פרוייקט ההגנה על צבי הים בברזיל

על קברניטיה של ברזיל – המדינה הענקית שצפיפות אוכלוסייתה (באזורים המיושבים) מהגבוהות בעולם – מעיקות בעיות קיומיות אחרות מלבד חיות הבר הרבות, החיות על אדמתה שחלקן נדירות ואינן מופיעות באזורים אחרים בעולם, אך נמצאות בסכנת קיום עקב ציד המוני, בירוא יערות וכריתת עצים המשמשים מקום חיות ומקור מזון לרבות מהן, וגם בשל מודעות נמוכה לצורך להגן עליהן.

עם זאת קיימים כאן ארגונים ומוסדות המכירים בחומרת הבעיה ונרתמים לפתור אותה על ידי הקמת פרויקטים, העוזרים לשמר את יערות-הגשם, החופים, ואתרי טבע אחרים על בעלי-החיים שבהם. מעל כל אלו נמצאת "יבאמה" הממשלתית, האחראית על שימור הטבע, ועל השילוב שבין הפיתוח העירוני והחקלאי לבין הצורך להגן על חיות הבר.

בין הזוכים להגנה במסגרת הפרויקטים המיוחדים נמצאים קופי הטמרין והמרומוסט הזעירים, תוכי הארה הצבעוניים, האיניה (הדולפין הוורוד מהאמזונס), תחשי הנהרות החיים במים מתוקים ומלוחים, העצלן שוכן יערות הגשם, צבי-הים ועופות הים החיים בחופים ובאיים.

בשנת 1979 הוחל בביצוע "פרויקט תמר" שנוער לעקוב להגן ולשמר את צבי-הים, החיים באוקיינוס האטלנטי ומגיעים לקנן ולחפש אחר מזון בחופי ברזיל. הארגון שהפעיל את הפרויקט, הציב במשך השנים מרכזי בקרה ב-16 מוקדים לאורך כ-1000 ק"מ בחופיה הצפוניים של המדינה (בעיקר מדרום לסלבדור עד צפונה לנטאל), שבהם ידעו על ביקורים קבועים של צבי הים ועל הסכנות האורבות להם עקב הקירבה למקומות ישוב. תושבי הכפרים העניים מלקטים את הביצים מהקנים, וצבים בגילאים שונים נלכדים ברשתות דייגים, בכלובים ללכידת לובסטרים, בגדרות או בחכות, מסתבכים בהם וטובעים (צב מסוגל לשהות מתחת למים בזמן פעילות, כ-10 דקות בלבד), כמו כן לוכדים התושבים נקבות צבים בזמן עלייתן לחוף, בעודן תשושות, לפני ההטלה או אחריה, מאחר שבשרן נחשב מעדן.

כל אחד מהמרכזים שהוקמו מאויש בצוות, החולש בעונת ההטלות על רצועת חוף שאורכה כ-40 עד 50 ק"מ. הצוותים מסמנים את הנקבות העולות על החוף להטיל ועוקבים אחר תהליך ההטלה. אם אין חשש מפגיעת בני אדם, ישאירו את הקן והביצים במקומם, אך אם האזור עדיין פגיע, אוסף הצוות את הביצים, שומר עליהן באינקובטור, ואחר כך אם התנאים מאפשרים, מעבירים אותן לגומות חול הדומות לאלו שחופרת האם, בעומק של כ-60 ס"מ ובטמפרטורה של כ-28°c עד לבקיעתן. עם הבקיעה נספרים הצבונים, מזוהים ומשוחררים לים באותו חוף שהוטלו בו הביצים כדי להבטיח שיחזרו אליו כבוגרים. חלק קטן מהצבים הקטנים נשאר במוקד בבריכות גידול מיוחדות כדי לצפות בהם ולעקוב אחר גדילתם, וכן כדי לשמר מינים בסכנה, לאפשר להם תנאי גדילה ללא סכנות ולשחררם גדולים וחזקים לים.

ארניה מתייג צב צעיר בטבעת סימון ממוספרת בלתי מחלידה. צילמה: טל יהודה.

חמישה מינים של צבי ים פוקדים את חופי ברזיל ומספרם משתנה ממקום למקום: צב ים ירוק
(Chelonia mydas) השוקל כ-150-300 ק"ג וצב ים חום (Caretta caretta) שמשקלו מגיע לכ-440 ק"ג, ואורך כל אחד מהם הוא כ-130 ס"מ. צב-ים זיתני (Lepidochelys olivacea) שאורכו 80 ס"מ, וצב-ים קרני (Ertmochelys imbricata) שאורכו 90 ס"מ; משקל בוגר של כל אחד מהם כ-250-300 ק"ג. ואחרון, צב ים גלדי (ענק) (Dermochelys coriacea) שאורכו 220 ס"מ ומשקלו מגיע עד לכ-750 ק"ג.

החופים הוכרזו כאזורים מוגנים. כדי להבטיח היענות חיובית מצד התושבים במקום, מקיימים אנשי הצוות ומתנדבים במרכזים פעולות הדרכה והפעלה לילדים ונוער. בחלק מהמקומות קיים אף מרכז-מבקרים, המשלב סרטים, תמונות מלוות בהסברים על פעולות ההצלה, ביקור בבריכות גידול הצבים ועוד.

חלק מהאנשים היוצאים כל לילה לתור אחר עקבות הצבים וקני ההטלה הם דייגים המקבלים שכר עבור פועלם. מטבע הדברים נוצרת אצלם מודעות לשמירת החוק להגנת הצבים וכן רצון לשתף פעולה עם הארגון.

גם כאשר בוקעים הצבים מן הקן המכוסה, תוך כדי הנפת סנפירים עדינה וזריקת חול לצדדים, הם נחשפים לסכנת טריפה על ידי עופות, סרטנים, כלבים או חתולים. בזמן שהם מגיעים במרוצה למים, לפני שימצאו מסתור בין הסלעים או צמחי המים הם טרף קל לכל סוגי הדגים. ואכן, רק אחד בממוצע, מתוך כאלף צאצאים, יגיע לבגרות.

במקום שבו הוצב הצוות שנמניתי עליו, היו הדברים שונים. כדי להגיע אליו שטנו כ-30 שעות ביאכטה קטנה ששכרה עבורנו "יבאמה", ואי-שם, בלב האוקיינוס התגלה לנו האי הקסום ושטוף השמש. שלושה אנשי צוות ברזילאים ואני, שהיינו כאן מספר שבועות עד לבואה של קבוצה אחרת להחליפנו, כפי שעשינו אנחנו לרביעייה השזופה והתשושה שחזרה לעיר נטאל המרוחקת כ-240 ק"מ.

שמו של האי בפורטוגזית: "אטול דאס רוקס" והוא אכן אטול – אי אלמוגים טבעתי שטוח ורחב, שמסביבו כלואה לגונה גדולה ועגולה בתוך חומת שוניות, ובה שפע דגה הנכנסת ויוצאת עם הגאות והשפל. האי כאמור שטוח, האדמה חולית, כאשר 10-15 מטרים מקו המים מתרוממת גבעונת קטנה שעליה בהמולת קולות וצווחות מתקיימות מושבות של מספר מיני עופות-ים, החיים רק במקומות מוקפים מים, ונמצאים בשלבים שונים בחייהם, חיזור, קינון, דגירה וטיפול בגוזלים. המראה בלתי נשכח, ניתן להתקרב אליהם למרחק של כמעט מגע, אך אף פולש לא יורשה לדרוך או להלך ביניהם ברבצם שם בצפיפות שאינה משאירה חלל ריק על האי.

החול מכוסה בצמחייה נמוכה בגווני ירוק עזים; צמחים בשרניים הסופגים בעליהם את מי הגשם היורדים מפעם לפעם בצמצום, וארבעה דקלי קוקוס בודדים. היות שהאי מקום מצוין אף לתצפיות בעופות ולמחקרים על אורחות חייהם (וגם להם מפעלי הגנה ומעקב), נשלחים לאי סטודנטים וחוקרים, בעיקר בעונת הדגירה. הללו מטבעים כמה פרטים מכל מין, בודקים את סוג מזונם ואת זמינותו. נספרים, נלמדים ונצפים גם מיני עופות, החולפים ושוהים באי תקופות קצרות.

מיני העופות השכיחים באי ומקננים בו: סולת פני המסכה (Sula dactylatra), סולה לבנת-בטן (Laucogaster Sula), סולה אדומת רגל (Sula sula), שחפית כהה (Sterna fuscata), שחפית חומה (Anous stolidus) ופריגטה קטנה לבנת פס (Fregata minor) שקבוצה קטנה חיה באזור האי, אך לא מקננת בו בשל מחסור בעצים לבניית קנים. חלק מן הקנים נמצאים באי "פרננדו דה נרויה", מרחק 130 ק"מ מכאן. בין המינים המזדמנים לאי נמנים החופיות, להקות ארנריה, חופזי מנומר, וחרמשונים. האי אינו מיושב, אינו קולט תיירים, ויש בו רק מגדלור פעיל. למעשה אסור לעלות עליו ללא אישור מיוחד מ"יבאמה", מפני שהאזור שופע לובסטרים יקרי ערך ודגים, וכן כדי להגן על צבי הים והדולפינים החולפים באזור. אסור לדוג בהיקף של כמה עשרות ק"מ מסביב.

משכן הקבע של הצוות, שכלל פקח שמורות, סטודנטית לביולוגיה, פעיל מהארגון שעובד בכמה מן המוקדים לחקר הצבים ואותי כמתנדבת ועוזרת מחקר, היו שני אוהלים גדולים: האחד תפקד כמטבח ובו שפע מזון משומר, אבקות למיניהן, ירקות ופירות טרופיים וכמובן אורז ושעועית שחורה ובשר מיושן או מעושן 0 המאכל הלאומי של ברזיל. באוהל השני שכן הציוד, מכשיר הקשר וערסלי השינה.

אין באי מקור מים מתוקים. הבאנו לכאן את מי השתייה במכלים אך לא די למטרות רחצה. לברזילאים אין כמעט בעיות מים וכאן הועילה המודעות הישראלית למחסור. בזמן שירדו באי ממטרים חזקים במשך כמה שעות באמצע יום שמש חם, הנחתי דליים בשולי האוהל והמים שניקוו בתוכם שימשו אותנו לרחצה, ואף נותרו עודפים לשטיפת כלים...

מדי לילה בשעות הגאות יצאנו לסקור את החוף סביב כל האי (כ-3.5 ק"מ בלבד) כאשר הירח, הכוכבים, ופנס עם נורה אדומה מאירים את דרכנו. את עקבות הצבה (באי פעילות צבות הים הירוק והצב הקרני) שחלפה בחוף מספר דקות לפנינו, יכולנו לזהות מיד. הנקבה הגיחה מן המים ליבשה, כשהיא מטפסת ונגררת בכבדות על החוף, מרימה את גופה, משעינה אותו על גפיה הקדמיות והודפת את עצמה לפנים באמצעות גפיה האחוריות, משאירה אחריה שביל עקבות עמוק בחול.

כאשר הגיעה לגבעת הקינון של העופות, היא נעצרה, נחה קמעה, הביטה סביבה והחלה לחפור בעזרת רגליה האחוריות, מפנה ערימת חול עד להיווצרות גומה בגודל גופה, ומתחפרת בתוכה עד אשר כל פלג גופה האחורי נעלם מן העין. אז, בתנועה מאומנת, חפרה בור דמוי פעמון שפתחו צר וקרקעיתו רחבה ועמוקה (כ-50-60 ס"מ), משתמשת ברגל הסנפיר שלה בכמעין כף, בכל פעם מרימה חופן חול ומעיפה אותו אל מעבר לשפת הבור.

החפירה נמשכה כחצי שעה. עד לשלב הזה נזהרנו מלהתקרב אליה, מפני שהפרעה יכולה לגרום לה להפסיק את ההטלה ולחפש מקום אחר. כאשר החליטה שהבור מוכן היא עצרה, הפסיקה את תנועותיה והטילה כמאה ביצים, הנראים ככדורי פינג-פונג חלקלקים ורכים. בדרך כלל הצבות מטילות בין 90 ל-120 ביצים.

בזמן ההטלה בדקנו אם היא מסומנת ומוכרת, ומאחר שהיא לא היתה, הטבענו את שני גפיה הקדמיים בטבעות ברזל ממוספרות ובלתי חלידות, מדדנו את אורכו ורוחבו של השריון שלה כדי לעקוב אחר גדילתה, וסימנו במוט עץ ממוספר את מיקום הקן (וזהו, אגב, נוהל העבודה).

כאשר סיימה הנקבה את תהליך ההטלה, היא כיסתה את הבור בתנועות נמרצות ברגליה האחוריות, כשהיא אוגרת ערמות חול עד שהבור כוסה לחלוטין, אז הידקה את החול בסנפיריה עד שקשה היה לאתר את מקום הקן. אז נרגעה לכמה דקות, הסתובבה וחזרה לכיוון הים. היא התקדמה בתנועות כבדות עד שהגיעה למים, שם זינקה והפליגה, נעלמת בקלילות אל תוך החשכה, ומתרחקת מאות ק"מ מהיבשה למסע נוסף באוקיינוס.

כל התהליך עצמו ארך בין שעה וחצי לשעתיים. לא פעם בזמן שהמים החלו לסגת (בשפל, מרחק הים מהגבעה גדל במאות מטרים), נתקלנו בבוקר בצבות, המתקשות להגיע אל הים הפתוח, פוסעות בין הסלעים והבורות במים הרדודים. גאות בגובה של 2.6-2.7 מטרים מול שפל של 0.0-0.1 מטרים גורמים לנסיגת הים בכ-150-350 מטרים וחושפים סלעים, שיוצרים בריכות רדודות ואיים קרחים.

בכל לילה מגיעות אל האי בין 7 ל-12 נקבות. אין עונת הטלה והנקבות מגיעות לכאן פעמיים שלוש בשנה ומטילות 300-450 ביצים בקירוב בסך הכל. הזדווגות הצבים מתרחשת באזור החוף על פני המים הרדודים, בהיעדר גלים, כשהזכר עולה על גב הנקבה. הזרע העובר אליה מאוכסן בצינורות המין שלה ועשי להישאר שם במשך שנים מספר. לכן אין הנקבה צריכה להזדווג מדי שנה והיא יכולה לחזור ולהטיל כמה פעמים בעונה. ערכנו רישומים של כולן, תאריכים, שעות, מצב הים בהגיען ומצב הירח המשפיע, כנראה, על התנהגותן. בלילות כשהירח מלא והבדלי הגאות והשפל חריפים, מגיעות מעט מאד צבות, ויש מקרים בהם הן עולות, מתהלכות מעט ושבות חזרה, יוצרות כמעין עקבות חצי ירח בחול. הן חוזרות ביום אחר או לאתר אחר. כל קן מסומן, ולכשיבקעו הצאצאים יסומנו כל ממצאי הביקורת תחת שם האם.

כעבור כ-55-65 יום יבקעו הצבים הצעירים מן הביצים. בימים הללו בודקים את הקנים ויכולים להרגיש במגע יד חום, תנועה ופעילות בבור. הצבים הקטנים נחלצים מהביצה ומטפסים לאט בהנפת רגליים למעלה הגומה, וכאשר תשקע השמש, בשעות בין הערביים או בחשכה, הם יפרצו החוצה כפתיתים שחורים הצצים מתוך החול, ואחוזי דיבוק הם מטופפים במהירות באבריהם הזעירים (גודלם כגודל אגרוף של תינוק) לכיוון הים, מודרכים, כנראה, על ידי אוושת הגלים, השתקפות הירח והכוכבים על המים, כיוון הרוח או אולי על ידי כיוון מגנטי כל שהוא של כדור הארץ.

בדרך אל המים אורבים להם סרטנים לאורך כל החוף וצדים אותם בתאוותנות. העופות גם הם עלולים לתפוס אותם אם יצוצו מהבור בשעות האור. צבים רבים יהיו טרף קל לדגים ושאר שוכני הים בטרם יספיקו להגיע למקום מחסה בין הסלעים או בין צמחי הים.

האוהלים שלנו היו מוארים בערבים, ולא פעם באמצע ארוחת הערב שלנו, הרגשנו בין הרגליים היחפות דגדוגים קלים; צבים קטנים שבקעו דקות מעטות לפני כן, יצאו מבורות הקינון הקרובים אלינו מרחק מטרים ספורים, ואלומת האור המלאכותי הטעתה אותם והובילה אותם לאוהלינו. כיבינו מיד את האור והובלנו אותם אחד אחד לכיוון הים. אחרי בלבול קטן וניסיונות נוספים לחזור לאותה דרך, הם השתכנעו לשנות כיוון ולנוע אל הים, ואנחנו חזרנו לחשכת אוהלינו מרוצים מהאפשרות הישירה לעזור לקטנטנים.

בבקרים שלמחרת הבקיעות והיציאות מהקנים בדקנו את הגומות הריקות; חפרנו לעומק של כמטר וגילינו בדרך כלל שכ-70% מן הביצים ריקות. הקליפות שנותרו הן סימן לצבים שעזבו את הקן בחיים. שאר הביצים נמצאו שלמות במצבים שונים; חלקן בלתי מופרות, בחלקן עובר זעיר שמת בשלב מוקדם; בביצים אחדות היו עוברים בגודל בינוני עד גדול, שמתו בשלבים הסופיים, וחלקן ביצים שנבקעו על ידי עובר בריא, שלרוע מזלו נחנק ומת בדרכו החוצה. בדרך כלל נתקלנו גם בשניים שלושה צבים חיים ותשושים שלא הצליחו לפלס דרכם דרך החול כלפי מעלה, ואנו חילצנו אותם והעברנו למים.

הצבונים נעלמים במי האוקיינוס, שוחים נגד כיוון הגלים כדי להבטיח את יציאתם למעמקים. אלה מהם שישרדו יחזרו ויופיעו באזור האי, המספק להם מזון בשפע כמו אצות, עשבי-ים וסרטנים (המשלמים גמול על תקיפתם כשהם קטנים...), רכיכות ודגים.

בזמן השפל חיפשנו את אותם פרטים צעירים המגיעים לשונית כשגודלם כשליש מגודל בוגר, כ-50-70 ס"מ, השוחים בין האלמוגים והדגים בבריכות שנוצרו בתוך האטול, בעומק 3-7 מטרים. הדבר הקל עלינו לתפוש אותם בידיים, אם כי גם אז לאחר מירוץ ימי מעייף בגלל זריזותם ושחייתם המדהימה במים. כאן, סיימנו אותם בטבעות, שקלנו, מדדנו את אורך שריונם ורוחבו, תיעדנו את הממצאים ברשימות, ושחררנו אותם מיד חזרה לבריכה הגדולה, ממנה הוצאו. קיווינו לפגשם שוב בעוד מספר שנים, בשטח ההזנה או בחוף, כשיבואו שוב לאכול או להטיל. לבריכות האלה מזדמנים מדי פעם גם כרישים. נפגשנו בשני מינים של כרישי ריף שהם אומנם לא מסוכנים, אך באחת הפעמים, בזמן שחייה תמימה עם שנורקל, נגלה מול פני כריש ענק ממדים, שהחסיר פעימות רבות מלבי. למזלי הייתי קרובה לסלעים והוא נראה אדיש למדי, ואולי לא רעב במיוחד. מיני דגי הים הרבים הוסיפו צבעוניות מרהיבה לצלילות המים המדהימה, בחלקים הרדודים שחו ברקודות ענקיות שהצטרפו לשלוות הכרישים ושאר היצורים. מלבדם נראו במים דגים נוספים כמו מורנות, אבובונים, דקר-סלעים וארגוס, דגי בקאלה, קופסינון, צלופחים, מולית פסים, נצרן זיתני, פרפרונים, יוליות, ברקן הנזר, ורדית שישנית, דגי קיסר, מלפפוני וכוכבי-ים.

כעבור חמישה שבועות הגיע היאכטה ובה ארבעה אנשי צוות חדשים מצוידים באוכל ובשתייה, ואנחנו שבנו לעיל נטאל.

ארניה, חבר הצוות, שוקל צב צעיר במאזני תלייה. צילמה: טל יהודה.