, מים וציוד צילום מוגן בשקיות אטומות.

כדי להגיע לתחילתו של הקניון התחתון של הארנון נאלצנו לטפס מחוף ים המלח מרום 370 מטרים מתחת לפני הים התיכון. טיפסנו ב"עיקוף דרומי" שאורכו כשלושה קילומטרים ובעלייה תלולה על סלעי תצורת הלשון (חוואר הלשון), בעוד כל האזור בנוי אבן חול אדומה סגולה, משגעת בחמוקיה ובשלל צבעיה (היא התצורה הגאולוגית הקרויה אום-עשרין, שזוהתה בג'בל אום-עשרין ליד ואדי רם). העלייה התלולה הביאה אותנו לגג של סלעי תצורת הלשון ברום 180 מטרים, משם יש תצפית נפלאה אל ים המלח, חופיו המערביים ומצוק ההעתקים. עין גדי הייתה בדיוק ממערב לנו. התרגשנו לראות את קניוני מדבר יהודה המוכרים, מחופו המזרחי של ים המלח. מימי רון הבוטנאית מנתה בקול רם את שמות הקניונים אחד לאחד. ירידה תלולה הביאה אותנו אל ערוץ הארנון, בדיוק אל פתחו של הקניון.

הקניון התחתון, הקדום, של נחל הארנון נסתם במשקעי ימת הלשון, שיצרו שכבות חוואר צהבהבות היוצרות נוף המוכר לנו היטב מאזורי יריחו, ים המלח ונאות הכיכר. המשקעים האלה, המכונים בשפה המקצועית חוואר הלשון (חוואר הוא סלע המכיל גיר וחרסית) הם השרידים של ימת הלשון, הימה שקדמה לים המלח בבקעה. ימת הלשון השתרעה בתקופת הקרח האחרונה מהכינרת ועד חצבה, ופני המים שלה היו גבוהים ב-220 מטרים מגובה ים המלח היום. עם התייבשות האקלים בתקופת ההולוקן, לאחר תקופת הקרח האחרונה, ירד מפלס ימת הלשון באופן חד ואת שרידי הימה ניתן לראות בצורת משקעים חוואריים לבנים-צהבהבים מסביב לאזור ים המלח.

עם התייבשותה של ימת הלשון שינה האפיק התחתון של הארנון את מסלולו, התחתר בכיוון צפון-מערב בתוך אבן חול קשה בצבע אדום-סגול, ויצר תוך עשרים אלף השנים האחרונות את הקניון התחתון המדהים ביופיו. כמו שכבר ציינו, הנקיק כה צר ועמוק כיוון שעבר רק זמן גאולוגי "קצר ביותר" מאז שינה הנחל את מסלולו, והקניון עדיין לא הספיק להתרחב. אלי רז מסביר את התהליך: "הנחל מצא לו סדק גדול בסלעי אבן החול, נטש בשל כך את האפיק הישן והסתום, ובחר לנקז דרכו את מימיו אל ים המלח."

גם אנחנו הוקסמנו מסיפור ה"פקק" שסתם את הערוץ הקדום של הארנון. עלינו על גבי הפקק הזה ברגל אל מסעיף הנחלים אל הידן – ארנון וירדנו לחוף ים המלח דרך הקניון הצעיר.

אם נמשיך ללכת במעלה נחל ארנון נראה את משקעי חוואר הלשון דבוקים על פני המצלעות הדרומיים של הנחל. גם בכניסה לקניון אל-הידן נגלים מעלינו קטעי חוואר צהבהב הסותמים בצורות מצוקיות נפלאות את התבליט הקדום של חמוקי אבן החול באזור. שוקה מעריך כי משקעי חוואר אלה בפתח נחל-הידן הם עדות לאפיקו הקדום של הנחל.

כקילומטר ממזרח לפתח של קניון הארנון התחתון (ראה מפה) מצוי מפגש הנחלים ארנון ואל-הידן. נהגנו על פי עצתו של ברסלבסקי, ומנקודת המפגש טיפסנו במעלה הנקיק של נחל אל-הידן שהוא צר וגבוה ובנוי כולו ברכות מים מקיר לקיר. נאבקנו בזרמי המים, וטיפסנו דרך מפלונים סוחפים. מצדנו התרוממו קירות לחים בשלל צבעים של תחמוצות ברזל ואצות.
בתחילת הטיפוס ראינו מעט גנים תלויים, ואחר כך נקיק הסוגר את אור השמש. הגענו עד למפל סוחף שלא אפשר המשך עלייה נגד הזרם. כרגיל במקרים אלו החזרה עם הזרם נוחה ומהירה, וכך הגענו חזרה ל"מפגש הנהרות" (אל-הידן והארנון). על פי הערכתנו שני הנחלים האלה מביאים כמות דומה של מים לנקודת המפגש. המים של נחל הידן חמים יותר, מאחר שבמעלה הנחל יש שפע של נביעות חמות בטמפרטורה של 35-50 מעלות צלזיוס. חזרנו אל הציוד שנשאר בפתחו של קניון הארנון, אכלנו ארוחת בוקר והתארגנו להמשך המסע.

כמות המים הגדולה אשר בארנון, המגיעה על פי ברסלבסקי ל-7,200 מטרים מעוקבים לשעה (פי 25 מכל הכמות של מעיינות עין גדי – על פי אלי רז), היכתה בנו. הכניסה לקניון הייתה רבת הוד והתעצמה ככול שהעמקנו לחדור. המים ניסרו בקניון שקירותיו אנכיים וגובהם כ-250 מטרים. זרם המים התפתל בין סלעים ובולדרים, ורעש המים הדהד בין הקירות. הלכנו ושחינו לחלופין במשך כחצי שעה עד לקטע בו היו המים שקטים ורגועים. רעש חזק העיד על התקרבותנו למפל גבוה. בולדר עצום חסם את הערוץ והמים נחלקו לשלושה זרמים גועשים שהתאחדו למפל. זיהיתי שינוי בזרימת המים לעומת השנה שעברה. שיטפונות החורף הזיזו בולדרים ענקיים ששינו את מיקומם מעל למפל. בנקודה ממנה ירדנו בשנה שעברה געשו המים ולא אפשרו ירידה. העתקנו את עמדת הגלישה לדופן השמאלית, וירדנו הפעם על הקיר הדרומי, במקביל למפל המשני, היישר אל תוך מים עמוקים. יאסר (שוטר התיירות הירדני) ירד ראשון וסייע לגולשים. ליאסר יש ניסיון רב בירידה בקניון, והוא עזר לגולשים להשתחרר מן החבלים בתוך המים. גובה המפל כ-15 מטרים והירידה נוחה יחסית. מיד לאחר הירידה זכינו למראה מהמם של שלושת המפלים הנופלים אל הברכה שלמטה. קיפלנו חבלים והמשכנו בירידה על סלעים חלקים תוך "מעבר מכשולים" שוב, בסיועו של יאסר שאימץ את תפקיד המדריך וביצע אותו בנאמנות מרשימה. בקטעים אחדים נאלצנו לעשות "בודי רפטינג" תוך כדי שאנחנו נסחפים, מחליקים ומתערבלים בזרמי המים בין קירות בשלל צבעים ודגמי שטיחים מופלאים, פסים וצמות שיצרו תחמוצות הברזל, בנדידתם באבן החול בזמן שזו התהוותה לסלע קשה. פס השמים היה כה צר ומפותל עד כי נראה לעתים שהקירות נפגשים אי שם למעלה.

בקטע צר במיוחד ראינו בין הקירות גזע עץ שנתקע והושאר תלוי על ידי שיטפון עז במיוחד בגובה של 25-30 מטרים מעל האפיק. הגזע הזה נמצא במקומו הנוכחי בשלוש השנים האחרונות. עוד פיתול ועוד פיתול והנחל נפתח לרוחב של 20 מטרים. מראה הגשר התלוי מעל הנחל בקצה המצוקים העיד על יציאתנו מן הנחל.
בארוחת הצהריים כיד המלך שהבינו ידידינו הירדנים מתחת לגשר חגגנו את סיומו של טיול מופלא ולא יאומן.
בלא פחות משישה ואדיות של קניוני מואב וצפון אדום מצאנו נקיקים צרים ועמוקים הדומים לארנון התחתון. בקניונים האלה ישנם קטעים בהם רוחב הנקיק הולך וצר עד לשלושה מטרים בלבד. אנחנו משערים, שהתמזל מזלנו להגיע למקום "זמן קצר מספיק" (רק כ-20,000 שנים) לאחר תחילת היווצרות הנקיקים, כאשר כוחות הבריאה עדיין לא הספיקו להרחיבם לקניונים רחבים דמויי הגרנד קניון.

מאזור הר נבו אשר בצפון מואב ועד אזור פטרה אשר במרכז אדום מתחתרים לא פחות מ-26 ואדיות היורדים מרמת עבר הירדן מערבה לכיוון רקע ים המלח (טבלה מס' 1): 21 מביניהם מכילים קטעי קניונים צרים נהדרים, כ-10 מהם מכילים מפלים אשר הירידה בהם אפשרית רק באמצעות גלישה בחבלים עם מדריך מוסמך, כ-17 מביניהם הם נחלי איתן, בהם זורמים מים כל השנה. כעשרה מביניהם עשירים בצמחיית נהרות היוצרים גנים תלויים מופלאים, וכחמישה קניונים יש מעיינות חמים שמשמשים גם כ"חמאם" והם טובים לרחצה.

העולם מלא קניונים עמוקים שלכל אחד ייחוד משלו, לקניוני מואב שלושה מאפיינים חשובים המייחדים אותם מקניוני העולם כולו:
א. רוב קניוני מואב מתחתרים בתוך אבני חול נובית קשות ולרוב אדומות. הם יוצרים נוף מדהים של גוני אדום-ורוד צהוב וסגול בעלי שלל נקיקים וצורות. לפחות ב-11 קניונים נוצרו נקיקים צרים מפליאים בצורותיהם ברווח של שניים-חמישה מטרים ובגובה של מעל ל-50 מטרים. לא מוכר לנו שום אזור אחר בעולם בו יש כל כך הרבה קניונים, וכל כך צרים. רוחבים הצר בא להם כנראה בשל גילם הצעיר – התחתרות מהירה וחזקה של הנחלים עקב ירידה דרסטית במפלס בסיס הסחיפה (שבר בקע ים המלח) בסוף הפליסטוקן.
ב. מים זורמים – ב-17 מתוך 26 הוואדיות של מואב וצפון אדום זורמים מים לאורך קטעים ארוכים של הערוץ במשך כל השנה. מעיינות רבים, חמים וקרים, נובעים לאורכם ועל פני המדרונות. לעניות דעתנו זהו הריכוז הגדול ביותר של קניונים עם מים זורמים הנמצאים באזור גאוגרפי אחד.
ג. גנים תלויים – בדרך כלל מדרונות קניוני המדבר צחיחים ביותר ועל קירותיהם יש רק כיסוי צומח דליל של בני שיח יובשניים, וצמחייה חד שנתית בשנים הגשומות הנדירות. אולם מדרונות רבים בקניוני מואב ואדום משובצים בכתמי ירק מרהיבי עין. אלה הם הגנים התלויים המעטרים את המעיינות הרבים הנובעים במצוקים ובמדרונות הסלעיים אשר בשני צדי הנחלים. צומח מדברי-סובטרופי מיוחד מאפיין את הגנים התלויים, אך בולט וחשוב מכולם הוא התמר המצוי. אלה הם תמרי בר הגדלים באלפיהם לאורך המעיינות והנביעות הלחות במצוקי הקניונים. כל מי שראה את הגנים התלויים של קניוני מואב בטוח כי לכך התכוון המספר התנ"כי בכותבו "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמוס ט' 13).
הגנים התלויים נראים למרחוק כמו עשרות גושים ירוקים, התלויים במקומות בלתי אפשריים על פני המדרונות התלולים והמצוקים המעטרים את קניוני מואב ואדום. כל גוש ירוק מכיל נביעה של מים במרכזו או אופק קרקע לח מהם ניזונים שורשי הצמחים. מגוון הנביעות עשיר ביותר וטיב מימיהם משתנה ממים קרים ללא כל תוספת של מינרלים, למעיינות חמים עם מים בטמפרטורה גבוהה (35-47 מעלות צלזיוס) עם ריח גפרית חריף.

הצומח השולט בנביעות משתנה בהתאם לטיב המים ולבית הגידול הנוצר במקום. כאשר בגן התלוי נמצא אך ורק אופק של רטיבות – שולטים בו קנה סוכר גבוה, תמר מצוי, טיון בשרני אשל היאור, סמר ערבי, וימלוח פגום. כל חמשל הצמחים האחרונים הם צמחי מלחה אופייניים. כאשר הגן מופיע לאורך הקירות התלולים של מצוקי הקניון ומים מטפטפים ניגרים על משטחי הסלע, שולטים בגן (פרט לקנה ולתמר הגדלים כמעט בכל בתי הגידול של הנביעות), בלומאת בובה, שערות שולמית, גומא נאה, מרור ימי ובן חורש גדול. הבן חורש הוא סחלב טרופי נדיר ביותר במעיינות הנגב וסיני. במעיינות מואב ואדום צומחים רבבות פרטים המאכלסים כמעט כל מעיין נידח.

התמר "שורשיו במים וראשו באש". המשפט הזה מבטא יפה מכול את בית גידולו המיוחד של התמר במדבר בכלל ובקניוני מואב בפרט. במדרונות הקניונים של מואב ואדום גדלים רבבות תמרים. באפיק הנחל עצמו לא נמצא אפילו תמר אחד לרפואה בגלל השיטפונות הסוחפים את הצמחים הצעירים מדי שנה. אולם על גבי המצלעות מפוזרים אלפי מעיינות ובהם גדלים התמרים. הנביעות הרבות נוצרות במקום בו מתחלפת אבן החול באופקי חרסית האוטמים את חלחול מי התהום. תמרים רבים גדלים בגדות הקניונים המצוקיים, ובכיסי סלע שגם בהם יש נביעות זעירות. בבית הגידול הזה נהנה התמר מרטיבות רצופה בבית השורשים ומעומס חום רב בצמרותיו המתאים למוצאו הטרופי. רבים שואלים האם התמרים הללו תמרי בר הם, שכן אזור ים המלח ובעיקר ערבות צאפי היו ידועים מאז ימי קדם במטעי התמרים התרבותיים שלהם. האם ייתכן כי זרעי התמר נפוצו לאזורי הבר, והתמרים של הגנים התלויים הם צאצאיהם של מטעי התמר של אבותינו הקבורים בצוער?! לדעתנו, התמרים בגנים התלויים הם אוכלוסיות בר מובהקות. מוצא התמר הוא במדבריות סהרה והמזרח התיכון והוא אינו נפוץ כאוכלוסיית בר באזורים אחרים בעולם. פרט לכך, כמעט שלא ניתן להבדיל בין תמר בר לתמר תרבותי, וההבדל מסתכם בכך שהפרי של תמר הבר קטן יותר. באוכלוסייה של תמר הבר כמחצית העצים זכריים וכמחציתם נקביים, לעומת המטעים התרבותיים, בהם משאירים או שותלים כמעט רק עצים נקביים. (כך נוהגים הבדווים במשתלת פיראן בחצי האי סיני: הם מנביטים זרעים רבים ולאחר מספר שנים, כשמתחילה הפריחה, הם משמידים את הזכרים). לפיכך, אם נמצא שיעור גבוה של עצים זכרים בתמרי הגנים התלויים – סימן הוא כי האוכלוסיות טבעיות. ואכן תוך כדי מסענו ספרנו לאורך נחל זרד ונחל חודירה עשרות פרטים של תמרים זכרים. (כאן, אגב, מגיעה תודה מיוחדת לדישל מכפר יחזקאל שלימד אותנו בחום היוקד של צהרי היום כיצד מזהים זכרים ונקבות). ל"שמחתנו" כמצופה על פי התאוריה האקולוגית, קיבלנו מספר זהה של עצים, זכרים ונקבות.

לתמרים הגדלים לאורך הקניונים צורות רבות ומגוונות. לאורך המצוקים בעיקר נוכל למצוא פרטים בעלי גזעים גבוהים במיוחד אשר מקצתם נטויים בצורה לוליינית, ואף מצאנו בוודאי עו'אר תמר שיוצר גשר בין גדה אחת של הקניון לאחרת. ואיך מגיעים תמרי הבר לאותם אלפי מעיינות ונביעות הפזורים על פני מדרונות הקניונים? ייתכן שעל ידי עטלפים, אבל רק מחקר יסודי בעתיד יפתור תעלומה זו.

עושר הצורות של כתמי הצומח בגנים התלויים הוא רב ביותר והצילומים המלווים את המאמר מציגים רק טיפה בים "רועש ומגוון". מומלץ למטיילים לעלות עם שחר בחממת-מעין לטיול מעל המרחצאות הדרומיים, ולחזות בטבעות ההרדופים המעטרות בשלהבת ורודה את מרכז הנביעה המאוכלס בתמרים ובקנה.

מדוע לא התגלו עד כה הקניונים האלה לעולם הרחב ולחוקרים? רק בחלק מועט של הקניונים, כמו למשל בארנון, בזרקא-מעין (נחל חממת-מעין) ובנחל זרד ביקרו הטיילים "הציונים" הראשונים (כמו למשל ברסלבסקי, יהודה אלמוג ואהרון אהרונסון) וכתבו עליהם סיפורים מאלפים. אולם את ארבעה עשר הקניונים בעלי המפלים לא חצה איש מאז "תקופת המקרא" לפחות. הבדווים, לאורך כל השנים, פוחדים מאוד מהמפלים באפיק הוואדי ולכן הם נוהגים לעקוף אותם. בנוסף לכך, בשנות ה-40 לא היה ציוד גלישה מתאים לחציית המפלים. במשך שנים רבות ראינו אותם בתצלומי אוויר, צפינו בהם באמצעות משקפות מעבר לגבול, וחלמנו לטייל בהם. מאז כינון השלום בין ירדן לישראל ערכנו סקרים אחדים במצלעות היורדות מרמות מואב ואדום לכיוון ים המלח והערבה. השמות התנ"כיים הרבים של המקומות וסיפורי המקרא הרטיטו גם את לבם של הכופרים הקיצוניים שבינינו.

אף שידענו כי אין בסיס מדעי לתעלומה, חיפשנו בקניונים היכן עלו בני ישראל מהערבה לעבר רמות מואב ואדום, ומהו המסלול המדויק של דרכי הבשמים של הנבטים מהנגב לפטרה. אבי שמידע בטוח למשל כי במעלה נחל חודירה, עלו בני ישראל מהערבה, ושוקה רווק עדיין מחפש את דרך הבשמים הראשית לפטרה.

לכל ואדי ולכל קניון מתוך ה-26 אופי מיוחד משלו – מעיינות חמים עם צבעים משגעים, מצוקים בעלי צורות מוזרות, ציורי סלע טבעיים מופלאים ועוד כהנה וכהנה. עם זאת, לכל הקניונים יש מאפיינים גאומורפולוגיים דומיים: הם מתחילים לרוב בשולי רמות מואב וצפון אדום, שם יורדות כמויות משקעים ניכרות (250-400 מ"מ). את תחילת דרכם הם עושים בחגורת הספר בה נמצא צמחים קוצניים רבים הגדלים בגבול שבין האזור הים תיכוני לאזור המדברי. זוהי אותה חגורת ספר המצויה ממזרח לקו פרשת המים בהרי יהודה בגבול מדבר יהודה, ומאפיין אותה עירוב של נוודים וכפריים, מעט מטעי שקדים וזיתים ותבואות חורף של חיטה ושעורה. בספר של הרי יהודה קראנו להם "כפרי הנביאים" שכן עמוס וירמיהו באו מחגורת ספר זו. בדומה לצומח, לקרקעות ולבעלי החיים המייצגים בחגורת הספר עירוב של מדבר וים תיכון, כך גם ייתכן שנביאינו הם "תוצאה" תרבותית של הקונפליקט התמידי בין נוודי המדבר לפלחים עובדי האדמה. גם בעבר הירדן נגמרים יישובי הקבע בחגורת הספר, ומזרחה ממנה אין במצלעות מואב ואדום כל יישוב קבע. הכפרים הרבים בחגורת הספר כדוגמת מעין, מכוור, כתרבא, עירק, בתיר, שמח ועימה ממוקמים בקצה הרמה ליד מעיינות הנובעים תמיד בקרבת אותן שכבות – מצוק החביון המסמן את החלק התחתון של החתך הגירני מתקופת הקרטיקון.

לפיכך, החלק העליון של החתך האקולוגי במצלעות מואב ואדום מתחיל באזור גבעות צור, ומתחתיו הגיר של הקנומן שבמורדותיו שוכנים כפרי ספר המדבר, הממוקמים לרוב מעל המצוק של חביון. מכאן מתחילות לרוב ירידות תלולות לתוך ערוץ הנחל ואנחנו מגיעים במהרה לקטעי אבן החול, המעיינות הקרים והחמים, הגנים התלויים והמפלים. לכל ואדי סיפור משלו וכל אשר נשאר לנו הוא להוסיף – "מומלץ, מומלץ, מומלץ".

בסך הכול יורדים הוואדיות ברמת מואב מרום של 1,000-700 מטרים לרום של 400- באזור ים המלח. הפרשי גובה של כ-1,200 מטרים לאורך 20-30 קילומטרים. בצפון אדום מתחילים הקניונים ברום של 1,300 מטרים ויורדים לערבה ברום של 100-300 מטרים לערך. תוך יום אחד של הליכה רגלית אנחנו חוצים את ספר הים התיכון של רמות מואב ואדום, דרך סובב מדברי קיצוני ומגיעים לנאות מדבר טרופיות (דוגמת קלירוהי) הממוקמות בפתחי הקניונים (צאפי ופיפה). ומי שעובר את החוויה הזאת "דרך הרגליים" – תוך הליכה קשה וחציית אפיק הנחל מאות פעמים (בנחל זרד חוצים את הערוץ כ-1,900 פעמים) והתמודדות עם כל חלוק נחל – מובטח לו כי "נגע בכנף בגדו של הקדוש ברוך הוא".
קיווינו שעושר הצורות של הגנים התלויים, הקושי בנגישות אליהם ומידת הקיטוע שלהם יזמנו לנו הרבה מציאות בוטניות של צמחים חדשים לירדן ולמדע, אולם לאחר מאמץ של שנתיים וביקור במאות מביניהם כמעט לא העלינו כל מציאה חדשה – המגוון הבוטני של המעיינות הללו עני ביותר ומספר המינים בכל גן תלוי איננו עולה על 5-12 מיני צמחים שונים. לא רק מספר המינים דל אלא לרוב חוזרים כמעט אותם חמישה עד שבעה צמחים הנפוצים בכל הנביעות: התמר, קנה הסוכר, הסמר הערבי, בן חורש רחב עלים וטיון בשרני. סך כול המינים שרשמנו במאות הגנים התלויים מגיע ל-23, מגוון צמחים שעושרו פחות ממספר המינים שפוגשים במטר רבוע אחד ליד ירושלים.

מדוע מגוון המינים כה עני בגנים התלויים של קניוני מואב? הסיבה העיקרית היא כנראה מליחות הקרקע הגבוהה בהם. על אף העושר בקרקע, המליחות הרבה הנוצרת כתוצאה מאידוי המים מאפשרת רק למיני צמחים מעטים להתקיים בתנאים קיצוניים כאלה.

יצר האדם דוחף אותו לנסות ולהיות ראשון בכל מקום. נראה כאילו הישראלים, יותר משאר העמים, נחנו ביצר הזה, ולכן הם מנסים לכבוש במדבר כל גבעה וכל פסגה ומנסים להנציח עליהם את חותמם. ואכן, בקניוני מואב וצפון אדום שמורה זכות הראשונים לאלי רז ולשוקה רווק. בשלוש השנים האחרונות חדרו שניהם למסתרי הקניונים וירדו ברוב הנקיקים והמפלים אשר היו "בלתי עבירים" עד בוא השלום. אולם אל לנו לשכוח כי חוקרים קודמים לנו, בעלי העזה ותושייה לא פחותה משלנו חדרו בתחילת המאה למדבריות הקסומים, בתנאים הרבה יותר קשים. בלי ידע מוקדם מספרים, בלי כבישים ובלי כלי רכב, חצו הצ'כי מוסיל, הבוטנאי הציוני אהרון אהרונסון (1904-1908) והארכיאולוג נלסון גליק (1936) את מרחבי מדבריות הלבנט בחפשם אחרי מסתרי המזרח וחידושי המדע.

כאמור, ב-1934 חצו את קניוני מואב צעירי המחנות העולים בהקיפם את ים המלח, וב-1942 עלתה בנחל זרד משלחת גאולוגיות הידרולוגית בראשותו של פרופסור פיקרד לבצע סקר מעיינות עבור מפעלי ים המלח.



דמות שכאילו לקוחה מתוך מלחמת הכוכבים מעוצבת באבן חול. צילם: אודי רן.

ביבליוגרפיה:
כותר: אל קניוני מואב ואדום
מחברים: רווק, שוקה ; שמידע, אבי (פרופ')
תאריך: מרץ 1998 , גליון 29
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * פרופ' אבישי שמידע חבר במרכז לרציונליות והמחלקה לאבולוציה באונ' העברית בירושלים. עומד בראש המרכז לצמחי ישראל (רתם) של החברה להגנת הטבע
* לזכרו של אלעד רווק, שכל כך אהב את קניוני מואב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית