התכנית היפאנית השאפתנית לחיזוי רעידות אדמה, האחרונה מסוגה בעולם, עומדת לחטוף זעזוע רציני. 14 מיליארד דולר נבלעו בבטן האדמה.
שנות השישים היו תור הזהב של חקר רעידות האדמה. הגילוי ולפיו קרום כדור הארץ מורכב מלוחות טקטוניים ענקיים, אשר נודדים באיטיות רבה על פני כדור הארץ נתן לגיאופיזיקאים הסבר עקבי לזעזועים שפוקדים את פני כדור הארץ ולשכיחותם באזורים מסויימים יותר מאשר באחרים. תנועת הלוחות זה כלפי זה, או זה מעל זה, מפעילה לחצים עצומים על שוליהם הסלעיים. לעיתים קרובות קורה, שהלחץ הזה משתחרר בפתאומיות וגורם רעידת אדמה.
חמושים בידע זה, הגיעו מספר גיאופיזיקאים למסקנה, כי די בחקר תנועת הלוחות כדי לנבא היכן, ויותר חשוב מתי, יתרחשו רעידות אדמה בעוצמה הרסנית. לדאבונם, המציאות היתה שונה. רוב תוכניות חיזוי רעידות האדמה אשר פרחו באותן מדינות עשירות, היושבות על שולי הלוחות הטקטוניים, נחלו כישלון צורב ובוטלו. לעומת זאת, תוכנית החיזוי היפאנית המשיכה להתקיים, כשהיא נשענת על תקציב שנתי של 17 מיליארד ין (כ-145 מיליון דולר), ועל הידיעה כי עיר הבירה טוקיו יושבת על צומת קטלני של שלושה לוחות טקטוניים.
אבל גם התוכנית הזאת לא תאריך חיים. דו"ח של המועצה הגיאודזית (גיאודזיה - תורת מדידת כדור הארץ) שליד משרד החינוך היפאני, מודה, כי לגיאופיזיקאים היפאנים אין כל נוסחה סודית לניבוי מוקדם של רעידות אדמה, וכי התוכנית היא ביזבוז כסף מוחלט. והנתונים מדהימים: ב-30 השנים האחרונות השקיעה יפאן למעלה מ-160 מיליארד ין (כ-14 מיליארד דולר) בחקר רעידות האדמה. במקום זה מציעה המועצה לממשלת יפאן להשקיע את המיליארדים בתיכנון בניינים עמידים יותר לרעידות אדמה ובהיערכות יעילה יותר לטיפול באסונות לאחר התרחשותם.
המאמצים היפאניים לחזות רעידות אדמה החלו עוד בשנת 1965. מאז ועד היום, השלימה המועצה הגיאודזית שש תוכניות חיזוי חמש-שנתיות; עכשיו היא באמצע השביעית. התקווה הייתה שבעזרת המידע המצטבר על תופעת ההתנפחות החריגה של קרום כדור הארץ, התנודות בהתנגדות החשמלית ובשדה המגנטי שלו, השינויים ברמות ובהרכב הכימי של המים וכן הלאה - ניתן יהיה לזהות דפוס מסויים, בדומה לדפוסים אטמוספריים שהוכחו כאמינים פחות או יותר בחיזוי גשמים. תיאוריה זו קיבלה חיזוק רציני בשנת 1975, כאשר הסינים טענו בי חזו רעידת אדמה גדולה באזור היצ'אנג, על סמך תנועת הלוחות הטקטוניים.
בנוסף להערכה כי רעידות האדמה עשויות לשגר התרעה של מספר שעות לפני התרחשותן, הייתה גם הרגשה כי, לפחות במספר מקומות, קיים דפוס התנהגות כללי שניתן לזהותו. הנחה זו התבססה על שני נתונים. הראשון, סייסמולוגים בקליפורניה הבחינו כי חלק משבר סן אנדריאס ליד העיר פארקפילד, נוטה להחליק כל עשרים שנה, תוך שהוא מחולל רעידת אדמה בעוצמה של 6 בסולם ריכטר. כתוצאה מכך, הם חזו בוודאות מוחלטת את הרעידה הבאה לפני 1993.
השני, המסקנה אליה הגיע בשעתו הירושי קאווסומי, ראש המכון לחקר רעידות אדמה באוניברסיטת טוקיו, כי הרעש שגרם למותם של 142 אלף אנשים בטוקיו בשנת 1923, היה אחד מתוך סידרה של רעידות הפוקדות את האזור בערך כל 69 שנים.
 |
תיפקוד לקוי תחת לחץ |
לדאבונם של חזאי רעידות אדמה, אף אחד מהרעשים אותם ניבאו, לא התרחש. וככל שהגיאופיזיקאים לומדים יותר על פעילות סייסמית, כך הם מבינים שהתנהגותם של רעשי האדמה היא קאוטית במהותה, וכי דגם "הניתור הגמיש" והבסיס לכל המחקרים הסייסמיים מאז רעידת האדמה הגדולה שהרסה את סן פרנציסקו בשנת 1906 - הוא פשוט מכדי לשמש כלי חיזוי, בין אם לטווח הקצר או לטווח הארוך.
התיאוריה הקלאסית קרסה לנוכח הגילוי, כי מרבית השברים הנגרמים עקב רעידת אדמה הם חלק ממערכת סדקים סבוכה. מערכת זו משחררת בפעם נוספת את האנרגיה שנאגרה בתוך הלוח הטקטוני, לאחר שנמחץ על-ידי לוח שכן. שיחרור זה גורם לעיתים קרובות ללחץ להצטבר במקום אחר במערכת השברים, ועקב כך נוצרים גלי הדף במרחק רב מהמקום בו הסלעים החלו להחליק לראשונה. שום מודל ממוחשב לא יצליח להציע חיזוי מדוייק של הזמן והמקום, בו עלול תהליך זה להתרחש.
כל זה מותיר את המועצה הגיאודזית במצב מביך. בשנת 1978 חוקקה ממשלת יפאן חוק המחייב מתן התרעה מוקדמת, כדי שניתן יהיה לפנות אנשים מבתיהם ולהכריז על מצב כוננות עליונה בקרב כוחות ההצלה. המועצה הייתה אמורה לספק את סימני ההתרעה. הפעם היחידה בה התקרבה לחיזוי רעש גדול הייתה בשנת 1983, כאשר סימני רעש שזוהו קדמו לרעש בעוצמה של 7.7 בסולם ריכטר, שאירע בים יפאן. הבעיה היחידה הייתה שבין שני האירועים הפרידו 12 יום.
מומחי מכון המחקר היפאני, גורם פרטי המקושר עם משרד התעשייה וסחר החוץ, מעריכים כי אילו ננקטו צעדי חירום על בסיס הקדם-רעש הזה - בכלל זה השבתת תנועת הרכבות, הבנקים, הדואר ומרכזי הקניות ופינוי בתי החולים ובתי-הספר - היה נגרם למשק היפאני נזק של למעלה מ700- מיליארד ין ליום. אם צעדי מנע אלה היו ננקטים במשך 12 יום, הם היו גורמים נזק כלכלי גבוה בהרבה מזה של רעידת האדמה הקשה ביותר.
|
התפטרות והודאה בכישלון |
בכל מקרה, ה'חיזוי' הוכח כלא-יעיל. מערך החיזוי היפאני המסועף החמיץ לחלוטין ארבעה רעשים גדולים בתחילת שנות ה-90.
התקשורת המעיטה בחומרת הכישלונות, בעיקר בגלל שהרעשים פקדו אזורים דלילי אוכלוסיה בהוקאידו ובצפון הונשו.
אך הכישלון הצורב ביותר של החזאים נרשם בתחילת 1995, בעיר-הנמל קובה. איש מהם לא השמיע אפילו ציוץ של אזהרה. ברעש מחריד באזור, שהוגדר רדום מבחינה סייסמית, ניספו 6400 בני-אדם, ונגרם נזק של מיליארדי דולרים לרכוש.
בעקבות אסון קובה, הודיע קיו מוגי, מבכירי הסייסמולוגים של יפאן, על התפטרותו מתפקיד היועץ הממשלתי הבכיר לענייני רעידות אדמה. תפקידו של ד"ר מוגי היה לייעץ לראש הממשלה אם להכריז או לא להכריז על מצב חירום לאומי, בשעות שלפני התרחשות רעידת אדמה עזה בטוקיו. החלטת המועצה הגיאודזית כבר מעוררת התנגדות מצד שלוש הסוכנויות הממשלתיות האחרות, הקשורות לפרוייקט חיזוי רעידות אדמה - סוכנות הקרקע הלאומית, הסוכנות המטאורולוגית ומשרד השיכון. אבל מעריכים כי המועצה תנטרל את התנגדותן על-ידי ביטול תוכנית החיזוי השמינית, שאמורה לצאת לדרכה בשנת 1999.
אף על פי כן, עדיין נותרה למועצה משימה חינוכית חשובה. במשך עשרות שנים, היפאנים שוכנעו שרעידות אדמה גדולות ניתנות לחיזוי - ולמרות הניסיון הנורא של העיר קובה, סקרים מראים שאחד מכל שני יפאנים מצפה לקבל סימני אזהרה מספקים לפני כל רעש עתידי.
לכן, מה שמוטל עתה על המועצה הגיאודזית הוא לצאת במסע הסברה ארצי נרחב בו תודה כי מאז שחרבה טוקיו כמעט כליל (בשנת 1923), ניתנה הנבואה לשוטים.
