הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שמירת טבע וסביבהעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים > פגיעה ושיקום חופיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > העמקים > עמק הירדן וים המלחעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה


תקציר
אחרי ישראל, גם ירדן והרשות הפלסטינית מתכוונות לסחוט את ים המלח עד הטיפה האחרונה. אך תוכניות הפיתוח היומרניות מאיימות להסב נזק בלתי-הפיך לערכי הטבע והנוף הנדירים באזור זה. מומחי עמותת "אקופיס" מציעים חלופות ידידותיות לסביבה.



תנו לים המוות לחיות
מחבר: עמיקם בצלאל


אחרי ישראל, גם ירדן והרשות הפלסטינית מתכוונות לסחוט את ים המלח עד הטיפה האחרונה. אך תוכניות הפיתוח היומרניות מאיימות להסב נזק בלתי-הפיך לערכי הטבע והנוף הנדירים באזור זה. מומחי עמותת "אקופיס" מציעים חלופות ידידותיות לסביבה.

בשוך קרבות מלחמת ששת הימים, גילו הישראלים לראשונה את חופו הצפוני של ים המלח. שם, במקום בו היו חורבותיו של מפעל האשלג קליה, עמד מלון שנשא את השם היומרני "לידו". המלון והמרחצאות הצמודים לו שהיו פסיעות אחדות משפת הימה, כבשו לב רבים. מסלולי התיירים כללו אתנחתא במלון, ובלילות נערכו באתר חתונות ונשפים. היום, שלושים שנה אחרי, המלון עזוב ושומם. בכביש המוליך אליו ננעץ שלט אזהרה: "אין כניסה! שטח צבאי סגור".
הים עצמו נסוג לאחור. החוף היפה שנשק למלון נעלם. כדי להגיע לחלקת המים המלוחים יש ללכת כשניים שלושה קילומטרים בחרבה. זהו, בקצרה, דו"ח מצב המשקף את תהליך היעלמותו המתמדת של ים המלח מהמפה.

במקורותינו נקשרו לים המלח שמות נוספים: ים הערבה, ים לוט, ים סדום והים הקדמוני. היוונים ראו בו אתים החימר. ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגונוס, שחי בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, כתב: "זהו אגם ענקי שבגלל גודלו ומימיו הדוממים נקרא ים המוות". מאז, זהו שמו השגור של ים המלח בעולם. עתה לאחר מאות שנים, נראה שהתואר מצדיק את עצמו. האגם הולך וגווע לאיטו.

מיפלס ים המלח ידע תמורות רבות. מחקרים היסטוריים מלמדים על תנודות כלפי מטה וכלפי מעלה. אולם בעשורים האחרונים הוא החל לאבד גובה בממדים מפחידים. המספר 392 מינוס נשאר רק במפות הישנות. המציאות עגומה יותר. חלקת המים צנחה עד ל-410 מטרים מתחת לפני הים והיד עוד נטויה.

בתמונה: מפעל האשלג הישראלי


שרשרת בתי המלון שהוקמה לחוף האגם, התרחקה מרחק רב ממנו. קיבוץ עין גדי מפעיל זה שנים שירות הסעה ממרחצאות חמי עין גדי, שבעבר מוקמו על שפת הימה, אל המים.

ים המלח עצמו נחלק באופן ברור לשניים. החלק הצפוני נשאר האגם הטבעי עמוק המים, ואילו החלק הדרומי הוא מעשה ידי אדם. זהו מיקבץ של בריכות אידוי רדודות המחולקות בצורה גיאומטרית. בין שני החלקים משתרע החלק המיובש שמשיק ללשון המפורסמת. בקטע זה היתה במשך שנים המעברה, שבימי שפל ניתן היה לחצות את מימיה הרדודים על גבי גמלים וחמורים. תעלה שנכרתה כדי להזרים מים מהצפון לדרום, מקשרת בין השניים.

הירידה התלולה בגובה פני האגם איננה עוד השפעת גורמי טבע, אלא תוצאה של התערבות האדם. היא החלה בשנות החמישים והתעצמה עם הפעלת המוביל הארצי בידי ישראל, ותעלת הירמוך (תעלת הע'ור) להשקאת אדמות הבקעה בצד הירדני. סכר הירדן במוצא הנהר מהכינרת סגור ומסוגר. הירמוך, מקור המים השני בחשיבותו, נחסם גם הוא בסכר. באפיק הטבעי זורמים מים מעטים בלבד.

מי שסבר כי הנתק בין שני חלקי הימה יביא לעליית פני האגם הצפוני - התאכזב.
העלייה המקווה לא באה ואילו הירידה החריפה. ירידת המיפלס חושפת את חופיו ומעלה בו שירטונות. עבודות הפיתוח הצפויות באגן הירדן רק יאיצו את מגמת הנפילה של גובה המים.

הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן, חוצה את ים המלח לכל אורכו. הבריטים, שהיתוו את קו הגבול עוד ב1922-, שירטטו אותו על המפות במרחק שווה משתי הגדות. במשך שנים פעלו ישראל וירדן בנפרד, ללא תיאום, באזור הרגיש הזה. עם חתימת הסכם השלום בין שתי המדינות, נפתח עידן של שיתוף פעולה פורה להגנה על האקוסיסטמה המיוחדת של אגן ים המלח. עתה הצטרפה שותפה שלישית - הרשות הפלסטינית, שאמורה לקבל קטע חוף בצפון הימה.

גורמים רבים חרדים מהאפשרות שפיתוח מואץ ובלתי מבוקר עלול להרוס את הערכים הנופים הנדירים שמציעים המלח. לצורך זה הוקם אירגון משותף לישראל, ירדן והרשות הפלסטינית ושמו "אקופיס" (EcoPeace). מומחי "אקופיס" דנים בבעיות מים, תעשייה, אנרגיה, תחבורה ותיירות.
הם בוחנים את תוכניות הפיתוח השונות ומקווים כי בעזרת דעת הקהל, יוכלו לסכל נזק בלתי-הפיך לערכי הטבע הנדירים באגן ים המלח.

אורכו של ים המלח הוא כחמישים קילומטרים ורוחבו המרבי, בין עין גדי לארנון, 17 ק"מ. נפחו של האגם 140 מיליארד ממ"ק מים, בהם מומסים כחמישים מיליארד טון של מלחים ומינרלים. ים המלח הוא הקטע הנמוך ביותר בשקע הסורי-אפריקאי, שאורכו 6500 ק"מ. בגלל החוף ההררי התלול במזרח, שפת הים צרה ואין כמעט קו חוף. בגדה המערבית שכיחים יותר השטחים הפתוחים, שהם תוצאה של סחף המביא עמו משקעים שונים וחימר.

עולם החי והצומח של אזור ים המלח הוא מיוחד במינו. מעיינות עין פשחה מאכלסים יצורים זעירים קדומים. במים הזורמים בנקיקי הארנון חיים דגים מיוחדים לאזור. במעיינות מצויים סרטנים תת-קרקעיים יחידים במינם. מעל האזור מרחפות בעונות הנדידה להקות של עופות וציפורים, בדרכם לאפריקה וממנה. במידבר זוחל הצפע השחור (צפע עין גדי), וישנם גם יעלים, קרקל, חתול הביצות, צבועים ושרידים ממשפחת הנמרים.

הפרת האיזון העדין בטבע עלולה לגרום להכחדת זנים ומינים. ירידת פני המים גורמת לדילדול הצמחיה ולהיעלמות אחדים ממאפייניה. ההפרעות התכופות בשל מפעלי החרושת והפיתוח הפרו את שיווי המשקל בטבע וצפויות לכך תוצאות מרחיקות לכת בעתיד.

סגולותיו של ים המלח הזינו את דימיונם של חוקרים ואנשי מדע מאז המאה ה19-. ביניהם היה הרצל שבספרו "אלטנוילנד" חזה תעלה שתקשר את הים התיכון עם המקום הנמוך ביותר בעולם, כדי לנצל את הפרשי הגובה ליצירת חשמל.

החלוצים המעשיים הראשונים של ים המלח, היו המהנדס משה נובומייבסקי ועוזרו מוסיה לנגוצקי. השניים סיירו בחוף הצפוני של הימה וב1931- הניחו בקליה את יסודות מפעל האשלג הראשון. שש שנים לאחר מכן נבנה בדרום מפעל שני, שהחל לייצר אשלג וברום. היום התעשייה העיקרית מתרכזת בחלקו הדרומי של האגם, שם פועלים זה בצד זה מפעל האשלג הישראלי הוותיק שנוסד בשנות ה30-, ומפעל האשלג הירדני שהחל בייצור רק בשנת 1983.

שיטות הייצור בשני המפעלים דומות. תפוקת המפעל הישראלי היא כשני מיליארד טון בתוספת ייצור מלח, מגנזיום, ברום ומוצרי לוואי שונים. המפעל הירדני מגיע לתפוקה של 1.8 מיליארד טון. הירדנים מתכננים להגדיל את התפוקה ולעבור את זו של המפעל הישראלי השכן. בשלבי התקנה נמצא מפעל לייצור מלח.

"אמנת וינה", עליה חתומה ישראל, מחייבת אותה להפסיק את ייצור המתיל ברומיד עד שנת 2000, בשל הנזק שחומר חיטוי זה גורם לאטמוספרה. חוקרי "אקופיס" מגלים כי קיימת שותפות סמויה בין ישראל לירדן להעתיק את המפעל הישראלי בשלמותו לצד הירדני. ירדן, כמדינה מתפתחת (בניגוד לישראל המפותחת), תהנה מאורכה של עשר שנים לפחות בטרם תיאלץ לסגור את המפעל שיוקם בתחומה.

שני המפעלים זקוקים לכמויות גדולות של מים ואנרגיה. המפעל הירדני, לדוגמא, 'זולל' כ23%- מכלל המים שמנצלת הממלכה לתעשייה. כדי להבטיח זרימת מים לבריכות האידוי הסולארי שלה, נאלצה חברת האשלג הישראלית לחפור תעלה מקשרת בין צפון הימה לדרומה. מערכת הבריכות הגדילה את שטח ים המלח, אך עם זאת הגבירה את ההתאיידות הגבוהה בלאו הכי, ותרמה בכך להתכווצות האגם.

הגדלת התפוקה של שני המפעלים פירושה דילדול המים בים המלח. וכאילו שאין הימה מלוחה דייה יתחזק תהליך ההמלחה. בנוסף לכך פולטים המפעלים גזים, אבק וחום המשפיעים על האקולוגיה ופוגעים בעולם החי והצומח.

ים המלח מושפע, כמובן, ממאזן משק המים בעמק הירדן התיכון ובבקעת הירדן. סכר דגניה מונע את זרימת מי הירדן כמעט לחלוטין. לכל מפעלי המים שהוקמו בשני העשורים האחרונים באזור זה , השפעה שלילית על ים המלח. בנוסף למפעלי המוביל הארצי, להטיית הירמוך ותעלת עבדאללה המקבילה לירדן, בנו הירדנים מאגר מים גדול בהרי הגלעד (מאגר טלאל), המנקז אליו את מי הערוצים והנחלים שרצו קודם לירדן. דרומה לו הקימו מאגר נוסף, מאגר כופרין. באפיקו העליון הרחב של נחל ארנון בולם סכר את זרימת המים בנחל שנשפך לים המלח, והוא הדין לגבי נחל זרד.

גם בצד הישראלי נרתמו מי המעיינות ואדי קלט, עוג'ה, ועין גדי. לפלסטינים תוכניות השקיה באזור יריחו, כדי להרוות את שטחי הירקות ההולכים וגדלים. גם בשנים ברוכות מישקעים, יש לעלייה בצריכת המים לחקלאות ולתעשייה, השלכה חדה על מיפלס ים המלח. לצורכי המים בחקלאות מתווספת התיירות והחגיגה גדולה.

בעבר הועלה הרעיון לכריית "תעלת הימים" (תעלה שתחבר את הים התיכון לים המלח). עיקרי התכנית היו: התעלה תיכרה ליד דיר אל בלח ברצועת עזה, תחצה את הנגב הצפוני ותסתיים סמוך למצדה. שם יפלו המים ממרומי ההר עד לתחתית של 400 מטרים, ויפעילו טורבינות שיספקו מאות מגוואט חשמל. המים ינוצלו לסייע לשמירת מיפלס ים המלח ההולך ונסוג.

עד כה לא הוצאה התוכנית מהמגירה, כי למימושה יש היבט אקולוגי שלילי: עירבוב האיכויות השונות של המים עלול ליצור מישקע גבס (כתוצאה ממיפגש תרכובות סידן מסיסות ותרכובות של תחמוצות גופרית מסיסות, נוצר מישקע גופרת הסידן שאינו מסיס). קיימת גם סכנת הצפה של מפעלי האשלג, תהליך שיערער את הכדאיות הכלכלית של הפעלתו.

תוכנית עקשנית שמועלית בהזדמנויות שונות לפיתוח עורקי התחבורה באזור, מדירה שינה מעיניהם של שוחרי שלמות ים המלח. התוכנית מדברת על פריצת נתיב רחב בצד המערבי, הישראלי, כחלק מכביש רב-נתיבי שמוצאו באילת ואף דרומה לה בסיני, והוא עתיד להגיע ברבות הימים לסוריה וטורקיה. כביש חוצה מזרח תיכון, שתהיה לו השפעה חמורה על הסביבה, על עולם החי ועל הנוף בכלל.

בתמונה: גושי מלח צפים על המים

צוות המומחים של "אקופיס" משוכנע, כי יש תחליף הולם לכביש זה. קיימת דרך דו-נתיבית ממזרח לים המלח, הלא היא דרך המדבר הירדנית. דרך זו יוצאת מעקבה לעמאן וממשיכה עד לגבול הסורי. הנזקים הסביבתיים של דרך זו פחותים בהרבה מזו שמתוכננת במערב ים המלח, מה עוד שכביש זה כבר קיים.

ריבוי בתי המלון לחוף ים המלח ונפח התיירות ההולך וגדל, מסבים נזקים משמעותיים לאקולוגיה. תנופת התיירות רק החלה. הירדנים שבחוף שלהם ישנו מלון אחד בלבד, מייחלים ליזמים שיגאלו אותו מבדידותו. הפלסטינים חולמים על שרשרת בתי מלון שיוקמו בחוף הצפוני, כשזה יימסר לשליטתם. ברצועה זו יוקם גם פארק מים ענקי. בישראל, אזור המלונות הדרומי בעין בוקק וזוהר הגיע לרוויה.

לא מכבר צץ הרעיון להקים מלונות חדשים מול המצדה. זהו רעיון עיוועים, מסכימים האמונים על שמירת הטבע והנוף. אנשי "אקופיס" מציעים למזער את הנזק הכרוך בתנועה ההמונית, באמצעות מערכת הסעה ציבורית שתקלוט את התיירים והנופשים בנקודות איסוף מוסדרות. גם הטרקטורונים שמתרוצצים באזור הינם אורחים לא רצויים. גלגליהם רומסים את הצומח שלא יגדל עוד, ופוגעים במקומות המחייה של בעלי החיים.

אין ספק שהשעה בשלה לאימוץ תוכנית אב משותפת, ישראלית-ירדנית-פלסטינית, לפיתוח ים המלח וסביבתו. האתגר הוא להפוך שיקולים מובנים בפוליטיקה לשיקולים סביבתיים טהורים. דרושה ראייה חדשה שבה הגבול המדיני איננו עוד מיכשול, אל קו של שיתוף.

גיבוש העקרונות המשותפים ויישומם בתחום התעשייה, התיירות, החקלאות והתובלה, נעשה על בסיס ההבנה וההכרה, כי ים המלח הינו שלמות אחת. היעדר תיכנון כולל מהווה תמרור אזהרה מוחשי לא רק למעריציו המושבעים של ים המלח, אלא גם לתושבי האזור הקרובים והרחוקים כאחד.

מומחי "אקופיס" מזהירים מפני המצב העכשווי בו כל קבוצה בעלת אינטרסים שואפת להשיג את המירב בתחומיה, ללא ראיה כוללת של צרכי האזור. גבולות מדיניים ושיקולים פוליטיים ולא גלובליים הם עדיין המכריעים, ויוצרים התנגשות בין תוכניות השותפים. הם מציעים להשאיר את הפרוזדור ולפתח אך ורק את חלקיו הצפוניים והדרומיים של האגם, גם אותם במידה.

לבסוף, מומלץ לפתח תוכנית אב לאגן הירדן, שתקבע דרכים לניצול המים תוך מיזעור הפגיעה הקשה בים המלח, תחנתו הסופית של הנהר.

ביבליוגרפיה:
כותר: תנו לים המוות לחיות
מחבר: בצלאל, עמיקם
תאריך: אפריל-מאי 1997 , גליון 13
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית