עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
מידע על אורח החיים של הצבאים בישראל - יחסי הצביות לצאצאיהן, מזונם של הצבאים, תקשורת טורף ונטרף, התקשורת בין הצבאים, ארגונם החברתי, תפוצתם בארץ ובעולם וציד הצבאים.



על קרן הצבי : צבאים בישראל


תקשורת טורף נטרף שונה מתקשורת בין בני אותו המין. צבי המגלה טורף, מסתכל עליו ובוחן את תנועותיו בדריכות. על פי הסימטרייה שבין ציורי האוזניים ועל פי כיוון הקרניים של הצבי, יודע הטורף שהצבי גילה אותו, ומבין שכדאי לו לחפש טרף אחר שטרם גילה אותו.

בסיור בחורש השיטים של יטבתה ברחה מפניי צביית ערבה; אלא שבמקום להימלט ממני בריצה מהירה ניתרה גבוה, מנתקת את ארבע רגליה מן הקרקע בו זמנית; אחר כך עברה לריצה מסוגננת, נעצרה והביטה בי, נחרה מספר נחרות אזהרה והתקרבה אליי!

כשהסתכלתי בה דרך הטלסקופ הבחנתי שעטיניה נפוחים מחלב – הצבייה ניסתה למשוך את תשומת לבי מעופר החבוי בקרבת מקום. התנהגות דומה נצפית כשמתקרבים לקן ובו ביצים, או לאפרוחים של עופות דוגרי קרקע: אחד ההורים שומט כנפו הצידה ומדדה מהקן בניסיון להטעות את הטורף, שיחשוב שלפניו טרף קל – ההתנהגות הזאת מכונה "התנהגות העוף הפצוע".



לקראת סוף הריונן פורשות הצביות מעדר הנקבות על מנת להמליט. הצבייה ממליטה עופר אחד. המלטה אחת שצפיתי בה, אירעה בשעות הבוקר: יש יתרון להמלטה ביום, שכן ריח נוזלי ההמלטה והשליה מושכים ממרחק רב טורפים הפעילים בלילה, שלהם חוש ריח מפותח (שועל, תן, זאב, צבוע). מיד לאחר ההמלטה הצבייה מלקקת את העופר, אוכלת את השליה ואת הקרומים העובריים, וכשהעופר מתחזק ומסוגל ללכת, היא מתרחקת עמו כמה מאות מטרים מאתר ההמלטה. כך מתחילה ההגנה על העופר מפני הטורפים הרבים העלולים להתנכל לו, המבוססת על אסטרטגיה של הסוואה ועל העדר ריח. העופר רובץ בתוך שקע בקרקע, לעתים בשטח פתוח ולעתים בצל שיח. צבעו חום, וכאשר אינו נע וראשו מונח על הקרקע, הוא מוסווה מעיני הטורפים. נראה שבחודשיים הראשונים לחייו אין בלוטות הריח שבגופו פעילות. לצבייה לעומתו, כלרוב היונקים, בלוטות ריח בין אצבעות הרגל. בשעות הערב, הבוקר או הלילה, בבואה להניק את העופר – הצבייה פועה, והעופר רץ לקראתה ממקום מרבצו, וכך לא נשארים במקום סימני ריח. העופר אינו מטיל גללים ושתן במקום מחבואו; בשעות יניקתו מלקקת הצבייה את אחוריו וגורמת לו להטיל גללים ושתן – אותם היא אוכלת, ומקום מחבוא העופר, נותר נטול ריח.

הצבייה אינה נשארת עם עדר הנקבות בזמן ההמלטה, אולי מכיוון שעדר בולט לעין הטורף ומושך יותר תשומת לב מצבייה בודדת. בדרך זו סיכוייו של העופר להיטרף פוחתים. בהיותו בן שבועות אחדים חוזר העופר עם אמו לעדר.

הצבאים הם בעלי חיים חברותיים. הם מעדיפים לחיות בעדר ובלבד שיוכלו למצוא מספיק מזון. הקבוצה היא גם אחד האמצעים היעילים נגד טורפים. צבי בודד שאותר על ידי טורף, סיכוייו להיטרף הם 1:1. צבי בעדר של חמישה צבאים בריאים וכשירים סיכוייו להיטרף הם 5:1. הצבי אוכל עלים מהעץ וראשו בתוך העלווה. הוא אינו רואה את סביבתו, ומדי פעם הוא מרים את ראשו ומסתכל ארוכות מסביב שמא מתקרב טורף; כשכמה צבאים רועים יחד, כל צבי אוכל וצופה בפרקי זמן אחרים, ולכן סביר שכמעט כל הזמן אחד הצבאים צופה, ובשעת סכנה יזהיר את העדר.

מזון הצבאים עשיר בתאית הקשה לעיכול, ולכן עליהם להשקיע זמן רב באיסופו. משהובחנה הפרעה, חייבים הצבאים להחליט מיד אם יש בה סכנה ולהגיב בהתאם. באמצעות חוש הראייה, המפותח מאוד אצל הצבאים, הם רואים תנועת גוף ממרחק של ק"מ אחד, אך מתקשים להבחין בפרטי התמונה; לדוגמה, צבי לא יבחין באדם העומד בלי תנועה תחת עץ במרחק 30 מטרים ממנו. ואולם משהבחין בתנועה חשודה – הוא מתבונן בה ארוכות, צווארו מתוח, ואוזניו פונות לכיון העצם החשוד. גופו הדרוך של הצבי הצופה מסגיר את התרגשותו, וכל צבי הנמצא בסביבה יפסיק את פעילותו ויביט גם הוא לאותו כיוון.

זאת ראשיתה של תקשורת טורף – נטרף, השונה מרוב התקשורות בעולם החי שהן בין פרטים מאותו מין (Species). האדם אינו מבין את "שפתה" העשירה של השימפנזה על אף קרבתם הביולוגית. הבעות פניה, קולותיה ותנועות גופה מובנות רק לשימפנזים אחרים. התקשורת אפשרית כאשר שני הפרטים המחליפים מידע מרוויחים ממנו. לדוגמה: כדאי לזאב לדעת שהצבי הבחין בו, שכן סיכוייו להתגנב ולטרוף את הצבי פוחתים כעת. כדאי לצבי לאותת לזאב שהוא "שרוף" שכן סביר שאז יפנה הזאב לחפש טרף אחר, שטרם גילה אותו. המבט הישיר לכיוונו מבהיר לזאב שהצבי גילה אותו. אוזן הצבי בהירה ובצדה הפנימי "ציור" שחור – כעין ענף מסועף. הסימטרייה בין הציורים בולטת כשהצבי מסתכל ישר לכיוון הטורף, והזאב יודע שהצבי מביט בו כעת.

צבי שאינו בטוח במהותו של ה"חפץ החשוד", יתקרב אליו בזהירות כדי לעמוד על טיבו משום שאין לו זמן לעמוד ולתהות על כל תנועה חשודה שהוא מבחין בה. ברגע שזיהה טורף – הצבי משמיע נחרות אזהרה דרך אפו ורוקע ברגלו הקדמית. הנחרה מושמעת בתדירות נמוכה ובעצמה גבוהה, ובעת השמעתה הצבי מכווץ בחזקה את בית חזהו. קול בתדירות נמוכה מקשה על איתורו של הצבי על ידי הטורף, והוא מתפשט למרחק רב בלי לאבד מעצמתו. צבי ה"משוכנע" שלפניו טורף, מתרחק ממנו (כדי שלא ישיג אותו) תוך שמירה על קשר עין עמו. הוא מסמן לטורף שאין סיכוי לתפוס אותו, ובו בזמן הוא גם מודיע לכל יתר הצבאים על הימצאותו של טורף בשטח. כל המידע הרב הזה נמסר באמצעות ניתורים מסוגננים וגבוהים שבהם ארבע הרגללים ניתקות יחד מן הקרקע, שבות ונוגעות בה. הצבאים האחרים מקבלים מסר: "טורף בסביבה – ברחו!". הצבי גם משדר לטורפו "ראיתי אותך וכוחי רב, אני יכול לקפוץ לגובה במקום להגדיל את המרחק בינינו, ועדיין לא תוכל להשיגני." הקפיצות מאפשרות לצבי לאתר את מיקומו של הטורף משתי נקודות תצפית – מן הקרקע ומן האוויר. במחקר שנעשה באפריקה נמצא כי הפרטים החלשים בעדר (צעירים ונקבות) הרבו לנתר כשהתקרב אליהם טורף, המשיג את טרפו בריצה (ברדלס, זאב טלוא, צבוע מנומר). הצבי הנמלט מתרחק 100 עד 200 מטרים, ואז נעצר ומסתכל בטורף כדי לבדוק אם הוא רודף אחריו או אחרי צבי אחר, מכיוון שאין טעם להשקיע אנרגיה מיותרת בבריחה. אם הטורף דולק בעקבותיו ימשיך הצבי לברוח בריצה מהירה. הוא ינסה להישאר בתחום המחיה המוכר לו, כלומר, יעקל את מסלול בריחתו אבל יישאר באזור. ה"ביתיות" עלולה להיות בעוכריו אם רודפת אחריו להקת זאבים; במהלך המרדף הזאבים מתפרסים בקשר אחר הטרף ו"שבירת כיוון" עלולה לקצר את המרחק בין הצבי לזאב אחר. מספר התצפיות בזאבים שצדו צבאים – מועט. נראה שהצבי קשה להשגה, ואכן בבדיקת 700 גללי זאבים בדרום הערבה, רק כאחוז אחד מהם הכיל שערות צבי (שערות ונוצות אינן מתעכלות).



באחד הבקרים ראיתי צבאים בורחים במהירות, והיה לי ברור כי הם נסים מפני טורף. סריקה בטלסקופ גילתה זאב שרץ לכיוון דרום. במקום לברוח ממנו נעצרו הצבאים, נתנו לו לעבור ביניהם, והמשיכו לפסוע בעקבותיו בקשת, שומרים על טווח של 50-100 מטרים ממנו ומשמיעים נחרות אזהרה. מדי פעם עצר הזאב ורץ במהירות לכיוון אחד הצבאים: הצבי המותקף ברח תוך ניתורים לגובה, אך משחזר הזאב למסלול ריצתו המקורי, חזר גם הצבי והצטרף לקשת הצבאים הדוחקת בזאב. כך יכולים נטרפים להציק מאוד לטורף חזק מהם, תוך חשיפתו לעיני כול יתר בעלי החיים המצויים בשטח. דגם התנהגותי זה הקרוי התגודדות (Mobbing). שכיח מאוד אצל ציפורים המגלות נחש, חתול, או דורס לילה הנח על עץ. גם אנשים נרתעים ומסתלקים כשעורבים צוללים בכיוונם חזור וצלול בצרחות מרעישות, או בשעה ששחפיות מציקות להם בנקירות ובהתזת לשלשת, משהתקרבו למושבת דגירה. שיטות הצקה מעין אלה לא מופעלות רק בין טורף לנטרף; עורבים, למשל, מציקים לנמרים הנעים בשטח פתוח אף על פי שהנמרים אינם טורפים עורבים.

בין הצמחונים הגדולים מבחינים בין אוכלי עלווה (Browsers), שחרטומם צר וארוך ומאפשר להם לבחור פריטי מזון מסוימים על הענף, לבין אוכלי עשב (Grazers), שלהם חרטום רחב (למשל פרה, גנו או ביזון). הצבי הוא אוכל עלווה טיפוסי, הניזון גם מעשבים חד-שנתיים בסוף החורף ובאביב. המזון המועדף עליו מכיל הרבה חלבונים (מעל 7%) והרבה מים. מטבע הדברים עולה הדרישה לתכולה גבוהה של מים בקיץ. פריטי המזון המועדפים כוללים חלקי עצים ושיחים: קדקודי צמיחה, עלים צעירים, פרחים ופירות. מזון מן הסוג הזה מתאים ליונק שגופו קטן או בינוני, שכן אצל היונקים יש קשר ישיר בין גודל הגוף (משקל) לצריכת האנרגיה: ככל שהיונק קטן – כן גדול שטח הפנים שלו ביחס לנפחו, והוא צורך יותר אנרגיה ליחידת משקל: לדוגמה, "קילוגרם עכבר" צורך יותר אנרגיה ליממה לעומת "קילוגרם פיל". צמחוני בינוני כמו הצבי דורש, יחסית, כמות קטנה מזון של עשיר באנרגיה; צמחונית גדולה כמו פרה, יכולה להסתפק במזון עני באנרגיה, אך היא זקוקה לו בכמויות גדולות.

מכאן ברור הקשר בין מזון הצבאים לגודל העדר: על כל עץ מצויים פריטי מזון מועטים בגובה הנגיש לצבאים: וסביב כל עץ יוכל לרעות רק מספר קטן של צבאים. אם העדר גדול מכושר הנשיאה של השטח, תגבר התחרות בין הפרטים, והצבאים הנמוכים בדירוג, יגורשו מאתרי אכילה מועדפים, ובסופו של דבר יעזבו ויצטרפו לעדר קטן אחר או יקימו עדר חדש. הדירוג בעדר נקבע לפי גודל הצבאים וכוחם: זכר גדול וחזק מנקבה, והיא גדולה וחזקה מכל עופר. קיים דירוג בין הזכרים, בינם לבין עצמם, ודירוג נפרד בין הצביות בכל עד. הדירוג נקבע באמצעות מאבקי כוח, שבמהלכם הצבאים משלבים את קרניהם ודוחפים זה את זה בכוח רב.

התקשורת בין בעלי חיים נעשית באמצעות החושים החזקים: מי ששומע היטב יתקשר בקולות, ומי שחוש הריח שלו מפותח, יחליף מידע באמצעות ריחות. את חושי הצבאים ניתן לדרג בסדר יורד: ראייה, ריח, שמיעה. עיניו הגדולות של הצבי קבועות בחלקו העליון של ראשו, הנישא על צואר ארוך. צבעיו של הצבי מסווים אותו היטב בשטח; גבו חום-אפור, כצבע הקרקע, וגחונו בהיר. בגלל ההצללה הנגדית אין הגוף בולט כעצם תלת ממדי – הגב הכהה מואר ונראה בהיר כמו הבטן הלבנה והמוצלת, ולכן קשה להבחין בעדר צבאים הרובץ בצל עצים ומעלה גירה. על רקע הגוף המוסווה בולטים פסי צבע שחורים המשמשים לתקשורת "בין צבאית": הזנב השחור נע כמטוטלת על רקע האחוריים הלבנים, וככל שהצבי נרגש, כן נסערת תנועת הזנב; פס כהה תוחם את המעבר מהגב לבטן: אצל צבי הרובץ על צדו נראה הפס כצל סלע (ה"סלע" הוא הבטן הלבנה), אך כשהצבי עומד בולט פס הצד בצבעו, ויש אף מיני צבאים (צבי תומסון) המרטיטים אותו בעת סכנה. עובי פס הצד וצורתו, צורת הקרניים וצורת הכתם השחור על האף שונים מפרט לפרט ומאפשרים זיהוי אינדיבידואלי של חברי העדר. הפסים השחורים והלבנים היורדים מזוית העין לפה, עוזרים לצבי להבחין לאן מביט פרט אחר בעדר. צבעו החום של הגב הופך כהה מאוד בשולי האחוריים הלבנים, ומדגיש את צבעו הלבן של שער האחוריים. בשעת בריחה מטורף נפרסות השערות הלבנות באחורי הצבי: התופעה בולטת במיוחד בפרוות החורף של העופרים, ששערותיה ארוכות. עמדת הצוואר והראש ביחס לגוף היא מסר חזותי בולט: צווארו של צבי נינוח נוטה מעט קדימה. במבט מהצד בולט ההבדל בין זכר לנקבה: לזכר צוואר עבה ושרירי, וניכרים הבדלים בעובי הצוואר של זכרים שונים. לנקבה צוואר דק – כמחצית מעוביו של צוואר הזכר. במבט מהצד בולטות גם הקרניים: לעופרים – ניצני קרניים; לנקבות – קרניים דקות וקצרות; לזכרים המתבגרים – קרן עבה הפונה מעלה, ולזכרים הבוגרים קרניים עבות בצורת "S" הנטויה אחורנית.

צבי המאיים על חבר אחר בלהקה, ילך ישר לעברו, תוך מתיחת צווארו והטיית ראשו בפרופיל מלא לכיוון הפרט השני. אם הפרט המאוים נחות – הוא יפנה את מקומו (צל או אתר אכילה נבחר ליד עץ) ויתרחק מהצבי המאיים. עופר זכר אף מטה את צווארו ואת ראשו כלפי מטה מתחת לקו הגב – איתות ברור לכניעה. אם מעמדו של הצבי המאוים שווה למעמדו של הצבי המאיים, הוא ילך במקביל אליו וימתח גם הוא את צווארו תוך הטיה קלה לעבר המאיים כדי "להרשים" אותו בעצמת שרידי צווארו וקרניו. עימות כזה יכול להסתיים בשילוב קרניים ודחיפות, ותוך דקות ספורות מסתבר מי חזק יותר. אז יברח החלש כשהמנצח דולק בעקבותיו למרחק מה.

זכר ה"מבקש" מנקבה להטיל שתן, ילך אחריה, שראשו מתוח קדימה וצווארו בהמשך קו הגב: קרניו נטויות לאחור, אוזניו מופשלות לצדדים ולעתים אף ישמיע קולות נחרה. לצבאים, כלרוב היונקים, תקשורת כימית מפותחת. לשם כך הם מפרישים פרומונים, שהם חומרי ריח נדיפים, המעבירים מסר תקשורתי לפרטים אחרים בני אותו מין. זכר טריטוריאלי מסמן בשטח "תחנות ריח", ובאמצעות הכריעה המיוחדת שבה הוא מטיל גללים ב"תחנת ריח", הוא מודיע על נחלתו לכל יתר הזכרים. זכר אחר המגיע לתחנה כזו מבצע רצף קבוע של פעולות: הוא מריח את הגללים והשתן ב"תחנה", חופר ברגלו הקדמית ומסלק את הגללים האחרונים שהוטלו, לאחר מכן הוא מטיל שתן במרכז הערימה תוך הרחקת רגליו הקדמיות מהאחוריות, ולבסוף כורע ומטיל גללים. ייתכן שהבטישה ברגל הקדמית משאירה אף היא סימני ריח המופרשים מבלוטה, הנמצאת בין אצבעותיו של הצבי. יונקים רבים משתמשים בהפרשותיהם לסימון נחלה (למשל משפחות הכלביים, החתוליים, והצבועיים).

"תחנות הריח" מאותתות לזכרים האחרים שהשטח הזה תפוס על ידי זכר טריטוריאלי. צבי תומסון Gazella thomsonii ממזרח אפריקה, מסמן את הטריטוריה שלו בהפרשות מבלוטה שחורה, המצויה בקדמת ארובת העין. בלוטת ריח אחרת הנמצאת אצל הצבאים מודגשת באמצעות קווצת שער שחורה ב"ברך" הרגל הקדמית. שתי הבלוטות קיימות אצל הצבאים הישראליים אך נראה שאין הם משתמשים בהן. זכרים טריטוריאליים מרבים לנגוח ענפי עצים ושיחים: וזו דרכם למשוח אותם בהפרשות של בלוטת ריח המצויה במצח בין הקרניים.

לחלק מהיונקים (רבים ממשפחות הפריים, הסוסיים והחתוליים) יש בחיך איבר חוש ריח, המאפשר להם לבחון את הרכבם של ההורמונים בשתן הנקבה, ולזהות אם היא מיוחמת או לא: הזכר ההולך בעקבות הנקבה מלקק את השתן, מרים את ראשו ומפשיל את השפה העליונה בתנועה מיוחדת הנקראת "הפשלת שפתיים" (Flehmen): ייתכן שכך נחשף איבר החוש לגירוי מרבי של ריח ההורמונים. כל נקבה בוגרת בעדר זוכה ל"בדיקת שתן". אם הנקבה מסרבת ובורחת, הזכר דולק אחריה עד שהיא מטילה שתן. נקבה מיוחמת ניכרת בזנבה המונף אופקית ואינה ממהרת לברוח מן הזכר. הוא פוסע בעקבותיה, מרחרח ומלקק את איבר מינה, וגורם לה להטיל שתן – שאותו הוא בוחן. החיזור נמשך כחצי שעה, במהלכו הזכר בועט בעיטה מסוגננת ברגלו הקדמית בין רגליה האחוריות של הנקבה בכל פעם שהיא נעצרת. הוא דוחף אותה ומנסה להפרידה מעדר הנקבות, אך היא שואפת להישאר סמוך אליו, ולכן נעה במעגלים ההולכים וקטנים והזכר בעקבותיה. בשעת תנועתה קופץ הזכר והולך על שתי רגליו האחוריות בלי לגעת בה. רק אחרי מספר קפיצות סרק מתרחשת ההזדווגות, הנמשכת שניות אחדות כשרגלי הצבי אינן נוגעות בצבייה. אם הנקבה המיוחמת עדיין שוהה בטריטוריה, יחזור אליה הזכר כעבור כשעה, יחזר אחריה ויזדווג עמה שנית.

התקשורת הקולית בין הצבאים מועטה: נחרת אזהרה מושמעת משנצפה טורף בשטח. העופר פועה בקוראו לאמו, ואילו היא משמיעה קולות נחרה בהתקרבה אליו. עופר שנתפס על ידי טורף, משמיע געיות מצוקה, הגורמות לאמו להתקרב לטורף ולתקוף אותו (רק אם הוא טורף קטן, למשל, שועל). זכר טריטוריאלי הרודף אחר "רווק" שחדר לשטחו, משמיע קולות נחרה, אותם הוא משמיע גם כאשר הוא מחזר אחר נקבה, "ומבקש ממנה לתת דגימת שתן".

קרני הצבי נועדו במקורן להגנה באמצעות נגיחה. היו אלה קרניים קצרות, חדות ודקות, שהחליפו את הניבים הארוכים, המשמשים את מעלי הגירה הפרימיטיביים ממשפחת האילוניים להגנה ולהתקפה. קרני הנקבה קצרות, ישרות יחסית, וחדות, המאפשרות הגנה תוך נגיחת טורפים קטנים (שועל, תן). כך הנקבה יכולה להגן על העופר שלה. הצביות אינן מתלכדות לשם הגנה מפני טורף; כל אחת מגנה על עצמה ועל העופר שלה. משמתקרב לעופר טורף גדול (זאב או קרקל) הן ינסו למשוך אותו מהעופר, אך לא יגנו עליו כדי להציל את עצמו מטריפה. לנקבות של צבי תומסון, של הצבי הפרסי Gazella subgutturos ושל הצבי הישראלי קרניים מנוונות, מעוותות, ולעתים חסרות. ברמת הנדיב (שליד זיכרון יעקב) חיה אוכלוסייה של צבי ישראלי, שבה כמעט כל הנקבות נטולות קרניים. קרני הצבי הזכר אינן מיועדות לנגיחה: הן כפופות לאחור בצורת "S" פתוחה, וחודן פונה כלפי מעלה. על קדמת הקרן יש שורה של רכסי רוחב, המקשים על השימוש בקרן ככלי נשק חודרני, כחנית, אך הם רומזים על השימוש בקרן: למנוע ממנה להחליק כאשר היא שלובה בקרן היריב. מבנה הקרן מאפשר לזכרים לשלב קרניים, וצורתה מאפשרת הן שילוב והן מניעת החלקה באמצעות "גלגלי השיניים", המגדילים את החיכוך. כך יכולים הזכרים לדחוף זה את זה ולמדוד כוחו של מי רב יותר בלי להסתכן בפציעה רצינית כתוצאה מחדירת קרן חדה וארוכה לצוואר, לבית החזה או לבטן. יש מיני פרסתנים הראם הערבי, למשל, אצלם הקרן עדיין שומרת על צורתה המקורית, ומגנה עליהם מפני טורפים, אך אז הזכרים המתנגחים ביניהם חשופים לפציעות קשות.



בכל מין קיימת סלקציה המבטיחה שרק הפרטים הכשירים יתרבו ויעמידו צאצאים. למינים שונים שיטות שונות לבחירת בני זוג מתאימים. ברירת הזכרים אצל הצבאים מבוססת על טריטוריאליות: הזכרים החזקים והכשירים מסמנים טריטוריות ומגרשים מהן כל זכר פולש. הטריטוריות נבחרות לפי היצע המזון שבהן: הטריטוריה המובחרת היא זו שהיצע המזון בה הוא הטוב ביותר לצבאים. גודלה תלוי בצפיפות האוכלוסייה: כשהאוכלוסייה צפופה הזכר מצליח להגן על טריטוריה שגודלה כמה עשרות דונמים. באזור יטבתה מצליחים צבאי ערבה לשלוט בטריטוריות שגודלן עד כ-500 דונם (1/2 קמ"ר!). הזכר משקיע אנרגיה בהחזקת הטריטוריה רק אם מגיעות אליה נקבות רבות. ממחקר צבי הערבה התברר כי זכר אינו מחזיק טריטוריה בשטח שבו אין נקבות. יתר הזכרים שאינם מחזיקים טריטוריות, חיים בעדר רווקים. העופר מלווה את אמו עד גיל 5-6 חודשים, ואז ינסה הזכר הטריטוריאלי לגרשו בכל פעם שעדר הצביות חודר לטריטוריה שלו. בסופו של דבר יורחק העופר המתבגר למרחק שינתק את הקשר בינו לבין אמו. המתבגר, ככל צבי, הוא חברותי ומחפש עד להיות עמו: עדרי הנקבות דוחים אותו והזכרים הטריטוריאליים מגרשים אותו: בסופו של דבר ימצא עדר רווקים ויסתפח אליו. במקום שבו אוכלוסיות הצבאים צפופות, בדרום רמת-הגולן, לדוגמה, אפשר למצוא עדרי רווקים צעירים ועדרי רווקים בוגרים. הנקבות חיות בעדרי נקבות שיש ביניהן קרבת דם: קשר חזק נשמר בין הצבייה לעופרה, הממשיכה ללוות אותה גם לאחר התבגרותה. כך נוצר עד ובו "סבתא", "בנותיה" ו"נכדותיה". גודל העדר תלוי בהיצע המזון המצוי בשטח, וכשהתחרות על מזון גוברת פורשות נקבות אחדות מן העדר. היחידה הבסיסית של עדר הנקבות היא הצבייה והעופרה.

לארגון חברתי כזה כמה יתרונות: רק הזכרים הכשירים ביותר יתרבו, וכאשר יחלשו, יוחלפו על ידי הזכרים הכשירים ביותר בעדרי הרווקים הסמוכים. הפרטים המתרבים, הנקבות והזכרים הטריטוריאליים, מנצלים את שטחי המרעה העשירים יותר. לזכר רווק אין סיכוי להזדווג עם נקבה מיוחמת, שכן החיזור וההזדווגות דורשים שקט והעדר תחרות עם זכרים אחרים. מספר רווקים המנסים לחזר אחר נקבה יבריחו אותה.

הצבי רובץ בלילה בשטח פתוח. ברגלו הקדמית הוא חופר ומנקה שטח אליפטי מצרורות אבנים, וחושף שכבת קרקע קרירה יותר. אם בטריטוריה שוהה עדר נקבות יצטרף אליהן הזכר וירבץ בקרבתן. הצבי יוצא למרעה בלילות רק כאשר הירח מאיר היטב, ולאחר מכן רובץ ומעלה גרה. רצפים של אכילה והעלאת גרה מתחילים כחצי שעה לפני הזריחה, ונמשכים בקיץ עד השעה תשע או עשר בבוקר. בשעות החמות הצבי רובץ בצל העץ ולעתים אף אוסף ממנו מזון. בשעות אחר הצהריים כשהטמפרטורה יורדת, חוזר הצבי ורועה עד רדת החשכה.

לזכר "תעסוקה" רבה הקשורה בהחזקת הטריטוריה וברבייה: לאורך גבולות הטריטוריה הוא מתעמת עם הזכרים הטריטוריאליים השכנים, תוך סימון השטח ב"תחנות ריח". משנכנס לשטחו עדר של רווקים, הלוטשים עיניים למרעה הדשן או לעדר הנקבות, רץ לעברם הזכר הטריטריאלי תוך הטיית ראשו והבלטת שרירי צווארו וקרניו. לרוב פועל האיום על אחד הרווקים וזה נמלט בריצה מהטריטוריה. הרווק נמלט מהזכר הטריטוריאלי, אך שואף לחזור לעדר הרווקים. ולכן הוא יתווה בבריחתו קשת גדולה המחזירה אותו אליהם. הזכר הטריטוריאלי חוזר ומנסה לגרש צבי אחר צבי: בכל פעם הוא יכול ל"טפל" רק ברווק אחד והאחרים אינם בורחים. רק כשיפתח אחד הרווקים במנוסת בהלה וידביק בה את חבריו, ינוס כל העדר מתוך נחלת הזכר הטריטוריאלי. בהתקרב עדר הנקבות לגבול הטריטוריה, ינסה הזכר למשוך אותן אל תוך שטחו, יאגוף אותן בריצה וישמיע חרחורים ונחרות.

התעסוקות הרבות של הצבי הטריטוריאלי גוזלות מזמנו, ולא נותר לו זמן רב לחיפוש ולאיסוף מזון. כך הוא מאבד ממשקלו ונפח שרירי צווארו קטן: באחד העימותים עם "רווק" המדורג בראש הרווקים, יפסיד הזכר במאבק, יגורש מהטריטוריה ויצטרף לעדר הרווקים. זכרי צבי הערבה מחזיקים טריטוריות שנים אחדות, שכן האוכלוסייה קטנה לעומתם, בשיא עונת הייחום (סתיו) כשהאוכלוסייה צפופה יכולים זכרי הצבי הישראלי להחזיק בטריטוריה רק שבועות אחדים.

בשעה שאוכלוסיית הצבאים מתפשטת לשטחים שוליים, נצפות התנהגויות חריגות ומעניינות: בהר הנגב, שם אין עצי שיטה, צבאי הנגב ניזונים גם מבצלים ומפקעות, אותם הם מוציאים מן האדמה בעזרת פרסות רגליהם הקדמיות. הצמחים המועדפים הם מקור חסידה שעיר, הרדופנין הציצית וסתוונית הקליפות, ובשטחי החולות – חבצלת הנגב. "אין טעם" להחזיק טריטוריות כאשר האוכלוסייה דלילה כי ההסתברות למעבר נקבות נמוכה מאוד. בשטחים צחיחים בנגב, הזכר הבוגר מלווה בנקבה בוגרת או בשתיים, כך נוצרים מעין "הרמונות" קטנים.

בעולם מצויים כ-14 מיני צבאים, שרובם חיים במישורי מדבריות ובסוואנות בעולם הישן: מהסהרה עד מונגוליה, ודרומה עד טנזניה. Gazella – שם הסוג "צבי" בלטינית מקורו בע'זלה – שם הצבייה בערבית. Dorkas ביוונית פירושו צבי, ומכאן שמו של צבי הנגב Gazella dorcas. בישראל מצויים שני מיני צבאים: צבי הנגב (המדבר) שמקורו בסהרה והוא נפוץ מזרחה עד הודו. המין המדברי הזה חדר לנגב לפני כמה אלפי שנים בלבד: חפירות ביישובים בשולי ההר הגבוה בסיני, שתוארכו ל-10,000 שנים לפני זמננו, העלו רק שרידים של צבי ישראלי. הצבי הישראלי Gazella gazella התפתח בישראל, ויש עדויות לקיומו בארץ כבר לפני 1.5 מיליון שנה. תקופות הקרח דחקו אותו דרומה עד תימן ועומן ובכל רחבי חצי האי ערב. מתחילת ההולוקן (לפני כ-10,000 שנה) התייבש האקלים באזורנו והתחמם מאוד, ואוכלוסיית הצבי הישראלי נקטעה לאוכלוסיות מבודדות שכל אחת אספה במהלך האבולוציה תכונות המייחדות אותה (אוכלוסיות רליקטיות). יש המגדירים כל אוכלוסייה כזו כתת-מין.

אוכלוסייה כזו, של הצבי הישראלי, "נכלאה" בערבה, ועד להגדרתה נכנה אותה בשם שנתן לה גיורא אילני, שגילה אותה ב-1964, צבי הערבה Gazella gazella ssp. עד שנות החמישים נראה שצבאים אלה חיו גם בצפון הערבה, אך הם נכחדו כתוצאה מציד לא מבוקר. השטח שחיים בו צבאי הערבה הלך והצטמצם בשנות השבעים והשמונים, והיום הם מצויים רק בחודש השיטים הצפוף בין הקיבוצים סמר ויטבתה, ואוכלוסייתם מונה כ-20 פרטים.

הצבי הישראלי נפוץ בכל החבל הים-תיכוני ודרומה עד קו ים-המלח – רצועת עזה. צבי הנגב נפוץ בנגב דרומה מאותו קו. יש שטחים צרים שניתן למצוא בהם את שני המינים גם יחד: במערב הנגב וברמת מדבר יהודה. באזור יטבתה חיים צבי הנגב וצבי הערבה זה בצד זה.

אפשר להבחין בין הצבאים על פי כמה סימנים: צבע גבו של צבי הנגב חום בהיר לעומת צבעו האפור-חום של גב הצבי הישראלי וצבע השוקולד של צבי הערבה. צבע פס הצד במעבר מהגב הכהה לבטן הלבנה הוא חום כהה אצל צבי הנגב; אפור אצל הצבי הישראלי; ושחור אצל צבי הערבה. כתם האף חסר או חלש אצל צבי הנגב, אפור אצל הצבי הישראלי, ושחור אצל צבי הערבה. אצל צבי הנגב צבעה של חזית החלק העליון של הרגל הקדמית לבן. קרני הזכר עבות וכפופות מאוד לאחור בצורת האות "ר" אצל צבי הנגב; בעוד שקרניהם של הצבי הישראלי וצבי הערבה (שקרניו יותר עדינות) ארוכות, עבות וצורתן כ-S פתוחה. קרני הנקבה של צבי הנגב ארוכות מאוד ואף עוברות את קו האוזן, בינוניות וקצרות מקו האוזן ולעתים מעוותות אצל נקבות צבי הערבה; ואילו לנקבות הצבי הישראלי קרניים קצרות מאוד, מעוותות, ולעתים חסרות.

ציד צבאים אינטנסיבי החל, כנראה, בתקופה הכלכוליתית, לפני כ-6000 שנה. הציידים המציאו מתקן לכינוס חיות עדר הקרוי – "עפיפון", העשוי משני קירות אבן נמוכים ההולכים ומתכנסים בצורת V פתוחה. החלק הרחב של ה"עפיפון" פנה לשטח טבעי, שרעו בו צבאים רבים (למשל, חורש השיטים שמדרום ליטבתה), והציידים וכלביהם דחקו אותם פנימה. הצבי אינו עובר בקפיצה מעל מכשולים מלאכותיים, אלא רץ לאורכם. בקצה ה"עפיפון" היתה מכלאה עגולה שקירותיה גבוהים, שמוקמה בשטח נמוך מהמישור (ערוץ נחל, מצוק) ולכן היא היתה בבחינת "שטח מת" לצבי הרץ ומתקרב אליה. משהגיעו הצבאים לראש ה"עפיפון" סגרו הציידים את המכלאה וקטלו את הצבאים שבתוכה. "עפיפונים" כאלה היו בשימוש הבדווים עד תחילת המאה הזאת, וישראל אהרוני, שראה אותם בפעולה במדבר הסורי, מתאר זאת בספרד "זיכרונות זואולוג עברי" שהופיע בשנת 1946. "עפיפונים" מצויים בכל המדבריות באזורנו: בסוריה, בעירק, בירדן, בצפון-ערב, בנגב ובסיני.

ציד הצבאים הנמשך עד עצם היום הזה, התעצם כשהוכנסו לשימוש רובים משוכללים, שבעזרתם ניתן לקלוע למרחק רב. השימוש ברכב, במסוקים, במטוסים קלים ובנשק אוטומטי הגביר את האינטנסיביות של הציד. בארצות שנחקקו בהן חוקים מתקדמים לוויסות ציד הצבאים (למשל, בערב הסעודית), פנו הנסיכים והשייחים למדינות מדבריות, שניתן לשחד בהן את ראשי השלטון ולהמשיך בקטל הצבאים (למשל בסודן). בארצות השכנות (לבנון, סוריה, ירדן, מצרים) יש אוכלוסיות שרידיות של צבאים, המצויות תחת לחץ ציד כבד, כולל אוכלוסיות החיות בשמורות הטבע. גם בישראל היה מצב הצבאים בכי רע: חוק ציד מנדטורי מאז 1924 התיר ציד רק לבעלי רשיון, שלהם הותר לצוד זכר אחד מכל מין (אז חשבו שיש 3 מיני צבאים בארץ!); אבל מספר בעלי הרשיון עלה על מספר הצבאים, שהגיע לפי הערכה עד 500 פרטים של צבי ישראלי. לעומת זה בצפון הערבה, שם חיו מעט בדואים ואוכלוסיית הצבאים היתה צפופה, היו על פי הערכה 500-1000 צבאים: שני שלישים מהם היו בצבע בהיר וחיו בשטח פתוח (צבי הנגב) וכשליש היו כהים וחיו בסבכי שיטים (כנראה צבי הערבה).

עם קום המדינה נאסר הציד ברחבי המדינה למשך שנה. הוועדה לשמירת הטבע פנתה לשלטונות צה"ל ודרשה להפסיק את ציד הצבאים הפרוע שהתנהל בנגב, וב-1951 יצאה פקודת מטכ"ל, שאסרה על כך. בשנים 1956-1963 התנהל ציד בלתי חוקי בנגב ובערבה ובמהלכן הושמדו, כנראה, צבאי הערבי שחיו בצפון הערבה, וצפיפות צבי הנגב פחתה מאוד. ב-1955 נחקק חוק הגנת חיית הבר, והצבי קיבל בישראל מעמד של בעל חיים מוגן, וב-1964 הוקמה רשות שמורות הטבע, שפקחיה ממונים על שמירת הטבע ועל אכיפת החוק. מאז עורכת רשות שמורות הטבע ספירות שנתיות של צבי הנגב וצבי הערבה: אוכלוסיית צבי הערבה עולה ויורדת בין 20 פרטים ל-60 פרטים, והיום היא בנקודת שפל. מספר צבאי הנגב הלך ועלה באיטיות בקצב של 3%-9% לשנה, לפי היצע המזון, והיום האוכלוסייה בנגב מונה מעל 1000 צבאים. אוכלוסיית הצבי הישראלי מונה היום מעל 10,000 צבאים. ברוב האזורים היא יציבה, תוך תנודות מחזוריות. ברמות יששכר ובדרום רמת הגולן האוכלוסייה צפופה מאוד ובעלת כושר רבייה מוגבר בגלל היצע מים כל השנה ומזון עשיר בשולי שטחי החקלאות. בתנאים כאלה הצבייה ממליטה לראשונה בגיל שנה (במקום בגיל שנה וחצי) במשך כל עונות השנה (בממוצע 1.7 עופרים לשנה), בעוד שבתנאים טבעיים היו המלטות רק פעם בשנה – באביב. האוכלוסייה הצפופה מתחרה בפרות על המרעה הטבעי, וגורמת נזקים לשטחי החקלאות. כדי להפחית את הנזקים ולהרגיע את החקלאים, מתירה רשות שמורות הטבע לצוד צבאים בימים מסוימים ובשטחים שנגרם בהם נזק לחקלאות (בדרום רמת הגולן). כל צייד קונה רשיון לצוד צבי אחד בנקודת פיקוח, שבודקים בה את הצבאים הירויים. הגנה אפקטיבית נגד נזקי הצבאים מושגת על ידי גדר חשמלית, הנותנת מכת חשמל מרתיעה. הצבאים לומדים להיזהר ממנה, ונמנעים מלחדור לחלקה.

אחר-צהריים אחד באביב צפינו על מדרון תלול בואכה קרית-שמונה. המדרונות התלולים היו משורטטים בעשרות שבילי צבאים צולבים שכולם הוליכו לישורת, שבשוליה צמחו עצים גבוהים מצלים. במרכז הישורת נראה שטח אליפטי שקוטרו מספר מטרים, שהיה חשוף מצומח. שאלת משמעותו של השטח הזה בחיי הצבאים התבררה עד מהרה: עופרים אחדים פרשו מעדר נקבות שרעה בישורת, והחלו רצים זה אחר זה תוך ניתורים באוויר (Stotting), מתנגחים קלות זה בזה. עד מהרה אחזה רוח השטות גם בנקבות, ואף זכרים "מכובדים" החלו לקפץ כעופרים ולהתנגח קלילות. כל האירוע לבש צורת משחק בולטת, והבנו שאנו צופים במגרש המשחקים של הצבי הישראלי. צבי הנגב הוא מין "רציני" יותר, ומעולם לא ראיתי מגרשי משחקים בנגב. רק פעמיים ראיתי את קרובי הצבי הישראלי – צבאי הערבה, רצים זה אחר זה במשובה, וצבי נגב זכר שרעה סמוך להם, הצטרף למשחק. היה זה משחק מאולתר, שנמשך זמן קצר ולא ב"מגרש משחקים מסודר."

ביבליוגרפיה:
כותר: על קרן הצבי : צבאים בישראל
תאריך: דצמבר-ינואר 1995 , גליון 7
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * ד''ר בני שלמון - מנהל מרכז מידע של יונקים, החברה להגנת הטבע
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית