סבי ז"ל סיפר לי, שכשהגיע לסקוטלנד כפליט יהודי מגרמניה, נשלח למחנה הסגר בריטי בלב סקוטלנד בשל חשש להיותו מרגל נאצי... למרות שמספר מתנות מוקמו גם בדרום אנגליה, הרי שמרביתם הוקמו דווקא ב"חצר האחורית" של האימפריה הבריטית.
לדעת הסקוטים, הכינוי "חצר אחורית" מבטא את יחסם המזלזל של האנגלים, הרואים בסקוטלנד מקום שבו ניתן "לכבס את הכביסה המלוכלכת". וכהוכחה, הרבו מלוויי המקומיים לציין, שמרבית שטחי האימונים ומחנות הצבא נמצאים דווקא בסקוטלנד. "ואפילו כור אטומי דאגו למקם דווקא אצלנו!" אמרו ושכחו רק להתייחס לעובדה שהוקמו כורים לא מעטים גם מעבר לגבול.
תשאל אנגלי, לעומת זאת, והוא יאמר לך שיחסם אל סקוטלנד הוא אכן כאל חצר אחורית, אך במשמעות של מקום מפלט, מרגוע, ובעיקר מקום ששומרים ומגינים עליו מכל משמר.
וכמרבית המקרים, גם כאן, האמת נמצאת איפה שהוא באמצע. ההיסטוריה הארוכה של יחסי שכנות ושותפות בין שתי הארצות רצופה במחוות הדדיות, אך גם בזיכרונות עקובים מדם, שגרמו למערכת של שיתוף המלווה בחשדנות, ולפעמים אפילו בשנאה עזה (שמקבלת ביטוי, בעיקר לאחר כוס הבירה השנייה...)
ההיסטוריה של סקוטלנד מתחילה במאה הראשונה לספירה עם כיבוש האיים הבריטיים בידי יוליוס קיסר. ניסיונות הכיבוש והשלטת המרות הרומית באזור הצפון עלו במאמצים כה מרובים, שהקיסר אדריאנוס החליט, אולי מתוך יאוש, לבנות חומה וקו ביצורים שידאגו להותיר את ה"ברברים" בפנים. את שרידי החומה המרשימה הזו ואת המוצבים שהיוו חלק אינטגרלי ממערך ההגנה, ניתן לראות כיום, מדרום לגבול הנוכחי בין שתי הארצות, קרוב לעיל קרלייל (Carlyle).
ה"ברברים" שמעבר לחומה, אשר הצליחו להפר את שלוות הרומאים, היו הפיקטים, שבט קלטי ששלט בחבל הארץ הקלדוני. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני בריתם הסקוטים, שבט גאלי שהגיע מאירלנד. בשנת 843 לספירה אוחדו שני השבטים כממלכת אלבה, תחת מנהיגותו של המנהיג הגאלי קנת' מק-אלפין. בתחילת המאה ה-10, בעקבות הפלישה של הבריטונים לאנגליה נוספו עוד שני שבטים: הבריטונים והאנגלים. שני האחרונים התיישבו באזורים הנמוכים יותר, ה"לולנדס" (Lowllands), ואילו הפיקטים והסקוטים בחרו להתיישב בהרים, ה"היילנדס" (Highlands).
השוני בין שתי קבוצות השבטים לא הסתכם רק בהבדל הגיאוגרפי, אלא גם בדרך החיים, בתרבות ואפילו בחוקי המוסר. כתוצאה מכך, במשך הזמן זכה כל אחד מהשניים בדימוי סטריאוטיפי מובהק: ההיילנדר נחשב לאדם מחוספס וגברי, לעומת הלולנדר המחויט והמקצועי. ההיילנדר נחשב בעיני הלולנדר כעצלן, ללא מוסר עבודה, מיושן, גס, חסר מעצורים וקל ברכוש (בעיקר כאשר איננו שלו), ולו בדרך-כלל יוחסו המקצועות חייל, משורר או סוכן מכירות. הלולנדר לעומת זאת, נחשב בעיני שוכני ההרים כאדם יבש, חסר דמיון, בלתי חברותי ועגמומי, ולו יוחסו המקצועות עורך-דין, בנקאי או רואה חשבון...
את השוני שבין השניים היטיב לאפיין עיתונאי בטור סטירי של עיתון סקוטי, באמצעות דימוי של שותפות בין שני האנשים בעסקי המכוניות: "...בעוד שההיילנדר יקסים אותך עד לעיוורון, הלולנדר ימכור לך רכב משומש. הלולנדר יקח ממך את כרטיס האשראי שלך ואילו ההיילנדר ישכנע אותך שזה נוסע..."
במשך השנים, למרות שאף אחד מהשניים לא יודה בכך, טושטשו הניגודים, וכיום הסקוטי הוא שילוב בלתי אפשרי בין הלולנדר וההיילנדר, שילוב של טירוף ושיקול דעת, אדישות ומסתורין, יזמה וקרירות, רצון תמידי להיות טוב ורע, שחור ולבן, ימין ושמאל, יחד, ללא ויתור על אף אחד מהשניים.
תכונות אלו הופשטו, עובדו והוקצנו על-ידי הסופר הסקוטי ר.ל. סטיבנסון בספרו המפורסם "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד" על הרופא בעל הזהות הכפולה. הספר מבטא את עצמת הרשע, מול חוסר האונים הטהור, או כדברי ג'קל עצמו "לא הייתי בשום אופן צבוע, שני צדדי היו אמיתיים לחלוטין. ראיתי את שני צדדי בהכרתי למרות שתמיד ניתן היה לומר שהייתי אחד מהם ולו רק מכיוון שהייתי באופן קיצוני שניהם גם יחד..." (תרגום חופשי מהמקור).
תכונות אלו הפכו את הסקוטי לשותף וליריב קשה אך הוגן, ולסיפור הצלחה. דוגמאות להצלחתם של הסקוטים ניתן למצוא במדע: לורד קלווין, שאחראי לחוק השני בתרמודינמיקה, ג'יימס וואט שהמציא את מנוע הקיטור, אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון, ופחות מפורסם אך נחשב כגיבור לאומי – ג'ון ביירד, ממציא ה...טלוויזיה!, ברפואה: אלכסנדר פלמינג שגילה את הפניצילין, בארכיטקטורה ובאמנות: צ'רלס ר. מקינטוש, וכמובן, בתרומתם העצומה לחקר הגיאוגרפיה; המפורסם בחוקרי היבשות היה ד"ר דיוויד ליווינגסטון, רופא ומיסיונר ילד העיר בלנטייר באיזור הלונלנדס, שלמרות שהיה בן למשפחה ענייה ולמרות שלמד ופרנס את משפחתו במקביל, הפך ברבות הימים לשגרירה הנודד של תרבות המערב באפריקה. בין היתר גילה ליווינגסטון את מפלי ויקטוריה ואת אגם מלאווי שבדרום-מזרח אפריקה, והיה בין אלה, שנאבקו לביטול סחר העבדים באפריקה, ועל זה מודים לו רבים מבני מערב אפריקה עד היום.
תחום נוסף שכישרון ההסתגלות (ובעיקר יכולת ההישרדות) של הסקוטים, נתן בו את אותותיו, התבטא ביכולתם הטקטית הצבאית. הסקוטים תפסו נקודות מפתח בצבא הבריטי, עוד בזמן המערכות הבריטיות מול צבא נפוליאון. כיום נחשב חיל המשמר הסקוטי לאחת היחידות החזקות והאמיצות בצבא הבריטי.
מורשתו של אחד מבני סקוטלנד, ווליאם וואלאס, הגיבור הסמי-מיתולוגי, (שאודותיו נכתב הסרט "לב אמיץ"), הפכה לסמל הגבורה, האומץ ויכולת ההישרדות הסקוטי. וואלאס היה דמות שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים הבריטיים. הסקוטים נוקטים, כמובן, בעמדה שהוא היה לוחם אמיץ, מושל חכם ונוקם בשם האל והמלך, ואילו האנגלים טוענים שהיה רוצח כבד לב, מטורף, אכזרי ושקרן נבזי. אך אין ביניהם עוררין על העובדה, שוואלאס ומורשתו הותירו את חותמם על ההיסטוריה של האיים הבריטיים.
המרי הסקוטי החל בשנת 1296, כאשר מלך אנגליה, ג'ון הראשון, הפיל את משטרו הרעוע של ג'ון, מלך סקוטלנד, שלח אותו לגלות, וחשב להשפיל ולדכא את העם הסקוטי בדומה למה שכבר עשה בוויילס השכנה. לאחר שרשרת התעללויות אכזריות – כלכליות ופיזיות, יצא וואלאס ואיתו צבא של איכרים ופשוטי עם, להחזיר את כבודם. תוך כדי הפגנת יכולת טקטית ואומץ לב, הם הלמו באנגלים במתקפות, שהראשונה והמפורסמת שבהן התרחשה בטירת סטרלינג בשנת 1277. בשלב מאוחר יותר אף ביצעו מתקפות בעומקה של אנגליה, מעבר לחומה.
בסופו של דבר, וואלאס הובס בקרב, לאחר שנבגד על-ידי אצילים סקוטים, שהעדיפו את טובת האנגלים, לאחר שאלה העניקו להם אדמות וממון בתמורה. וואלאס נסוג ונאלץ להתחבא מצבאות האנגלים שחיפשו אותו כדי להעמידו למשפט באנגליה באשמת בגידה. בשנת 1303 נתפס, נשפט, והומת בתלייה בכיכר העיר לונדון. חלקי גופו פוזרו, כהתראה, בארבע קצות בריטניה.
מותו היה הפתיל שהצית את אש העצמאות הסקוטית. בהנהגתו של רוברט דה-ברוס, אחד האצילים אשר לא היה בין אלה שמסרו את וואלאס בעד נזיד עדשים, נערך קרב על עצמאותה של סקוטלנד, ובשנת 1314 ניצח צבאו בקרב בבנוקבורן (Bannockburn). בשנת 1320 הוכרזה עצמאותה של סקוטלנד ודה-ברוס הוכרז למלך.
העצמאות החזיקה מעמד עד שנת 1603. הסקוטים לא הצליחו להחזיק במלוכה בעקבות קשרי משפחה בעייתיים בינם לבין האנגלים לבין משפחת המלוכה הצרפתית. הכתר הסקוטי אוחד עם האנגלי, ובשנת 1707 הוכרז על איחוד הפרלמנט באופן סופי, איחוד שמחזיק עד היום הזה, למרות שמדי כמה שנים עולה הדרישה להתנתק מ"אמא" אנגליה.
אחת ההזדמנויות הגדולות להתנתקות מאנגליה, הייתה בתחילת שנות השבעים, לאחר שנתגלו כמויות גדולות של נפט וגז טבעי בים הצפוני שמול חופי סקוטלנד. הציפיות להתעשרות מהירה בעקבות מציאת ה"זהב השחור" היו גבוהות, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. על אף שאברדין (Aberdeen), בירת המחוז, זכתה לשגשוג יחסי, מרבית הכספים הועברו ללונדון, ודוברות הנפט נשארו מול עיניהם של הסקוטים כאנדרטה לתלות ולחוסר השוויון, לדבריהם, עם אנגליה.
הלאומנים שחרתו על דגלם את רעיון הניתוק, ראו בגילוי נפט גורם משמעותי ביכולת להגיע לעצמאות כלכלית וקיוו שאולי בעקבות ההתמרמרות בשל חוסר הצדק, כדבריהם, יצא העם מאדישותו. אך להפתעתם, כאשר סוף-סוף הועלתה ההצעה להתנתק מאנגליה במשאל עם בשנת 1979, היא נפלה מבלי שהצליחה להשיג 40% תומכים הנדרשים לאישורה.
אחת הסיבות לכישלון נעוצה אולי בעובדה, שהסקוטי ממהר לבקר, לגנות ולזעוק, ובאותה המהירות חוזר לאדישותו ול"פרופורציות האמיתיות". האופי הסקוטי מאפשר לסקוטי ליהנות משני העולמות – זה של השיתוף עם אנגליה וזה המאפשר לו לקלל ולהתלונן בקולניות בפאב השכונתי על השנאה לאנגלי ועל תחלואי השיתוף. אולי בשל כך צירוף המילים אף-על-פי-כן (never the less) הוא מאוד פופולרי בסקוטלנד, מכיוון שהוא מאפשר לסקוטי לשלול את עצמו תוך כדי דיבור...
אן מקנזי, מורה בבית-ספר יסודי בגלזגו (Glasgow), פירטה בפני את חשיבותם של טיפוח הלאומיות וטיפוח ידע השפה והמורשת של סקוטלנד בקרב תלמידיה. אך למרות שאיפתה לשימור מורשתה של ארצה, היא ביטלה לחלוטין את רעיון ההפרדה. "את ההבדל בינינו יש להמחיש על-ידי מורשת וגאווה לאומית, יחד עם שמירה על טיב מערכת החינוך וטיבה של המערכת הסוציאלית. שילובם הניב עד כה אנשי עשייה ואקדמיה רבים, שאינם נופלים ברמתם מהאנגלים, ואף נחשבים לטובים ולמפורסמים בעולם. מערכת החינוך, הן בגילאי בית-הספר והן המערכת האקדמית, נחשבת לאחת מהטובות בעולם, ופירוד יהיה "גול עצמי", מפני שמאגר האמצעים נמצא בשליטה מלאה של אנגליה והתנתקות משמעה זריקת כל ההישגים והתחלה מחדש".
מי שבכל זאת ירצה לראות יחס אוהד ושוויוני של המשטר בלונדון כלפי סקוטלנד יוכל לראות זאת בעיר אחת, גלזגו, העיר השנייה בחשיבותה לאחר אדינבורו הבירה, ובעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר. החל משנת 1990 זוכה העיר ל"ניתוח פלסטי" בקנה-מידה שנחשב חסר תקדים לאיים הבריטיים, בעקבות הכרזתה כ"בירת התרבות של אירופה" (מדי שנה נבחרת עיר אירופאית כבירת התרבות, ובמהלכה נערכים אירועים כלל-אירופאיים בתחומי התרבות השונים). ואם לא די בכך, הרי שבעקבות השינוי התדמיתי נבחרה העיר בפרויקט המילניום הבריטי כ"עיר האדריכלות לשנת 1999". במסגרת הזו יושקעו בעיר סכומי עתק לצורך יישום כ-400 פרויקטים אדריכליים ואורבניים!!
למרות שבאופן טבעי ניתן היה לחשוב שאדינבורו (Edinburgh) הבירה הייתה אמורה להיות זו שתקבל את התואר ואת ההשקעות הכלכליות, הרי שגלזגו, הפחות ציורית, חשובה כלכלית ותרבותית לסקוטלנד ולתושביה לא פחות מאחותה הבירה. אדינבורו וגלזגו נמצאות במרחק אווירי של כ-60 ק"מ בלבד זו מזו, ושתיהן נמצאות בצוואר הבקבוק של מרכז המדינה באותו שטח גיאוגרפי. שתיהן אף בעלות גישה ישירה לים (האחת טבעית והשנייה מעשה ידי אדם) אך בכך תם הדמיון שבין השתיים. מבחינה מנטלית ותרבותית שונות הערים על תושביהן כשוני המזרח מהמערב. השוני מתבטא באוכלוסיות השונות בכל אחת מן הערים. בעוד שהאצולה הבורגנית הסקוטית ואף התיירים, העדיפו מאז ומתמיד לבלות את חופשותיהם באדינבורו, העדיפו שאר בני העם לבלות ולבצע את עיסוקיהם בעיר הקלילה יותר, גלזגו. אנשי ההיילנדס שנהרו לגלזגו, בין היתר, כביטוי לחוסר האהדה לאצולה, דאגו לעצב את אופייה כעיר היילנדס לכל דבר, למרות הימצאותה הפיזית באזור הלולנדס.
במשך השנים, לאחר טשטוש הניגודים הגדולים בין סקוטי אחד למשנהו, הפכה גלזגו להיות העיר האהודה על הסקוטים ה"אמיתיים". לעומתה, הפכה אדינבורו מוקד לתיירים ול"אנגלו-סקוטים" – שם גנאי לו זכו כל אלה שקראו לעצמם סקוטים ואף אימצו לעצמם את כל הגינונים המקומיים בשל קשרי חיתון או מקום המגורים העכשווי.
הלכלוך והזוהמה שכיסו עד לאחרונה את יופיה של גלזגו, נגרמו בשל התעשיות הכבדות שהיו דומיננטיות מאוד בעיר. בתחילת המאה ה-18 היה הסחר בטקסטיל תמורת טבק בשיאו, והיווה את עיקר פרנסתם של התושבים. בשל כך נוצר הגידול המשמעותי ביותר באוכלוסייה (המונה כיום כ-765,000 תושבים, לעומת 420,000 בבירה). מאוחר יותר, כשהגיעה המהפכה התעשייתית לבריטניה, רוכזו התעשיות הכבדות (הפחם, הברזל והפלדה) סביב גלזגו, אולי בכדי להרחיקה מאדינבורו ה"סטרילית".
עם שיפור נתיבי הגישה לגלזגו על-ידי סלילת פסי הרכבת, ועל-ידי הרחבתו והעמקתו של נהר הקלייד כדי ליצור גישה מהירה ונוחה לים, הפכו תחומי ייצור הספינות והרכבות לתחומים עיקריים בתעשייה המקומית. המצאתה של טורבינת הקיטור בידי תושב המקום (ג'יימס וואט) הפכה את המספנות של גלזגו לשם דבר ברחבי העולם, ולא פחות חשוב, מקור פרנסה לכ-100,000 אנשים. לאחר מלחמת העולם השנייה והמיתון העצום שבא בעקבותיה, ירדה כמות ההזמנות למספנות, וכתוצאה מכך פוטרו כשני שלישים מהעובדים. מספרם הגדול של עובדי הכפיים בעיר שנותרו ללא תעסוקה המריץ את הקמתן של מועצות פועלים ומפלגה סוציאליסטית חזקה. לאחר העברת תעשיית הרכבות לאנגליה הגבירה תחושת האפליה את כוחה של המפלגה, והביאה אותה לעמדה הקרובה ביותר למימוש רעיון העצמאות עד כה.
אחת ההשפעות הפיקנטיות של ההתעוררות הלאומית, התרחשה בשנת 1950 כאשר סטודנטים סקוטים גנבו מכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון את "אבן הגורל", אותה האבן שעליה, על-פי המסורת, הוכתרו כל מלכי סקוטלנד החל מדה-ברוס. האבן, שהובאה בידי מק-אלפין בשנת 838 לארמון הממוקם כשלושה קילומטרים צפונית לעיר פרת' סימלה במיקומה את מרכז הממלכה הסקוטית-פיקטית. בשנת 1926 הביס אדוארד הראשון את הסקוטים, ולקח עמו את האבן ללונדון. הוא העמיד אותה מתחת לכס ההכתרה האנגלי, שם היא עמדה עד לאחרונה (פרט להפסקה בת שישה חדשים בשנת 1950). לאחר שנגנבה הועברה האבן בחשאי ממקום למקום והוסתרה, בין היתר, גם בפאב אדינבוראי (שהשנה בעקבות כוונת אנגליה להחזיר את האבן לסקוטלנד – מנסה להתחרות עם טירת אדינבורו על הזכות לקבלת האבן). גניבת האבן הייתה אחד הצעדים המוחשיים ביותר שעשו סקוטים להחזרת המונרכיה לסקוטלנד...
לעומת גלזגו, אדינבורו, שברחובותיה התרחשו עלילותיהם של ג'קל והייד (גיבורי ספרו של סטיבנסון שגדל בעיר במאה ה-19), היא עיר שמבטאת יותר מכל את הלולנדס: יפה, דרמטית ופורמלית.
סביב מבצר העיר הצופה עליה מעל סלע גרניט שחור ומאיים, מסודרים רחובותיה הצרים של העיר הישנה, מקום מעלליו של ד"ר ג'קל מיודענו, ולמרגלותיו העיר ה"חדשה" מהמאה ה-19. את הפורמליות הרבה שטופחה על-ידי בני האצולה הסקוטית, שבילו בה את חופשותיהם, ממחיש המבנה הטופוגרפי המסוגר והמוגן, שיוצר הצוק השולט על העיר מצפון (הגבעה המרשימה זכתה לכינוי "הכיסא של ארתור" בשל צורת כיפתו של הצוק, שאליו נוהגים תושבי המקום להגיע ולטפס ברגל מדי יום שישי). כך נוצר מצב אמיתי של ניתוק מנטלי בין אלו הנוסעים לגלזגו ובין אלו הנוסעים לאדינבורו.
העיתון הסאטירי, "פאנץ", המחיש את השוני בין שתי הערים במאמר שבחן בהומור את השאלה, מדוע בעלה של מלכת אנגליה הוא הדוכס מאדינבורו ואילו אין דוכס מגלזגו: "...לו היה גם דוכס מגלזגו", כותב הפאנץ', "והשניים היו יושבים זה לצד זה במשחק של נבחרת סקוטלנד בכדורגל, הדוכס מאדינבורו ודאי היה יושב ומוחא כף בנימוס, ואילו הדוכס מגלזגו היה עומד על מושבו ומנפנף בצעיף המשובץ בעודו צורח במלוא גרונו ומשליך בקבוקי בירה ריקים לכיוון המגרש...".
החלטת בעל הטור לבחור יציע כדורגל כאמצעי להבלטת הניגוד בין השניים, לא הייתה מקרית. בסקוטלנד קיבל המשחק הזה אופי כמעט דתי. בעונת הכדורגל מחולקת המדינה לשניים: לאלה האוהדים את גלזגו ריינג'רס שהם בדרך-כלל פרוטסטנטים, ולאלה האוהדים את הגלזגו סלטיקס – הקתולים. בלילות שלאחר המשחקים, המריבות בין האוהדים היריבים מגיעות אף להחלפת מהלומות, שמקבלות לעתים אף פסאודו-מניעים דתיים.
לדת ולכנסייה הסקוטית בפרט, יש משמעות גדולה בחיי הסקוטי. לאחר שהקתולים איבדו את המונופול על הנצרות ללותרניזם באירופה, הגיעה הבשורה גם לבריטניה, ובשנת 1960 היכתה הרפורמציה גם בסקוטלנד. בהנהגת הכומר ג'ון קלווין (שעל-שמו נקראה תנועת הרפורמה בסקוטלנד, קלוויניזם) וממשיכי דרכו, ג'ון ווילניק וג'ון נוקס, הוקמה הכנסייה הסקוטית.
שנים מאוחר יותר, החלה הכנסייה הסקוטית לתפוס עמדות כוח בסקוטלנד והשפעתה גברה אף על ההשפעה הצרפתית-קתולית, שהייתה הגדולה והחשובה ביותר עד אז. בעקבות עליית כוחה של הכנסייה הסקוטית הפכה זו להיות אחת השגרירויות המשמעותיות והחשובות של האימפריה ברחבי העולם; במקומות שאחרים נכשלו, הצליחה הכנסייה הסקוטית להכות שורשים – בזכות הקסם והאופי מסביר הפנים ובעיקר בזכות הנחישות של הסקוטי.
ההערכה הרבה שיש לסקוטי לדת יצרה לאחרונה את אחד האבסורדים והניגודים המעניינים ביותר בבריטניה ואולי באירופה בכלל: בחבל דמפריס (Dumfries) שבדרום הארץ, בין גבעות ירוקות וכפרים פסטורליים, בקצה הכפר אסקדלמויר (Eskdalmuir) ממוקם, לא פחות ולא יותר מאשר... מנזר בודהיסטי-טיבטי, ששמו סמיה לינג (Samye ling). המנזר, שהוקם עוד בשנת 1967 קיבל את שמו ממנזר סמיה, המרכז הראשון לחינוך בודהיסטי בטיבט, והוא המרכז הראשון במערב ללימודי בודהיזם. הקשיים שהערימה סין על הקהילה הבודהיסטית בטיבט החל משנת 1959, אילצו אותה לחפש אזורי פעולה אחרים, וסקוטלנד נמצאה מתאימה כמקום מפלט וכמרכז לפעילותם של הטיבטים הגולים באירופה ואפריקה.
במרכז הקומפלקס עומד מקדש יפהפה שבנייתו הושלמה בשנת 1988. המקדש משמש הן את הטיבטים הגולים והן את הסקוטים תושבי הסביבה, אשר חפצים להיות בודהיסטים או רק רוצים להשתתף בטקסי המדיטציה היומיים. נראה, שהטיבטים היטיבו ללמוד את האופי הסקוטי, היות שזה המקום היחיד בעולם בו תהליך הנזירות הבודהיסטי הוא הדרגתי. בתחילת התהליך ההתחייבות לנזירות היא לשנה, לאחר מכן לשלוש שנים ורק בסוף קיימת ההתחייבות הרגילה, לכל החיים.
הדובדבן שבקצפת עתיד להיות פרויקט "האי הקדוש", אי קטן סמוך לאי ארן במערב סקוטלנד, שקנה המרכז הבודהיסטי בכדי לשמש ככפר התבודדות של אנשי הדת. חלקו הצפוני של האי ייוחד כמרכז לשלום, שלווה והתבודדות, שיהיה פתוח למאמיני כל הדתות.
אולם לא תמיד הייתה סובלנות דתית בסקוטלנד. קנאות דתית גרמה לאחת הטרגדיות החברתיות הגדולות ביותר בתולדותיה, אשר את אותותיה ניתן לראות אף היום. אנשי ההיילנדס, אשר שמרו אמונים למלך הקודם, ג'יימס החמישי שהוכתר בשנת 1603 ולאמונתו הקתולית, הפכו למוקד לאיבה רשמית לאחר שוויליאם השני הדיח אותו עקב אמונתו הדתית שנגדה את זו של הכנסייה האנגלית (גירסה שונה במקצת מזו הרפורמית של סקוטלנד). סקוטלנד עמדה על סף מרידה ובכדי למנוע מרי גלוי, הורה וויליאם השני לכל המשפחות הסקוטיות להביע אמונים בו, בממלכתו ובדתו, עד יום חג המולד 1692. סירוב לעשות כן יגרור, כך הבטיח, עונשים קשים.
הסקוטים הגיבו בכניעה מהירה ומלאה ואפילו שבט מקדונלד, שבט של שודדי בקר צמאי דם, נכנע, בלית ברירה, לאיום. לרוע המזל, ראש המשפחה (שבט ומשפחה הם היינו הך בתרבות הסקוטית), צ'יף איאן מקדונלד מגלנקו (Glenco), נקלע לסופת שלגים והתעכב קלות. כשהגיע ליישוב הסמוך, פורט וויליאם, כדי למסור את המסמך, הסתבר שהאדם שהיה אמור לקבל אותו ממנו, נעדר ולכן הוא נאלץ להמשיך לעיר הגדולה. לשם הוא הגיע, רק ב-6 בינואר, ומסר את מבוקשו. המלך וויליאם שחיפש שעיר לעזאזל כדי להפחיד את הסקוטים, החליט לנקום את נקמתו במשפחת מקדונלד. מאחר שהם נודעו לשמצה באכזריותם, קיווה שתגובת העם תהיה אוהדת.
בזמן שאיאן מקדונלד היה בדרכו, כבר נשלחו חיילים לבצע את הוראות המלך. ובסוף חודש ינואר מושלג התפזרו מאה ועשרים חיילים, מרביתם משבט הקמבל, יריבים בלב ובנפש של המקדונלדס, בין בתי הכפר גלנקו. הם פנו לתושבים בתואנה שהאכסניות בסביבה מלאות, והתקבלו בברכה. בחצות ה-12 בפברואר, בהתאם להוראה סודית, נשחטו כל בני הכפר המארח. המעטים שהצליחו לברוח, מתו מהקור העז ששרר בחוץ.
המקרה העגום הזה העלה לראשונה לפני השטח את השנאה התהומית בין המשפחות הסקוטיות, שנאה ששרדה בחלקה עד לימים אלה. רועה בקר, דונלד קמבל, שנתקלתי בו באזור זה, סיפר לי בצער שלמרות שאצל חבריו אין משמעות לשם המשפחה, אסור לו להיכנס לפאב האזורי, מקום המפלט והבילוי העיקרי בלילות שישי ושבת. בכניסה לפאב עדיין מתנוסס השלט: "אין כניסה לקמבלים".
בשנת 1745 ניסה הנסיך צ'ארלס לשוב לסקוטלנד וליטול את המלוכה, והסתייע לשם כך בתמיכתם הבלתי מסויגת של ההיילנדרים. הנסיך כבש את סקוטלנד והתקרב למרחק של 200 ק"מ מלונדון, אך הובס שנה מאוחר יותר בקרב עקוב מדם בקלודן, שבו נהרגו כ-70 חיילים אנגליים לעומת כ-1,200 היילנדרים!
המלך לא מחל להיילנדרס על תמיכתם בצ'רלס והתייחס אל כל אנשי ההיילנדס כאל בוגדים. כל סימני המורשת המקומית הוצאו אל מחוץ לחוק: השפה הגאלית, חמת החלילים, חצאית הטארטן המשובצת וכל גילוי תרבות דומה. בעקבות הצו (שהעובר עליו צפוי היה ליסורים קשים ואף להגליה לעבדות), הועברו אדמות המשפחות לבעלים חדשים מקורבים למשטר. הצ'יפים החדשים לא ייחסו לאדמה שום ערך פרט לערך הכלכלי ולכן העדיפו לשכן על אדמותיהם "בשם הקידמה", כבשים ובקר, במקום בני אדם.
חלילן שהתפרנס כ-30 שנה מה"אוטנטיות הסקוטית" סמוך לכביש הראשי לאורך שפת אגם (לוך) נס.
צילם: רפי רייש.בין השנים 1750-1785 התרחשה בהיילנדס ובמידה קטנה גם באזורים כפריים בדרום אנגליה (בעקבות "פילוסופיית קידמה" דומה...), הגירסה המקומית לטרנספר. האירועים שזכו לשם "הפינויים", היו פינויים מסיביים של כפרים שלמים הן על-ידי "שכנוע" באמצעות מיסוי בלתי אפשרי, והן באמצעות כוח הזרוע ושריפת בתים. במקום הכפריים שוכנו "תושבים" רווחיים יותר – בקר, ואילו התושבים המקוריים שוכנו לאורך החופים בערים ובכפרים שחלקם נבנו כ"מחווה של רצון טוב" על-ידי המלכה אליזבת, כדוגמת העיירה הצפונית, בטיס ביי.
חלק מהתושבים לא יכלו להסתגל למצב החדש ועקרו לארצות אחרות, בעיקר לקנדה, לארה"ב, לאוסטרליה ולניו-זילנד, והתבססו שם. הסקוטים הגולים התארגנו בקהילות עצמאיות ותרמו במהרה באופן משמעותי מאוד למשטר, לתרבות ולכלכלה של כל אותן מדינות (מקדונלדס למשל...) מורשת הסקוטים הגולים התערבבה בתרבות המקום, אך כיום הייחוד המתמוסס שב ועולה מעל לפני השטח, בעיקר באירועים לאומיים סקוטיים ולאחר שתיית מנת וויסקי בריאה.
הבהמות שהפכו באופן אבסורדי, לא מעט בגלל הפינויים, לאוכלוסייה הגדולה ביותר בסקוטלנד, הן אחד הסמלים המודרניים של סקוטלנד. במהלך טיול ברחבי סקוטלנד, נסעתי מאות קילומטרים, בעיקר בצפון, מבלי לראות כמעט אף נפש חיה, פרט לעדרים עצמאיים של כבשים ועזים. תמונה זו קידמה לא מעט את הדימוי הפסטורלי של סקוטלנד בחוברות ההסברה של משרד התיירות הסקוטי. בנוסף לתפקידם כמקדמי מכירות תרומתם הכלכלית העיקרית היא, כמובן, בייצוא הצמר הסקוטי האיכותי ותוצריו בשוקי הטקסטיל העולמי, ביניהם מפורסמים הסוודרים החמים והאיכותיים מהאי ארן, שהפכו פריט חובה לתיירים בסקוטלנד.
פופולריים הרבה יותר מהכבשים והעזים, הם עדרי בקר ההיילנדס, אותם פרות ושוורים חסונים, עטורי פרווה שעירה וקרניים חדות ומאיימות. שעירותם אפשרה להם להחזיק מעמד בתנאי האקלים הקשים של החורף הסקוטי, וגם הקנתה להם מראה מלכותי וחמוד... הניגוד והיופי הזה גרמו להקמת "האגודה הסקוטית לבקר ההיילנדס", המארגנת מדי שנה יריד בקר בעיר אובן (Oban), שלחופה המערבי של סקוטלנד. ביום הראשון של היריד נערכות תחרויות בין הבהמות השונות המוצגות על-ידי בעליהן. שיפוט מקצועי קובע את היפים, החסונים והאצילים שבמתמודדים. התארים, פרט ליוקרה שהם מעניקים לבעליהם, אף יוצרים ביקוש מיוחד בימים שלאחרי יום זה, ימי השוק. במכירות פומביות מועברים השוורים, הפרות והעגלים במסלול מעגלי במרכז אולם סגור ונמכרים למרבה במחיר. האירוע הוא אטרקטיבי לקונים ולתושבים מקומיים ומשרה אווירת מתח שהופכת את ימי היריד לאירוע ססגוני ומהנה.
ליריד הגעתי דרך חוברת המחולקת לתיירים – עוד נדבך למתקפת התיירות היזומה על-ידי משרד התיירות הסקוטי, מתקפה שגרמה במקרה הטוב להטרדת התושבים, אך בעיקר להרס ישיר של הזהות האותנטית של סקוטלנד והסקוטים. הטעות הזו אינה טעות של העשור, או אף של המאה הנוכחית, כי אם תוצאה של ניסיון השרשת זהות לאומית, מזויפת בחלקה, עוד במאה ה-19 על-ידי סופרים, אנשי רוח ומדינאים מקומיים שהבולט שבהם היה סיר וולטר סקוט, סופר, משורר, עורך-דין, היסטוריון ומדינאי, שהפך "במו עטו" את ארצו לחבל ארץ רומנטי ומושך. הבלדה "הגברת של האגם" שכתב על לוך לומונד (לוך=אגם), שמצפון לגלזגו זכתה לתפוצה אדירה ובמהרה עטו ההמונים על המעברים צפונה בכדי לחזות במו עיניהם בהתגלמות הרומנטיקה עלי אדמות. מספר עצום של תיירים פנו לעבר האגם, הקיפוהו מכל עבר, טיפסו על כל סלע, ולמעשה, העלימו כל שבב של שלווה מהאזור, כמובן, על חשבון התושבים.
בעוד שבמאה ה-18 כתב מטייל אנגלי למשפחתו בלונדון, לאחר שהגיע לעיר קרלייל בצפון אנגליה (בעודו מנגב את הזיעה ממצחו), "...עברתי לקרקע אנגלית ואני מקווה שלא אחזור למדינה כזו שוב לעולם...", הרי שמאה שנים אחרי אותו מכתב, הפכה סקוטלנד להיות אתר תיירות פופלרי מאוד. ההיילנדס שהיו עד אז מוקצים מחמת מיאוס, הפכו לאזור המשחקים של האצולה הבריטית, והמלכה אליזבת אף בנתה לעצמה אחוזה בבלמורל, כמעון קיץ, פעולה שגררה בעקבותיה קניית קרקעות על-ידי בעלי הממון האנגליים. הללו הקיפו אותן בגדרות ובחומות, והפכו את השטחים הפתוחים שהתברכה בהם סקוטלנד לאחוזות רבות היקף, שמורות ציד וספורט, שהפכו את התושב המקומי למסיג גבול בעוברו במעברים, שאביו וסבו עברו בהם מאז ומתמיד. הסוף לקניית הקרקעות, למעשה, אינו נראה לעין בטווח הקרוב, מכיוון שכ-95% מסקוטלנד הם שטחים פתוחים, וכל עוד יישארו שטחים כאלה, יישארו קונים נלהבים. אולם מכיוון שכבר כמעט כל אנגלי בעל אמצעים קנה אדמה בסקוטלנד, החלו לדאבון כולם, להימכר אדמות לנתינים זרים כאמריקאים, יפנים וגרמנים.
הדימוי ה"חדש" של סקוטלנד, שנבחר על-ידי סקוט וחבריו היה מבוסס דווקא על הדמות השנואה על-ידי הבורגנים, דמות היילנדר. הסופרים והמשוררים ניצלו את קיומם של מיתוסים רבים ויצרו את הדמות הציורית שאנו מכירים כיום. השמועות והמיתוסים הפכו במהרה לסיפורים בעלי ביסוס "היסטורי" כגון רוב רוי, פרי עטו הפעיל של סקוט, המבוסס חלקית על דמותו האמיתית של שודד הבקר האימתני משבט מק-גרגור (שהפך לבן דמותו של רובין הוד, גונב מן העשירים כדי לתת לעניים).
שירי עם קלטיים ממוצא אירי הפכו תחת שרביטו של ג'יימס מק-פארסון לשירה גאלית קדומה, באמצעות שעתוק, הדבקה והרבה דמיון. מק-פארסון טען שהשירים הללו הם תרגום ישיר לכתבים קדומים, ומכיוון שאף אחש ממילא לא ידע לקרוא גאלית עתיקה, הרי שהאמינו לדבריו. האפוס של אוסריאן, כפי שכונה קובץ הבלדות, הועבר מהנוף האירי לזירה הסקוטית, וזכה להצלחה כבירה גם מחוץ לסקוטלנד. הבלדות, נקראו בשקיקה במרכזי התרבות באירופה ואף הושוו בחשיבותן לאפוס של הומרוס ביוון העתיקה! לאחר שהפכו להיות פופלריות בקרב נפוליאון ושריו, הן זכו להיות חלק מספרות ההשראה של תנועות הרומנטיקה האירופאיות, ובסופו של דבר גם של התנועות הלאומניות ברחבי אירופה. אבל התוצאה הסופית הייתה, כמובן, העלאת קרנה של סקוטלנד כאם השירה המודרנית וטיפוח הגאווה הלאומית, בדויה ככל שהייתה...
תרמית גדולה לא פחות היא המצאה הקילט, החצאית הסקוטית. הטארטן, הבד המשובץ, שימש מאז ומתמיד את אנשי ההיילנדס כפריט לבוש עיקרי, אולם במקור היה פיסת בד ארוכה שנכרכה סביב גופו של הסקוטי. זו נקשרה מעל הכתף, בדרך-כלל באמצעות סיכה גדולה שעוטרה בסמל המשפחה. הסיבה ללבוש זה הייתה נוחות והסוואה, ובוודאי שלא כפי שמצטייר כיום, כפריט לבוש מהודר, טקסי וצבעוני. הסיבה לעיוות היא, שוב, לא מעט בגלל פועלו של סיר וולטר סקוט...
בשנת 1922 הגיע המלך ג'ורג' הרביעי לביקור בסקוטלנד, והיה למלך האנגלי הראשון מזה מאתיים שנה, שדרך על אדמת סקוטלנד. הטקס, שלוהק ותוכנן על-ידי סקוט, היה אמור להביע באופן סמלי את חלקה של המלוכה הבריטית בתרבות הסקוטית. לצורך העניין הולבש המלך האנגלי בקילט בצבעי משפחת קמבל, חביבת האנגלים, שהוסב לצורך נוחיות מלכותית, לבגד פחות "ברברי". הקילט הפך למעין חליפת טוקסידו קלטית, המורכבת מחצאית קפלים מחויטת עשויה מבד הטארטן, מקטורן קצר שמתחתיו חולצה לבנה, ועל המותן ארנקון פרווה קטן. המהדרים אף הוסיפו פגיון שנכרך סביב הרגל כמאפיין "קרבי". המחזה (שהונצח בציור) שבו נראה המלך הבריטי ומולו סקוט ונציגי הסקוטים, כולם בבגדי "שרד" סקוטיים, הצית את דמיון הציבור ולאחר זמן קצר אף את דמיונם של יזמים מהירים.
בשנת 1845 פרסם היסטוריון תמהוני בשם מק איאן, ספר עב כרס על לבוש המשפחות הסקוטיות. הספר שהוקדש למלכה ויקטוריה, ייחד לה צבע טארטן משפחתי, אותו היא בחרה, כמובן, לעצמה. מהר מאוד עיטר הצבע את האחוזה המלכותית בברמורל, כיאה לאחוזה "סקוטית" אמיתית.
זמן קצר אחרי הספר הופיעו צמד ממוצא פולני-סקוטי, האחים סובייסקי-סטיוארט, שטענו שהם מזרעו של הנסיךך צ'רלי האהוב כל-כך על-ידי אנשי ההיילנדס. האחים בילו את זמנם בהמצאה יצירתית של צבעי טארטן עבור כל המשפחות ותתי המשפחות הסקוטיות. יבולם, כ-200 צבעים, אפשר לאנשי הלולנדס לחדור בקלות לפיסת המסורת והזהות הלאומית החדשה. המסורת ההיילנדרית שנחשבה עד כה כשפל המדרגה עלתה לדרגת מורשת לאומית וגררה גלים של לאומנות וגאווה לאומית, ובמיוחד משפחתית, כאשר לכל משפחה היה לפתע צבע וסמל משלה. אחד השירותים התיירותיים המסופקים היום בערי סקוטלנד, הוא שירות ממוחשב למציאת קשרים לשבטים קדומים. המחשב אמור להנפיק לכל דורש מורשת, גאווה וכמובן... צבע חדש לשמלה!
הטשטוש בין זהות אמיתית לתרבות נרכשת ומזויפת גררה את אבדן הזהות האמיתית ותסכול אצל אלה שהכירו את המורשת האמיתית. באיגרת של המפלגה הלאומנית הסקוטית נכתב ש"חידוש" הזהות הלאומית גרם לכך ש"סקוטלנד אינה עוד סקוטלנד, כי אם סקוטשייר, חבל בצפון אנגליה. מדינה שמכרה את בכורתה בעבור נזיד עדשים אנגלי. כה אבודים הם עתה הסקוטים ביאושם עד שאינם מסוגלים להבחין בתרבותם האמיתית, כי אם ברסיסי הסמלים שעתה מייצגים אותה..."
ההיילנדס שהפכו עתה לפופולריים התמלאו בהמוני אמריקאים ויפנים אוחזים ברובי ציד, חמושים במכנסי חאקי קצרים ולמותניהם מימיות המכילות וויסקי משובח. תעשיינים אנגליים וחבריהם שקנו חלקות נהר, החלו לבלות את סופי השבוע בדיג טרוטות בנהרות. ובערב, לאחר היום הקשה, ה"סקוטים" החדשים (האנגלים, האמריקנים והיפנים...) יוצאים למסיבות וריקודים מסורתיים, כמובן. הנהירה ההמונית מרוכזת בעיקר בחודשי הקיץ. בשיא העונה מאורגנים משחקי ההיילנדס, עוד נדבך בסיפור התרבות המקומית. במהלך המשחקים מתחרים סקוטים במקצועות ספורט מסורתיים כגון הנפת גזעי ענק, חטיבתם, טיפוס על עצים, הדיפת כדורי ברזל וכד'. במקור היו המשחקים הללו תחרויות שהמנצחים בהן נבחרו להיות חלק מצבאם של בעלי האדמות. כיום זה, כמובן, ספורט תיירותי לכל דבר (לא ירחק היום שייבאו שחקני חיזוק כושיים...).
אולם יש, כמובן, גם יתרונות רבים בתיירות הרבה שמגיעה לסקוטלנד, כשהבולט שבהם פרט לערכים הכלכליים, הוא היכולת העצמאית לפעול למען שיפור איכות הסביבה המקומית על-ידי סחיפת דעת הקהל המקומי והבינלאומי להירתם למלאכה ולעודדה. הוקם פרויקט נרחב של ייעור מחדש של האורן הסקוטי, שנעלם כמעט כליל בעקבות טעויות היסטוריות (כדוגמת חיסול יערות שלמים עבור מכונת המלחמה בשנת 1941). תכנית הפרויקט היא להגדיל את שטח שמורות היערות מ-60,000 ל-180,000 דונם באמצעות צוות גדול של יערנים, מדענים, אדריכלי נוף, אקולוגים, כלכלנים ואורניתולוגים, כדי ליצור מערכת מאוזנת אשר תחזיק מעמד לאורך שנות ההתפתחות, ותאפשר ייעור תקין תוך כדי מתן פתרונות תמידיים לצרכים הרבים, כגון עצים לתעשייה והסקה. "תפקיד" התיירים בפרויקט הוא להקנות ערך מוסף לפרויקט, על-ידי יצירת צירי הטיול סביב האזורים המחודשים, וכך להשפיע על בעלי המאה, הן בשמורות הציבוריות והן בשטחים בבעלות פרטית.
פעולות המשלבות בין תיירות לבין מטרות בעלות משמעות לסקוטלנד ולעתידה הן דרך מוצלחת להתמודד עם בעיות ההווה. דוגמה אחת היא הנושא האקולוגי, אחרת היא הדחיפה ללימודי ההיסטוריה והשפה הגאלית בסיוע תקציבי תיירות "אתנית", וכמובן, עצם התחרות התמידית והעושר הרב שנגלה לתושבי הארץ על-ידי ה"סקוטים" של הקיץ. כל אלה נותנים לתושבים זריקת מרץ להתעלות בחינוך ובהשכלה על-מנת להתחרות כשווה מול שווים, ולא רק ב"זכות" השנאה המסורתית, עם האנגלי שתמיד יועדף במשרות שבאזורו. התיירים הזרים שמסתובבים סביב רגליהם בחודשי הקיץ נותנים לסקוטים מוטיבציה לצאת לתור את ארצם בחודשי הסתיו כאשר הארץ ריקה מתיירים.
אך יהיו גם שיגידו שאין להם צורך בכסף ה"מלוכלך" של התיירים, ויעדיפו את הדרך היעילה והמסורתית יותר להתמודד עם קשיי ההווה; עבור הסקוטי, השילוב המנצח, הוא עדיין השילוש הקדוש: וויסקי-שירה-הומור.
וויסקי, שמשמעותו בגאלית היא מי החיים, הוא המשקה הלאומי והחבר לעת צרה של מרבית התושבים. הוויסקי הסקוטי שנחשב בעיני מביני עניין לטוב בעולם, מזוקק במספר לא קטן של מבשלות, החל ממבשלות ביתיות וכלה באלו המייצאות את סחורתן לארבע קצות תבל, ומכניסות לקופת האוצר כ-900 מיליון לי"ש בשנה. מרכיביו העיקריים של הוויסקי, הם שלושה: מים, שעורה והסוד המשפחתי. כל המבשלות עומדות סמוך למקורות מים חיים, שלרוב נמצאים בבעלותן, כך שאף גורם לא יוכל לזהם את המים. השעורה בצירוף חלקי תערובת המכילים סוכרים, שמרים ותרכובות שונות, אמורה לעבור תהליך של ייבוש בבור המוסק בעץ מקומי. הטעם, כך אומרים המומחים, מושפע באופן ישיר על-ידי טיב המים, תכונות העצים השרופים שדרכם מסוננים המים הגורמים לטעם חריף או עדין יותר, ותהליך הזיקוק – סוג המכלים, טמפרטורת ההכנה, אופן האחסון וכו'.
מחלקת התיירות הסקוטית ניצלה את השוני בין סוגי המשקה ואהבתו ברחבי הכדור, כדי לפתח תיירות וויסקי בסקוטלנד והפנתה אלפי אלכוהוליסטים פוטנציאליים לתיירות מסוג אחר.
הוויסקי, עבור הסקוטי, פרט כמובן להיותו פריט חיוני בפזל הנקרא "המסורת הסקוטית – מודל 1996", הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שכל סקוטי הוא משורר בפוטנציה. הוא שותה כדי להשתחרר ולהתאוורר. השיחות המעניינות ביותר שהיו לי התנהלו דווקא בפאבים (רק לצורך השוואה, באנגליה, השיחה הרצינית ביותר בפאבים הוא על טיב שרירי הרגליים של שחקני הכדורגל המקומיים, למרות שהסקוטי שותה יותר ויותר חריף מאשר האנגלי הטיפוסי).
לעתים רחוקות, כאשר הסקוטי שיכור כלוט, הוא עלול לקום על השולחן ו...לדקלם משיריו של רובי ברנס, המשורר הלאומי. אחר הימים "המקודשים" ביותר לסקוטים הוא ה-25 בינואר, יום הזיכרון לברנס, או כפי שהוא מכונה בסקוטלנד, יום השתיינים והמשוררים השנתי... וכאשר הסקוטי שותה ולא שר הוא בדרך-כלל מספר בדיחות, אם כי לא תמיד מצחיקות, אלא בדיחות ציניות – בעיקר על עצמו ועל גורלו. מטרת הבדיחות היא לחזור לפרופורציות לאחר התקף זעם או ביקורת. הצחוק הפך למרכיב חשוב במערך ההגנה העצמי של הסקוטי, ולכן הקונפליקט בין הרצון המולד של הסקוטי לעצמאות לזו של שותפות עם האנגלים, נפתר על-ידי צרור בדיחות על האנגלי או הסקוטי, חסר המזל. ואם הצחוק אינו עוזר, אזי, תמיד אפשר לפנות לעזרת "מי החיים" – הוויסקי.
ב-17 באוקטובר אשתקד נחנך גשר תחבורתי המחבר בין האי סקאי ליבשה. ביום פתיחת הגשר נכחתי במקום ומספר מכוניות חצו בהיסוס את הגשר לאי, למורת רוחם של כמה מפגינים. יום קודם לכן, כאשר המעבורות האחרונות עשו את דרכן לאי, זעקו כותרות העיתונים על אובדן הסמל, עוד טיפה של רומנטיקה. הסמל לא היה האי אלא דווקא שיר על הדרך אל האי. זוהי בלדה של ברנס, המספרת על חוויית השיט בסירת משוטים אל האי המסתורי והרומנטי שמול המפרץ של לוקלש.
המצדדים בגשר אמרו שזה יגדיל את כמות המבקרים הפוטנציאליים, וכך גם יפוצו כלכלית אלו שאיבדו את פרנסתם כמשיטי המעבורות. אך אלה לא השכילו להבין שמה שחשוב, לא פחות מהפרקטיות, הוא המרכיב הרגשי של החוויה, ולפעמים כאשר זה אובד – אף סכום ופעולה לא ישוו לה.
יומיים אחרי שציבור רב התקהל על הגשר וניסה לשכנע מבקרים לא לעלות עליו, נדמו הקולות ונשמעו רק קריאות פרקטיות על מחיר האגרה ועל גובה הפיצויים, כי בסופו של דבר, הסקוטי אוהב לחזור ל"פרופורציות"...
