עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > חיידקים, וירוסים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר ישראלים החולים בבילהרציה. רובם ככולם, מטיילים שנדבקו במחלה בשהותם בארצות טרופיות, והמחלה נתגלתה בשובם.
מידע על המחלה, מאפייניה, הטיפול בה והדרכים להימנע ממנה.



בילהרציה : טפיל של מים מזוהמים
מחבר: אלי שוורץ


בתחילת שנות ה-50 היו תלויים שלטי אזהרה כתובים באדום על גדות נהר הירקון. השלטים הזהירו מפני כניסה למים בשל החשש מפגיעתו של טפיל ששלט אז במימי הירקון – הבילהרציה.

כמה שנים לאחר מכן הוכחד הטפיל בירקון, ולא עקב טיהורם של מי הירקון בידי רשויות הבריאות, אלא כתוצאה מהפיכת הירקון לנתיב הזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לכיוון הים. מתברר שגם הטפיל לא יכול היה לעמוד בפני הזיהום, ש-40 שנים מאוחר יותר קטל את ספורטאי המכבייה האוסטרליים אשר נפלו עם הגשר אל תוך מימי הירקון המזוהמים.

ייתכן שמצרים, שרבים ממקווי המים שלה נגועים בטפיל עד היום, היא מקור המחלה, ומשם היא נדדה לרחבי העולם. ייתכן גם שעולי רגל, שבטים בדווים וחיילים שעברו ממצרים לישראל, העבירו אתם את המחלה.

על מנת שהטפיל יוכל להתקיים, הוא זקוק לחלזונות מים, שבהם הוא חייב לבלות תקופה מסוימת בתהליך התפתחותו. מאחר שהחלזונות האלה נמצאו בעבר בשפע בארץ, מעגל ההדבקה יכול היה להימשך.

בישראל יש נתונים מבוססים על קיומה של הבילהרציה בארץ החל מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ההידבקויות שדווחו אז היו בעיקר של ילדים שרחצו בירקון. בשנת 1928 לדוגמה, דיווחו על 170 ילדים שרחצו בירקון ונדבקו בטפילי בילהרציה מסוג המטוביום. גם על ברכות המים להשקיה באזור חדרה וגם על נחל לכיש ועל גבי רובין (אזור אליו הגיעו עולי רגל מוסלמים), דיווחו בזמנו כמקומות שנגועים בטפיל.

עם קום המדינה, הגיעו לארץ אלפי עולים נגועים בבילהרציה, אשר בהפרשותיהם התגלו ביצים של תולעת הנגיף. ההפרשות האלה מצאו את דרכן לירקון ולמקווי מים אחרים בארץ. ואכן, בשנות ה-50 נתקבלו דיווחים רבים על ילדים שרחצו בירקון וכן בברכות המים להשקיה שבעמק בית שאן, ונדבקו במחלה.

על מנת לבלום את התפשטות המחלה, יצא אז משרד הבריאות במלחמת מניעה, שעקרונותיה היו:
1. הקמת שירותים ליד מקומות רחצה ציבוריים – כדי למנוע הפרשות של שתן וצואה למי הרחצה.
2. אזהרה מפני הרחצה במקומות החשודים.
3. טיפול באנשים נגועים.

חיסולם של חלזונות המים מהסוג ביאומפלרי – Biomphalaria alexandria, שהיו הפונדקאים היחידים של מחלת הבילהרציה מנסוני ושחיו רק בירקון, כתוצאה מהחדרת השפכים הרעילים – חיסל גם את הבילהרציה מהסוג הזה בארץ. חלזונות הבולינוס – Bulinus truncatus, הפונדקאים של הבילהרציה מהסוג המטוביום, עדיין קיימים בארץ, אם כי בכמות מועטה. זיהום נחלי הארץ בשפכים תעשייתיים אמנם מעכב את התפתחותם, אבל עם המאבק לטיהור הנחלים, עלולים חלזונות הבולינוס להתרבות מחדש. בנוסף, אם יגיעו לארץ אנשים נגועים, כמו למשל מטיילים שחזרו ממקומות נגועים, יכול מעגל ההידבקות להתחיל מחדש.

למרות הכחדת הבילהרציה בישראל, אנחנו רואים בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים חולים בבילהרציה. רובם ככולם, מטיילים ישראליים שנדבקו במחלה בשהותם בארצות הטרופיות, והמחלה נתגלתה בשובם. מספרם המדויק של החולים בבילהרציה אינו מדווח במדויק. פרט לכ-40 החולים שטופלו על ידי בשנים האחרונות, היו עוד כ-30 מקרים שטופלו במרכזים האחרים.

כל החולים נדבקו באפריקה, ורובם נדבקו תוך כדי רחצה באגם מלאווי. מלאווי, ובעיקר האגם הגדול שבה, היא מדינה במזרח אפריקה שמושכת אליה מטיילים ישראליים רבים. האזהרות שהאגם נגוע בבילהרציה, אינן מונעות מהמטיילים לרחוץ בו.
מספר מועט של מטיילים נדבק במערב אפריקה (בעיקר בגאנה), ולאחרונה נדבקו מספר מטיילים שיצאו למסע רפטינג בחלקו התחתון של נהר האומו שבדרום אתיופיה. מהמסע הזה, שהיה האחרון בסדרת משלחות הרפטינג שיצאו על ידי חברת "נהרות" ו"טבע הדברים", ניתן ללמוד על ההשפעה שיש לאזור ולחיים שבו על שכיחות המחלה. מסעות הרפטינג הראשונים הסתיימו כולם באזור השפך של נהר מואי (Mui). במסעות האלה לא הייתה אף הדבקה בבילהרציה. עקב השיטפונות שהרסו את הדרכים באזור, נאלצה המשלחת האחרונה להמשיך את הרפטינג דרומה לנהר מואי. באזור הזה זורם הנהר לאטו, כפריים רבים החיים על גדות הנהר מפרישים את הפרשותיהם למים, ורחצה בקטע הזה עלולה להביא להדבקה בבילהרציה. ניתן אם כן לסמן את גבול אזור הבילהרציה באזור הזה.

הבילהרציה היא מחלה זיהומית שנגרמת על ידי תולעת הנקראת סכיסטוזומה (Schistosoma). החלה נקראת בילהרציה על שם ד"ר בילהרץ, שהיה הרופא הראשון שזיהה אותה במצרים כבר לפני 150 שנים. זוהי אחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם, ותפוצתה היא בעיקר בארצות העולם השלישי. כ-80 מדינות כלולות באזור תפוצת המחלה, ומספר הנגועים בה מגיע למאות מיליונים. זוהי גם אחת המחלות הפריזטריות – העתיקות ביותר בבני האדם. ממצאים ארכיאולוגיים גילו ביצי סכיסטוזומות במומיות מצריות מהמאה ה-12 לפני הספירה. קיימים חמישה מיני סכיסטוזומה הגורמים מחלה באדם (מינים אחרים גורמים מחלה בבעלי חיים). השלושה הנפוצים ביותר הם: סכיסטוזומה המטוביום (S. Hematobium) הנפוצה ביותר באפריקה, ובעיקר במצרים, סכיסטוזומה מנסוני (S. Mansoni) אשר היא גם נפוצה באפריקה, וסכיסטוזומה יפנית (S. Japonicum) הנפוצה בדרום מזרח אסיה.

הדרכים להימנע מבילהרציה הן:
הימנעות מרחצה במקווי מים נגועים. יש לזכור כי מי ים אינם נגועים, כיוון שהחלזונות אינם יכולים לחיות במים מלוחים. אם רחצתם במים חשודים – נגבו עצמכם מיד במגבת יבשה המפחיתה את סכנת ההדבקה. הימנעו משתיית מים לא מטוהרים. טיהור מים יעיל כנגד הבילהרציה יכול להיות על ידי הרתחת מים או על ידי הוספת יוד או כלור למים.

שלושה שותפים במעגל חיים של טפיל הבילהרציה, האדם, שהוא הפונדקאי היחיד לתולעת, התולעת המקננת בגוף האדם (במערכת העיכול או בדרכי השתן) ומפרישה ביצים, והחילזון המצוי במים ומשמש כגורם מתווך.


התמונה העליונה: זכר התולעת מסוג סכיסטוזומה מנסוני קצר ועבה יותר מהנקבה. לזכר יש חריץ בבטנו, ולמקום זה נכנסת הנקבה לשם הזדווגות והטלת ביצים.
התמונות האמצעית והתחתונה: החילזון, המהווה פונדקאי המתווך בהעברת המחלה, נמצא בעיקר קרוב לגדה, שם יש צמחייה המספקת את מזונו.
התמונה השמאלית: ביצת סכיסטוזומה מסוג מנסוני.


האדם הנגוע מפריש את הפרשותיו (צואה או שתן) במים, דבר השכיח בארצות העולם השלישי בהן תנאי הסניטריה גרועים ולא קיימות מערכות ביוב. ההפרשות האלה יכולות להכיל מאות ביצים של סכיסטוזומה. ביצים אלה בוקעות במגע עם המים, וחודרות לחילזון המתאים להן, אם הוא קיים בסביבה. אם לא יהיה מפגש כזה תוך 36 שעות, אזיי הזחלים כבר לא יוכלו לחדור לחילזון. לאחר החדירה לחילזון, בא תהליך התבגרות האורך מספר שבועות, ולאחריו מפריש החילזון את הזחלים בצורה אחרת – כך שהם יוכלו לחדור לגוף האדם. גודלם כחמישית המילימטר, ולעתים אפשר לראות אותם בעין רגילה. אם לא יפגשו אדם תוך 48 שעות, הם ימותו.

אם האדם רוחץ במים נגועים או שותה מהמים הללו, הזחלים חודרים לגוף (יש להם אנזים מיוחד העוזר בכך) ומגיעים לזרם הדם. במסלול הנדידה שלהם בגוף האדם הם עוברים דרך הריאות, ובהמשך מגיעים לכבד. בכבד הם ניזונים היטב, מגיעים לבגרות והופכים לתולעים. בשלב זה עליהן למצוא בן זוג, ואז יתחיל תהליך ההפריה והטלת הביצים. גודל התולעת בשלב הזה הוא סנטימטר אחד עד שניים. משך התהליך, מרגע החדירה לגוף ועד הטלת הביצים, אורך כחודש אחד (בסכיסטוזומה מנסוני) ועד שלושה חודשים (בסכיסטוזומה המטוביום). ככול שמספר הזחלים החודרים לגוף קטן יותר, יתארך משך התהליך, כנראה כביטוי לחיפוש ממושך של בן/בת זוג.

סכיסטוזומה מנסוני וסכיסטוזומה יפנית נשארות "לגור" במערכת כלי הדם של המעי (המערכת המזנטרית). הן מטילות את הביצים למערכת העיכול, ולכן ניתן למצוא אותן בצואה. לעומת זאת, סכיסטוזומה המטוביום מגיעה בהמשך, בדרכים עקלקלות, למערכת כלי הדם של שלפוחית השתן, מטילה את הביצים לשלפוחית, ולכן ניתן למצוא אותן בשתן.

התחלואה מבילהרציה יכולה להיגרם בשלבים השונים של מעבר התולעת בגוף האדם.
השלב הראשון – שלב החדירה דרך העור, יכול לגרום לפריחה מגרדת באזור החדירה. התופעה נקראת "גרד שחיינים" או "גרד דייגים". התופעה הזאת מתרחשת בדרך כלל אצל אנשים שאינם גרים באזור ההדבקה, כלומר אנשים שאינם חשופים הרבה לסכיסטוזומה. התופעה יכולה להיגרם גם מסכיסטוזומה של בעלי חיים ולא רק ממיני הסכיסטוזומה שהוזכרו קודם והגורמים למחלה בגוף האדם (לכן גרד זה קיים גם ברוחצים בנהרות באירופה ובצפון אמריקה). כחודש לאחר החדירה לגוף יכולה להופיע מחלה ראשונית המתבטאת בחום. כנראה שזוהי תגובה אלרגית של הגוף לשלב הראשוני של הטלת הביצים. תופעה זו מתרחשת בדרך כלל אצל מטיילים באזורי הבילהרציה, ולא בקרב התושבים המקומיים.
תגובת הגוף לגורם הזר יכולה להתבטא בחום בפריחה נודדת על העור, בשיעול ממושך ובשלשולים בבדיקה ניתן למצוא אז טחול וכבד מוגדלים, וספירת הדם תראה רמה גבוהה של תאים אאוזינופילים (התאים המשתתפים בתגובה האלרגית בגוף). מובן שלא כל אוסף התסמינים האלה מתקיים בכל אדם חולה. המחלה הראשונית הזאת נקראת בספרות הרפואית "קדחת קטיימה" (Katayama fever), על שם המקום ביפן בו תוארה לראשונה. השלב הזה של המחלה עובר ספונטנית (כנראה כאשר הגוף יוצר מספיק נוגדנים כנגד האנטיגן של הסכיסטוזומה).


מחזוריות התפשטות המחלה: הפרשות אדם נגוע למים יכולות להכיל מאות ביצים של סכיסטוזומה. הביצים בוקעות במגע עם המים, וחודרות לחילזון. החילזון מפריש זחלים כך שיוכלו לחדור לגוף האדם השוהה במים. הזחלים מגיעים עד לכבד האדם, והופכים לתולעים. התולעים מזדווגות, ואז מתחיל תהליך ההפריה והטלת הביצים.

ביבליוגרפיה:
כותר: בילהרציה : טפיל של מים מזוהמים
מחבר: שוורץ, אלי
תאריך: ינואר 1998 , גליון 27
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית