עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיה > תרבויות ומיעוטיםעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > המזרח התיכון
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
חוויותיו של מאיר היימן ממסעו לאיראן תוך התמקדות באורח החיים של המוסלמים והיהודים בה.



להציץ מבעד לרעלה
מחבר: מאיר היימן


יש כאלה (ואני מניח שבעצם הרוב...) שאם יציעו להם לעלות על מטוס ולנחות באירן, תעבור בהם צמרמורת והם יגידו "תודה, אבל לא הפעם..." הסיכוי, ולו הקטן ביותר, שמישהו יעלה בדעתו לבדוק מה בעצם הם עושים שם, בלב לבה של האויבת הגדולה ביותר של ישראל, מבטיח שיבחרו יעד אחר לטיול, כמה שיותר רחוק משם. אבל... אם היה לכם דרכון זר, של מדינה ידידותית (לאירן), והייתם נראים באופן מובהק אזרחיה של אותה מדינה, הייתם אולי שוקלים את העניין... אז שקלנו, ויצאנו למסע באירן עם הראנג'-רובר שלנו, שזכה לשם "קדמת עדן". זה לא היה המסע הראשון שלנו למדינת אויב, ו"קדמת עדן" כבר חרש אתנו את מדבריותיה של סוריה השכנה, שלעומת הדימוי של אירן נראתה לנו בת ברית.
תהליך ה"היטהרות" מכל הסימנים המרשיעים התחיל באנקרה, בירתה של טורקיה, שדרך גבולה התכוונו להיכנס לאירן. לשגרירות אירן באנקרה, הגענו עם דרכונים חדשים לגמרי. על אף שבדרכונים הישנים שלנו לא היו חותמות ישראליות, בכל זאת היה בהם "חור": ניתן היה לראות בהם שעברנו מסוריה לירדן, ושיצאנו מירדן אל...כלום. וכך היינו עלולים ליפול לתוך חור פוליטי שממנו יכלו האירנים "לדוג" אותנו בקלות. לכן, היינו צריכים דרכונים שבהם אין זכר לכך שהיינו בישראל או שאפילו התקרבנו אליה. באנקרה קיבלנו ויזת מעבר לשבעה ימים - זמן קצרצר ביחס לגודלה העצום של המדינה, אבל הבטיחו לנו שאין בעיה להאריך אותה.

למעשה, כמו כל מסע, גם הטיול שלנו לאירן התחיל עוד קודם, בפריז, שם זכינו להכיר פליטים אירנים. התחברנו אליהם, פגשנו אותם במסיבות, אהבנו את הבישול הביתי שלהם, ונהנינו לבלות אתם. הרגשנו שאנחנו רוצים לראות עוד. הם דיברו באהבה על ארצם, אם כי הסיפורים שלהם על עינויים ועונשי מוות גרמו לנו לחשוב שהמדינה הזאת נמצאת בידיהם של מטורפים.
מאנקרה נסענו מזרחה, לכיוון הגבול. החנינו את קדמת עדן על גבעה המשקיפה על הר אררט ועל עיר הגבול הטורקית דוגוביאזיט (Dogubeyazit), וניקינו אותו מכל זכר למעבר שלנו בישראל: ספחים של כרטיסי אשראי, כרטיסי חניה ומטבעות כסף. הרכב היה מלא בעדויות מרשיעות, מה שלא מפתיע לאור העובדה שהיינו בארץ יותר מחודשיים. הכנו את הכול לקראת מעבר הגבול הידוע לשמצה, שכל מה שרצינו היה לעבור אותו בשלום...

חציית הגבול הייתה, בסופו של דבר, קלה מאוד. חוסיין, האחראי על מעבר של תיירים, הציג את עצמו באנגלית שוטפת, והעביר אותנו מפקיד לפקיד. "ברוכים הבאים לאירן!" הוא אמר בהתלהבות. "אני מקווה שלא רק שתישארו כאן זמן רב, אלא לתמיד!". נעים מאוד, אבל ה"תמיד" הזה העביר בי משום מה צמרמורת...

את הלילה הראשון שלנו באירן בילינו בבאקו (Baku), עיר קטנה השוכנת לא הרחק מהגבול, שבה פגשנו לראשונה דמות אירנית אופיינית - "אוהב התיירים". אוהב התיירים מאוד מעוניין להתאמן על האנגלית או הצרפתית שלו, ולכן כשהוא פוגש תייר הוא יושב ומדבר אתו בלי לאות, בלי להתייחס לכך אם התייר בכלל רוצה לדבר, מעוניין להיות לבד או אולי הוא סתם עייף. אוהב התיירים שלנו להיום בחר נושא שיחה שחשב שיעניין גם אותנו, ופתח בתיאור מפורט של כללי ההתנהגות המיניים של השיעים, שהם הרוב באירן (בשונה מרוב העולם המוסלמי שבו הסונים הם הרוב). מהסיפורים שלו התברר לנו שחל איסור ללכת ברחוב עם אישה שהיא לא אשתך, אחותך או אמך ושהעונש על העברה הוא מעצר, ומצד שני, שה"מוּלות" (חכמי הדת) נוהגים לארגן לגברים מבוגרים ונשואים נישואין זמניים עם נערה צעירה. למדנו ממנו גם שבאירן יש מסורת שלפיה מקובל שגבר נשוי יכול לקחת אלמנה להיות לו לפילגש. מובן שבכל המקרים הללו אין לנשים החוקיות זכות למחות. הזנות, שהייתה חוקית תחת שלטונו של השאה, אסורה ולמעשה לא קיימת, אבל בתנאים כאלה, מי צריך בכלל זונות?
בוקר הבא היה יום הזיכרון לקרב על קרבלה (Karbala), השוכנת בעירק של ימינו. בקרב זה שהתקיים בשנת 680, האימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, מת מות קדושים. זהו יום אבל לשיעים על חוסיין האהוב, ועל המתים בכלל, כולל המתים במלחמת אירן-עיראק שהתרחשה בשנות ה-80. נסענו על הכביש לטבריז (Tabriz), כאשר שוטרים עצרו את כל התנועה לטובת תהלוכה ארוכה שחצתה אותו. שתי שורות של גברים וילדים צעדו בסך, כשהם מכים על החזה במעין ריקוד, ואחרים פיזמו את הדרמה של חוסיין, אלא שרוב האבלים היו חיילים שהובאו מהבסיס הסמוך, ויש לכך סיבה - הצבא, המשטרה, המערכת המשפטית ומשמרות המהפכה (יחידת מתנדבים המשמשת במקביל לצבא) נמצאים בשליטתו של חמנאי השמרן, יורשו של האייטוללה חומייני, מנהיג המהפכה האסלאמית. חומות בסיסי הצבא מכוסות בססמאות אסלאמיות ובציורים של הקעבה ושל הר הבית. ואגב, על מרבית שטרות הכסף באירן מצויר המסגד שבלב "ירושלים הכבושה".
מאז 1997, שבה עלה הנשיא חתמי לשלטון, מתחולל שינוי במדינה. חתמי זכה ב-70 אחוז מהקולות לאחר שהבטיח לעם האירני פתיחות יחסית לשלטון הקודם, וחייך אליהם חיוך חם אחרי כמעט שני עשורים של מנהיגים מעוררי פחד. חתמי הוא אמנם כוהן דת, אבל הוא מתון יחסית ושימש קודם לבחירתו שר התרבות. ביוני 2001 הוא נבחר שוב, עובדה שמעידה על כך שהאירנים עדיין מעוניינים ללכת בדרך הארוכה לליברליזציה. ביקשתי מהמולות, בחשש מה, אישור לצלם את התהלוכה, והם נתנו לי אותו בלי בעיה. אישור לצלם קיבלנו גם בטבריז, אלא ששם הסוף היה אחר...

כשהלילה ירד על העיר טבריז מצאנו את עצמנו צועדים ברחובות המפותלים והחשוכים של הבזאר. את החשכה המוחלטת האירו רק כמה נורות צהובות. מרחוק שמענו תיפוף מהפנט וקולות קצובים כמו אלה ששמענו מוקדם יותר. הקולות נשמעו כמו הד, אבל היה ברור שאלה תפילות של קבוצה גדולה של מאמינים, ולא רק של כמה חיילים חסרי סבלנות שמעדיפים לנוח במקום להתפלל. המשכנו ללכת, עוקבים אחר הקולות שלאט-לאט התחזקו ונעשו ברורים יותר, עד שהגענו לטקס.

שום דבר לא הכין אותנו למראה שנגלה לפנינו - גברים, נערים וילדים עמדו חשופי חזה, מניפים את זרועותיהם באוויר כדי לקחת תנופה ומכים בכפות ידיהם בעצמה על החזה, בתזמון מושלם עם קולות התוף ועם הפזמון. ילדים הרימו כרזות שחורות ומקוננים הסתובבו בקהל, נוהמים בקול, ומרימים אצבע אחת כלפי מעלה להדגיש את האשמה על מות הקדושים. כולם בכו בכי קורע לב. לא היו שם נשים. ברגע זה הבנו עד כמה האמונה של האירנים חזקה ועיוורת. התחושה הייתה שהקהל חדל להיות אוסף של פרטים בודדים והפך למסה אחת גדולה. המראה היה מרתק, אבל גם מבהיל, בעיקר למי שמדמיין מה יכול לקרות אם כל האנרגיה הזאת תצא מכלל שליטה.
בינתיים מישהו שם לב שיש זרים במקום, והזמין אותנו לצפות בתהלוכה מעל לדרגש תפילה. בעל הדרגש הסביר לנו שמאחורי האלימות המופגנת יש "המון אהבה לחוסיין הקדוש", וגם דאג לכך שנקבל מהמשטרה אישור לצלם. צילמנו את הטקס עד סופו, כשהאנשים כבר החלו להתרחק ולהתפזר, אלא שאז הגיעה קבוצה של "בסיג" ונעמדה מולנו. הבסיג הם שומרי המוסר הציבורי הפועלים בהתנדבות אך בברכת השלטונות, מעין "משמרות הצניעות" המקומיים. הם היו לבושים בשחור, ונראו כועסים מאוד, ואפילו מסוכנים. כמה מהם דיברו אלינו פרסית בקול רם, ושניים אחרים הלכו, כך התברר, לקרוא לשוטרים. מובן שלא הבנו את תוכן הדברים ועמדנו מבולבלים, אבל אז הם תפסו את המצלמות שלנו והשוטרים סימנו לנו בתנועות ידיים ובצעקות לבוא אחריהם.

לקחו אותנו למטה המשטרה, שם ישבנו במשך כמה שעות, בלי להבין מה קורה או מה יקרה. אף שכולם התעלמו מאתנו, הבנו שהכעס קשור בעובדה שצילמנו את האירוע. דרשתי בתקיפות (ובצורה שבאה להפגין ביטחון עצמי של תייר פגוע ממדינה ידידותית), שיביאו מתורגמן או שיתנו לי להתקשר לשגרירות. אחר חצות, לאחר שהיינו שם ארבע שעות, כבר היינו מבוהלים. בתיק שלי שכב בשקט יומן המסע שלי שרובו היה כתוב בעברית. מספיק ששוטר אחד יהיה מעט סקרן ויבקש לראות מה יש לתייר המערבי הזה בתיק... אבל הם לא חשבו לבדוק בתיק, וכך הפסידו שוטרי התחנה את ההזדמנות לתפוס את ה"מרגל הציוני של המאה". בכל אופן, את המצלמה ואת סרטי הצילום הם החרימו, לבדיקה.

לאחר כשעתיים נוספות נראה היה שהעניינים נרגעים וקיבלנו אישור לחזור למלון, שם מצאנו את הבחור הצעיר שהזמין אותנו לצלם מדרגש התפילה שלו. הוא נראה מודאג מאוד וכנראה הרגיש אחראי במשהו למצב שאליו נקלענו. כשראה אותנו הוא מיד התחיל להסביר: "אתם חייבים להבין שיש לנו הרבה אויבים, כמו אמריקה וישראל, שיכולים להשתמש בתמונות נגדנו". יומיים לאחר מכן, ולאחר כמה טלפונים ללשכת התיירות, הגיעו השוטרים מהתחנה לבקר אותנו כשהם מחייכים וטובי לב, והחזירו לנו את המצלמה ואת סרטי הצילום, שלמים כפי שקיבלו אותם.

בינתיים עברו שלושה ימים בטבריז, מתוך שבעת ימי הוויזה שלנו. ביום הרביעי קיבלנו הארכה של הוויזה בחמישה ימים נוספים. היעד הבא שלנו היה העיר חמדן (Hamedan), שנמצאת במרחק של 500 ק"מ דרומה. הכבישים באירן מצוינים, אבל נסענו לאט, בעיקר בגלל החשש מהנהיגה ה"יצירתית" שהפגינו נהגי המשאיות ובגלל המחסומים הצבאיים המוצבים במרחקים קצרים זה מזה. בכל אחד מהמחסומים האלה נתבקשנו להראות את הדרכונים שלנו, ובדרך כלל בזה הסתיים העניין. אמנם החיילים היו ידידותיים, אך אין ספק שהמחסומים הם דוגמה נוספת לפרנויה של השלטון, ולפי מספרם הרב אפשר לחשוב שאירן במלחמה עם כל שכנותיה.

עייפים מנהגי המשאיות ומהעיכובים בדרך, החלטנו לרדת לכביש עוקף. פתחנו את המפה, ומצאנו דרך עפר שהובילה בכיוון כללי לחמדן. זמן קצר לאחר הירידה מהכביש ראינו שאנחנו לגמרי לבד. לא היה לנו מושג איפה אנחנו נמצאים, משום שלא היה שום קשר בין המפה שהייתה בידנו ושהודפסה בקנדה לבין השטח. לאחר שהבנו שאין במפה תועלת הפסקנו להיות מוטרדים, הרמנו את העיניים והתחלנו ליהנות מהכפרים שהתגלו בפנינו - כפרים עתיקים שבתיהם בנויים בוץ. חוץ מהיופי החיצוני שלהם, גילינו שגם לתושבים המקומיים (שדי הופתעו לראות אותנו מגיחים כאילו משום מקום) יש מה להציע, ושהם שמחים לראות אותנו לא פחות משאנחנו אותם. רובם לא שמעו על המקומות שחיפשנו (ושהיו אמורים להיות קרובים מאוד), והפנו אותנו שוב ושוב לכביש הראשי, המקום הבטוח היחיד לתיירים כמונו.

כשהלילה ירד עצרנו לישון לצד הדרך, בנקודה יפהפייה בין גבעות צחיחות עם מעט צומח. הדלקנו מדורה, התקלחנו ואכלנו רחוק מעיניים מציצות וחשדניות. בבוקר יצאנו לחפש מים חמים, משום שהגזייה האמינה שלנו סירבה (שוב) לשתף פעולה, והופתענו - בין המדבר להר ולנהר מצאנו משפחה שחיה בבקתה עזובה. בני המשפחה לא רק הציעו לנו מים חמים, אלא גם שלחו את אחד הבנים, מוחמד, לעזור לנו להחליף גלגל שנפח את אווירו. כשהחזרנו אותו הביתה, הזמינו אותנו הוריו לכוס תה. בתוך הבקתה החשוכה עמד נול, ושירין, ילדה כבת 12, ישבה וארגה שטיח חדש. בשונה מהערים שבהן זוכות הנשים להשכלה גבוהה יותר, בכפרים הן מסיימות בדרך כלל חמש שנות לימוד, ואז חוזרות לעבוד בבית. פתחנו את המילון האנגלי-פרסי שהיה ברשותנו ובדקנו האם יש להם שטיחים מוכנים. התברר שלא, אבל לקרובי משפחתם יש. "אולי תרצו לקנות טריאק?" שאל מוחמד. טריאק? טריאק? חיפשנו את המילה, בלי הצלחה. כשמוחמד והמשפחה כולה התאיישו, הוא ביקש מאשתו שתביא מעט טריאק, כדי להראות לאורחים קשי התפיסה במה מדובר. היא חזרה עם גוש אופיום ענק עטוף בבד. סירבנו בעדינות והסברנו שאנחנו פשוט חייבים לזוז. בהמשך הדרך נזכרנו ששכחנו לגמרי את קרובי המשפחה עם השטיח.

עיר חמדן, שושן הבירה, היא נאת מדבר השוכנת בין הרים, ובמרכזה ניצבים מסגדים עם כיפות בצבעי כחול וטורקיז. העיר כולה היא אתר עלייה לרגל ידוע לקהילה היהודית העתיקה של פרס, קהילה שיש מאמינים ששורשיה מגיעים עד לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות לבבל. לא רחוק מהמרכז נמצא הקבר של אסתר ומרדכי, שמעליו כיפה עתיקה וגדולה, ותחתיו שוכן בית כנסת תת-קרקעי. הגענו לשם בבוקר יום שישי, ערב שבועות. בית הכנסת היה סגור, אבל כשדפקנו פתח את הדלת משה הגבאי (לבית הכנסת אין רב), שהכניס אותנו פנימה לא לפני ששכנענו אותו שאנחנו יהודים. משה סיפר שהוא מורה ושכל המורים האחרים בבית הספר ידעו שהוא יהודי, אבל הוא מעולם לא נתקל בבעיות על רקע דתו. התברר לנו שיש לו משפחה בישראל, אבל הוא לא מעוניין לעלות לארץ משום שהוא מאושר מאוד באירן. כדי לשכנע אותנו, הוא הצביע בגאווה על הדיוקנאות של חומייני וחתמי שהיו תלויים בכניסה למקום. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה פגשנו יהודי שסיפר עד כמה הוא שמח לחיות באירן. הוא ערך לנו סיור בבית הכנסת, ושוחח אתנו בצרפתית מושלמת שאותה תיבל בעברית, עם אוצר מילים שהיה מוגבל ל"טוב מאוד" ו"ברוך השם". כשנפרדנו, משה הזמין אותנו לחזור לתפילות ערב החג.

מבית הכנסת פנינו למסגד הגדול (Masjid Jame), שם בילינו את שארית היום. כמו בכיכרות השוק ובחצרות הארמונות העתיקים, גם בחצר המסגד עמד אגן רחצה מוקף בצמחייה מטופחת. עניי העיר או סתם אנשים עייפים שכבו בצל המסגד שהגן עליהם מהשמש הקופחת, ותפסו תנומה לרחש המים. אין ספק שהאירנים, החיים בארץ צחיחה, מעריכים מאוד את השילוב של מים וצומח, ואפשר לראות את זה בעיקר במסגדים ובכיכרות, ועם קצת דמיון גם במים שעוברים דרך שורות הנרגילות בבית הקפה ובגנים המוצלים שהאזרחים אוהבים לצאת אליהם בשעות הפנויות.

ארוחה במסעדה יקרה מדיי עבור רוב המשפחות האירניות, כך שמרכז החיים החברתיים מתרחש בגנים. אפשר לראות שם משפחות מורחבות יושבות לפיקניק שנמשך משעות אחר הצהריים המאוחרות אל תוך הלילה. הגברים יושבים בחולצות קצרות ומעשנים נרגילה, הנשים העטופות ברעלות מגישות תה, והילדים רצים ומשחקים בכדור. אנחנו התיירים גילינו שהמנהג של הפיקניקים ההמוניים בגנים משתלם. לעתים קרובות הזמינו אותנו להצטרף וליהנות מהבישול האירני המצוין, ובתמורה ציפו מאתנו לעזור לילדים באנגלית, ולנהל שיחה קלילה על איך אפשר להשיג ויזות לקנדה (משם, אגב, באנו). נדמה שכולם רוצים להגר לקנדה. אף אחד לא מאושר: המשכורות נמוכות, יוקר המחיה גבוה, והנוכחות התמידית של האייטולות מקשה על החיים, כך התלוננו המארחים שלנו. האיסורים בחיי היומיום רבים מספור: אסור לזוג, גם אם הוא נשוי, ללכת יד ביד; לגברים אסור ללבוש מכנסיים קצרים; נשים חייבות לכסות את שערן ואת גופן ועוד ועוד. גם בשיחות ברחוב שהחלו תמיד ביזמתם, פעמים רבות בכל יום, התעניינו אנשים על הדרך החוצה מאירן, ועל החיים שם, בחלום שנקרא חו"ל. בשום מקום אחר לא נתקלתי בתופעה כזאת, גם לא בארצות עניות בהרבה כמו סוריה או פקיסטן, כך שמהר מאוד קיבלנו את הרושם שהמהפכה האסלאמית הרסה את האסלאם עבור אירנים רבים.

למען האמת, הופתענו עד כמה הרגישו האירנים חופשיים לבטא את תחושותיהם נגד המשטר, כשהבסיג מסתובבים, אנשים מושלכים לכלא, ועיתונים נסגרים על פרסום מאמרים ביקורתיים.

הם הוכיחו בזאת תעוזה לא מבוטלת. "אנחנו לא רוצים לחיות במשטר נוקשה כל כך, זה לא מתאים לנו. צריך קצת כיף בחיים" אמרו לי שני סטודנטים. צעירים שגילם עד 25 הם התומכים החזקים ביותר של חתמי, והם שני שלישים מהאוכלוסייה. אבל האם זה כל השינוי שהם רוצים? קשה לדעת. בכל מקרה, לא שמעתי אף אחד שמעז לדבר על סיום המשטר הדתי וכינון משטר חדש.
צריך להיות הוגנים ולומר שהמהפכה האסלאמית לא ממש עצרה את התפתחות המדינה: דרכים נסללו, כפרים נידחים חוברו למערכת החשמל, מים הוכנסו לבתים ואפילו שירות הטלפון ושירותי הבריאות הממשלתיים השתפרו, ומוסדות להשכלה גבוהה נפתחו להמוני העם, וגם לנשים. שיעור הנשים מקרב כלל הסטודנטים באירן הוא (לפחות לפי דיווחים רשמיים) גבוה יותר מאשר ברוב מדינות העולם המוסלמי, וזאת למרות השמרנות הגדולה.

בערב חזרנו לבית הכנסת, שם פגשנו יהודים שבשונה ממשה הגבאי (שכנראה שמר על נפשו) לא היו מרוצים מהחיים באירן. הם דיברו בחשש ואפילו בפחד. אחד מהם סיפר שהוא רוצה לצאת מהמדינה, אבל הוא מחכה לשני בניו שצריכים להשלים את שירותם הצבאי. אחר סיפר שהוא פוחד להגיש בקשה לשלטונות, מחשש שיתנכלו לו. בסוף התפילה הוזמנתי לקדש על היין; המשקה האסור ברפובליקה האסלאמית. למרות זאת, היהודים והארמנים רשאים להכין משקאות אלכוהוליים תוצרת בית לצורכי פולחן. דווקא במפגש עם היהודים לא באה לידי ביטוי הכנסת האורחים האירנית המפורסמת ולא הוזמנו לארוחת ערב אצל אף אחד (ייתכן שהם חששו להיראות אתנו). בהמשך הטיול, כשפגשנו את יהודי שירז החיים בפחד אמיתי מהמוסלמים, גילינו שדווקא הם הרבה פחות חששנים. 13 מבני הקהילה בשירז נעצרו באשמת ריגול לטובת "הישות הציונית", וכשהיינו שם עוד דיברו על האפשרות שהם יוצאו להורג. לאחר מכן הורשעו עשרה מהם, וגזרי הדין היו עד 13 שנות מאסר. העונשים הומתקו בבית הדין לערעורים בשירז, שהשאיר על כנה את ההרשעה בשיתוף פעולה עם ישראל, אך זיכה אותם מהאשמה בדבר הקמת רשת ריגול וגיוס סוכנים.

יהודים חיים באירן כ-2,700 שנים, ופעמים רבות הם סבלו מהקנאות האסלאמית. כך קרה גם בתקופת המהפכה האסלאמית שבה תפס חומייני את השלטון מידי השאה מוחמד רזא פהלווי, שהיה נצר לשושלת מלכים שראשיתה במלך כורש, בשנת 559 לפסה"נ. אף שחומייני הבטיח שלא יפגעו ביהודים שאין להם קשר לישראל ולציונות, סבלו היהודים מאנטישמיות. מאז נרגע הלהט המהפכני ורבים מ-65 מיליוני האירנים נראים מאוכזבים מהשלטון, חיים היהודים בשקט יחסי. באירן כיום 25,000 יהודים, שנשארו מקהילה של 80,000 איש עד 1979, שנת המהפכה, ובסך הכול הם נשארים באירן מתוך בחירה. יש גם כאלה שיוצאים את המדינה לביקורי משפחה או מסיבות אחרות, ובוחרים לחזור. מצבם של היהודים לא ברור: מצד אחד, הרבה מהתעמולה מופנית כלפי ה"כובש הציוני" וב"יום שחרור ירושלים מידי הציונים" הם חייבים לצאת לרחובות ולצעוק עם ההמון ססמאות נגד הציונות ונגד ישראל, מצד שני, מעמדם הכלכלי של רבים מהיהודים גבוה יחסית, הם מרגישים שהם יכולים לפנות לשלטונות במקרים של גילויי אנטישמיות חריפים, ובערב פסח אפילו משדרים את ברכת ראש הקהילה והנציג היהודי בפרלמנט האירני.

אמנם נהנינו בחמדן, אך החלטנו להמשיך הלאה, מזרחה, אל איספהן (Isfahan). עוד לפני שהגענו לעיר שמענו את האמרה הפרסית: "איספהן היא חצי מהעולם", אבל בכל זאת הופתענו מהמראה המרשים שלה ומהמסגדים הקרירים בכחול-טורקיז שמתרוממים מעל המישור, ונראים כמו בלונים. לעיר יש שני מרכזים - הכיכר המרכזית והנהר. הכיכר המרכזית נקראת היום כיכר האימאם חומייני, ובעבר נקראה כיכר השאה, אבל התושבים המקומיים קוראים לה מאז ומתמיד כיכר "נוף העולם". כשעומדים במרכז הכיכר היא נראית מושלמת. לא יכולתי שלא לחשוב על "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם..." אם ירושלים לקחה תשעה, אז אין ספק שחלק גדול מהאחד הנוסף, ירד לאיספהן.
מסגד האימאם הוא המבנה המפורסם ביותר בכיכר, ובצדק. הכניסה אליו היא דרך שערים גדולים, שכאשר עוברים דרכם נכנסים לעולם של אור ירוק וכחול. הצבעים משתנים כשהשמש משתקפת בכיפות, בעמודים ועל הקירות. כשיושבים בחצר המרכזית של המסגד בשעות בין הערביים של יום בהיר, המראה מזכיר קצת את הזוהר הצפוני.

ממרפסת הארמון משתקף הנוף היפה ביותר: הבזאר המתפתל צפונה מהכיכר, כיפות המסגדים, ומסגד יום השישי, שנראה כמו ירח כחול שעולה מעל הבזאר. מהנקודה הזאת זיהינו מסגד קטן, וכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים חמה, החלטנו לצעוד אליו ולתפוס שם תנומה. נכנסנו לחלל הפנימי הקריר, נשכבנו על השטיחים ונרדמנו, כמו מוסלמים טובים (המוסלמים הטובים יותר התפללו בינתיים).

רעננים המשכנו לחקור את הבזאר, שבו לכל מקצוע או ענף מסחרי יש רחוב משלו, או לפחות סמטה או חצר. בכל חצר יש אגן מים או מזרקה וספסלים. כמו לפני מאות שנים גם היום מתנהלים שם העסקים באטיות: מוכרי השטיחים דנים בעסקים על כוס תה, מתקני השטיחים שוטפים את השטיחים ומניחים אותם להתייבש בצל, חרשי ברזל יוצרים כלי מתכת ליד תנורים, ונגני קתרוס מבריקים את הכלים שלהם.

פתאום קלטתי שהדברים היחידים שבאמת לא נראים שייכים הם התמונות של האייטולות חומייני וחמנאי שתלויות בכל מקום. הפנים החמוצות שלהם פשוט לא התאימו לאופי הנעים והאדיב של האנשים שפגשנו, ונראה שהדבר בולט יותר מאז עלה חתמי לשלטון. את השינוי שבכל זאת מתחולל באירן, גם אם לאט ובשקט, אפשר לראות בלבוש של הנשים. מאז תקופת חתמי, יש בערים הגדולות כמו איספהן וטהרן פתיחות יחסית המאפשרת לנשים לגלות מעט שיער, להתאפר, לשים אודם, ואפילו להתגנדר ולמרוח לק על ציפורני הרגליים. לפני כן האפשרויות האלה היו מחוץ לתחום. מובן שלאור מספר הפונים אלינו בקשר לוויזה לקנדה, השינויים כנראה לא מתרחשים בקצב מהיר מספיק עבור רוב האנשים.

היהודים בחמדן סיפרו לנו שבית הכנסת של איספהן נמצא במרכזו של רחוב פלשתין הכבושה, אך לא הצלחנו למצוא אותו. אף אחד מהאנשים ששאלנו לא ידע היכן הוא נמצא, והרגשנו בעוינות כשהסברנו שאנחנו יהודים. מקרה חריג היה כשביקשנו הנחיות מבעל חנות בעיר, אירני בעל אזרחות בריטית, שלא נבהל ואפילו הזמין אותנו לארוחת צהריים משפחתית. לאחר הליכה קצרה מצאנו את עצמנו בביתו של מוסטפה, מוקפים בסבתות והורים, דודים ודודות, ובהרבה תינוקות. סעדנו על הרצפה והמנות הוגשו בזו אחר זו: בשר, מרק, וגורמה - מנה מסורתית העשויה בשר, תרד וליים. כשהגענו לנושא הדת סיפר מוסטפה שלפני המהפכה הם הכירו יהודים, ושכולם עזבו מאז. בני המשפחה גם סיפרו לנו על אותן שנים ראשונות, כאשר "שומרי המהפכה" היו תופסים גברים שלבשו חולצות פתוחות, וכדי להבהיר להם את גודל החטא השתמשו בחוט ומחט ותפרו להם את החולצה לעור, ונשים שחטאו בשרוולים קצרים רוססו בשחור.

אחר שקיבלנו הארכה של הוויזה בעשרה ימים נוספים, יצאנו בדרך לשירז, שם שמעורר נוסטלגיה ועכשיו גם פחד אצל יהודים. כדי ליצור קשר עם הקהילה היהודית פנינו לבית הכנסת המרכזי, שאותו מצאנו בקלות יחסית. כל מי ששאלנו שמח לעזור לנו, כולם הכירו את המקום, ואחד האנשים גם הראה לנו את החנויות היהודיות שהיו סגורות לקראת השבת. לא הרגשנו שום עוינות באוויר.

דלתות גדולות הובילו לבית הכנסת דרך חצר. ההיכל היה מלא גברים עטופים טליתות שהתפללו תפילת ערבית. בשונה מאירופה, לא היו שום שומרים או שוטרים שנשלחו להגן על היהודים מגילויים אנטישמיים. גבר מבוגר ניגש אלינו, הציג את עצמו כנשיא המועצה היהודית ושאל מה אנחנו עושים במקום. הסברתי שאני יהודי ושבאתי להתפלל, אלא שאז הוא הפתיע אותי כששאל האם הבאתי מכתב ממושל שירז המעיד על כך שאני יהודי. עניתי שאני יכול להוכיח שאני יהודי וציטטתי כמה תפילות, אלא שאז צצה בעיה נוספת: מאחר שהיינו בבית הכנסת שבו נהגו להתפלל 13 היהודים העצורים, נשים לא הורשו להיכנס בשעות החשכה מחשש להתקפות "אנטי ציוניות". כלומר - היהודים חשו שהם זקוקים להגנה, אלא שכמו שכבר ציינו, המשטרה היא בשליטתו של חמנאי האנטי ציוני ולא של חתמי.

מבית הכנסת המרכזי הופנינו לבית כנסת אחר (שבו לא צריך אישור בכתב), בליווי בחור צעיר. לפני שעזבנו, הוזמנו להתפלל שחרית למחרת בבוקר. "המלשין אף פעם לא נמצא בבוקר" נאמר לנו. המלווה שלנו הוליך אותנו לבית הכנסת שבמרכז הרובע היהודי, ובדרך התברר לנו שיש בשירז 16 בתי כנסת (!). מובן ששאלנו אותו על 13 היהודים. אחד מהם היה בן כיתתו, ובין האחרים היו רבנים, מורים לעברית, מוהל, שוחט וסוחר. לי נראה שהמעצר היה הדרך שבה בחר השלטון לומר ליהודים לעזוב את המדינה. "ומה בקשר למלשינים?" שאלתי, והוא ענה שהקהילה אינה בטוחה, וצריך להיזהר במה שאומרים.

לבית הכנסת השני נכנסנו בלי קושי, אם כי גם שם דאגו לוודא שאנחנו יהודים. מתברר שבאירן אסור לגויים להיכנס לבתי כנסת, כי השלטונות חוששים שהם יגויסו כמרגלים עבור ישראל. כדי להבין את הלחץ הפסיכולוגי המופעל על היהודים, צריך לקרוא עיתונים אירניים, כמו למשל את ה- Teheran Times המופיע בשפה האנגלית. למיטב הבנתי, כל בעיה שניצבת בפני המדינה - מבצורת ועד לקשרי חוץ גרועים, ממתח עם טורקיה ועד פורנוגרפיה, מהברחת סמים ועד סתימה בביוב היא באשמת "המשטר הציוני בתל אביב". היה משהו משמח בכך שהאירנים מאמינים שאנחנו כל כך חזקים, אבל המחשבה שאני יהודי שנמצא באירן, פתאום נראתה מדאיגה.

בזמן התפילות בחנו אותי המתפללים האחרים, כדי לראות אם אני באמת אחד משלהם. אחר כך הם הקיפו אותי, סקרנים לגלות מי אני. יהודי? מאיפה? ואיך ישראל? ואז אחד מהם, שנקרא לו שלום, הזמין אותנו לארוחת ליל שבת בביתו. שלום דובר עברית, הוא גר בקיבוץ בשנות ה-70 וחזר לאירן ממש לפני המהפכה, כדי לטפל בהוריו המבוגרים. הוריו עדיין זקוקים לו, אבל לטענתו המצב כל כך גרוע שאפילו אמו הגוססת דוחפת אותו לעזוב את המדינה. בתו היחידה "עשתה עלייה" לפני שנים והיא מצליחה להתקשר הביתה מדי פעם דרך טורקיה, אבל מובן ששלום ומשפחתו לא יכולים להתקשר אליה לירושלים.

אחד הדברים האירוניים באירן הוא שיהודים הם היחידים שיכולים לעזוב את הארץ בקלות משום שהם לא זקוקים לוויזה כדי להגר לישראל, ולמרות זאת נראה שהם היחידים שבוחרים להישאר. מסיבה כלשהי שלום לא מצליח להחליט לעזוב, ובכך הוא דוגמה ליהודים באירן. הם יכולים לעזוב, אבל הם לא עוזבים.

בכל מוצאי שבת מתקבצים מאות מיהודי שירז באחד הפארקים שבעיר. הם מגיעים עם אוכל, נרגילות ואלכוהול תוצרת בית. היהודים מרגישים "כמו בבית", כולם נינוחים ורגועים, ואז הם גם מדברים. על אף המשפט נגד ה-13 והחשש מגזר דין מוות שעדיין היה קיים, לא ראו היהודים האלה את עצמם מאוימים. אמרתי להם שבשבילי, יהודי וציוני, מצבם מזכיר לי את יהודי גרמניה לפני המלחמה; בנימוס רב משמעות הם שאלו על המצב הכלכלי בישראל כאילו לומר: "אנחנו עשירים מכדי לעזוב".
ובכל זאת, באותו ערב שבת חם בפארק בשירז, נהניתי מחברת יהודים כמו שלא נהניתי מזמן. הרגשתי את החמימות שבקהילה קטנה וצמודה, כשהלחצים מבחוץ נשכחים לשעות מספר, ואין מלשינים בסביבה. הבנים חבשו כיפות והבנות הורידו את הצ'דור השחור וחשפו את שערן הכהה; האבות השוו בין סוגי ברנדי התאנים שהם הכינו ושאפו מהנרגילות, ומישהו עמד על המשמר מפני המשטרה. כשעזבנו הזהיר אותי שלום שלא לנשוף את ריח הברנדי על אף מוסלמי.
למחרת בבוקר נכנסנו לחנות של יהודים לקנות מטלית ניקוי למצלמה שלנו. זו הייתה חנות קטנה שבתוכה ישבו איש קטן ובנו שדיבר עברית תנ"כית. בכניסה לחנות הייתה מזוזה ועל הקיר המרוחק היו תלויות שתי תמונות ממוסגרות - האחת של האייטוללה חומייני והשנייה של הנשיא חתמי. היהודי ובנו עמדו בין המזוזה לבין הפורטרטים, ממתינים ללקוחות. עזבנו את החנות, התנענו את הרכב ויצאנו משירז אל המדבר המרכזי, בדרך אל ערים נוספות, עד הגבול עם פקיסטן.



אל האסופה המזרח התיכון בפתח המאה ה - 21 : מבחר מאמרים בגיאוגרפיה (לחטיבה העליונה)3

ביבליוגרפיה:
כותר: להציץ מבעד לרעלה
מחבר: היימן, מאיר
תאריך: אוגוסט 2001 , גליון 70
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית