עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים עמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים
ישראל. המשרד לאיכות הסביבה


תקציר
על זיהום הים ומניעתו - פיתוח ובנייה בחוף ובים, זכויות הציבור בחוף, ההיבט הבין-לאומי בהגנת הים התיכון והחקיקה למניעת זיהום ים.



זיהום הים ומניעתו
מחבר: המשרד לאיכות הסביבה


נהוג להגדיר את זיהום הים כ"החדרה, על ידי אדם, במישרין או בעקיפין, של חומר או אנרגיה לסביבה הימית הגורמת לתוצאות מזיקות" (מתוך אמנת ברצלונה). ההיערכות הראשונית למניעת זיהום ים התמקדה בדלקים, במיוחד מתנועת כלי שיט, ובסיכוני נזקים מהובלת דלקים. התארגנות מדינות הביאה להפחתה גדולה של נזקים מדלקים, באמצעות פיתוח אמצעי בטיחות, הקפדה על הוראות הפעלה, פיקוח ובקרה והיערכות לטיפול באירועים. בישראל, אגף ים וחופים של המשרד לאיכות הסביבה ממונה על הפיקוח, והקרן למניעת זיהום ים מממנת אותו.

כיום קיים איסור על הטלת פסולת לים, אלא אם כן התקבל היתר לכך על בסיס טענה שאין פתרון יבשתי סביר. לדוגמה, הטלת אפר פחם לים הופסקה ברגע שנמצא לו שימוש ביבשה. עיקר תשומת הלב בעולם ובישראל מופנית כיום לזיהום הים ממקורות יבשתיים, מזרימת שפכים ישירה לים או מזרימתם לים דרך נחלים. בישראל ננקטו אמצעים רבים להפסקת הזרמת שפכים עירוניים לים, אך עם זאת טרם הוסדר הטיפול בשפכים העירוניים של עכו ונהריה. המוקד החמור ביותר של זיהום הים הוא מפרץ חיפה כתוצאה מזרימת שפכים תעשייתיים דרך נחל הקישון. השנה ינקטו כל המפעלים צעדים כדי להפחית באופן משמעותי את זיהום הקישון. כמו כן נגרם זיהום ים מסילוק הבוצה מהשפ"דן (מתקן לטיפול בשפכים, עירוניים של תל אביב וסביבתה) ומנחל שורק. כל זרימה של שפכים לים חייבת בהיתר, כל עוד לא נמצא פתרון יבשתי סביר. תמלחות, לדוגמה, עדיף לסלק לים בכדי למנוע המלחת קרקעות.


 

פיתוח ובנייה בחוף ובים


שימושי קרקע ובנייה לאורך חוף הים התיכון מוסדרים במסגרת חוק תכנון ובנייה, באמצעות תכנית מתאר ארצית (תמ"א) ופעילות הוועדה למימי חופין.

כבר בשנת 1970 הורתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה על הכנת תמ"א לחוף הים התיכון, אך היא אושרה רק ב- 1983. מסמך סטטוטורי זה (תמ"א 13) קבע שאזורים רחבים מיועדים לשימור כשמורות טבע, גנים לאומיים, שמורות חוף ושמורות נוף. קטעים אחרים מיועדים לשימושי קרקע שיש להם זיקה לחוף, ולשימושים להנאת הציבור כחופי רחצה. בינוי לתיירות ולנופש הוגבל למוקדים עירוניים וליד ישובים כפריים. התכנית שומרת על רצועת החוף מחוץ לאזורים העירוניים ואוסרת על בנייה חדשה בתחום 100 מ' מקו המים.

בשנות ה- 80 החלה עלייה בספורט ימי בארץ, וחל גידול בעגינת יכטות בחופי ישראל. בתמ"א 13 מיועדים 14 אתרים להקמת מרינות, במטרה לעודד התפתחות ספורט הימי. במציאות ה"מרינה" הפכה להזדמנות להקים נכסי נדל"ן על חוף הים. המרינה בהרצליה היא הדוגמה הראשונה לכך. בפועל, במרינות אשדוד ואשקלון קיימים מאות מקומות עגינה פנויים. מסמכי תכנון נוספים שהכין המשרד לאיכות הסביבה (תמ"א 13 ג') והמסמך למדיניות למימי חופין שהכינה הוועדה למימי חופין, קובעים עקרונות תכנון נוספים, וביניהם מעבר חופשי לציבור לאורך החוף והצמדת תשתיות. אולם, הם אינם מתמודדים עם קצב הבנייה לאורך החופים העירוניים, חסימת הנוף והנגישות לחוף כתוצאה מבנייה לגובה (דוגמת, חוף הכרמל בחיפה) או ניצול שטחים המיועדים לתיירות והפיכתם למגורים במסווה של "דירות נופש".



 

זכויות הציבור בחוף


הסביבה החופית ומשאבי הטבע המצויים בה משמשים את הציבור למטרות פנאי ונופש ומהווים "ריאה ירוקה" של המדינה כולה.

הכלים החוקיים הקיימים כיום בישראל, שהיו מיועדים, בין היתר, להגן על חוף הים, אינם נותנים מענה מספק לצורכי ניהול הים והחוף. מעבר לכך, אין בהם ראייה כוללת ואין הם מצליחים להוות תשתית חוקית מספיקה להגנה על משאבי הסביבה החופית מול לחצי הפיתוח. נחוצה חקיקה כדי לקבוע בצורה המפורשת והברורה ביותר כי מדינת ישראל רואה בחוף הים שלה נכס ציבורי שיש חשיבות לאומית עליונה להגן עליו, לשמר אותו ולאפשר לציבור הרחב גישה חופשית אליו.

המשרד לאיכות הסביבה הגיש הצעה ל"חוק חופים" המבוסס על הידע והניסיון הקיימים בעולם, בהתאמה לצרכים המיוחדים של מדינת ישראל. כמו כן הוגשה הצעת חוק פרטית להגנה על החופים.



 

הים התיכון – היבט בין – לאומי


בשנת 1976 נחתמה בברצלונה שבספרד "האמנה להגנת הים התיכון מפני זיהום" (אמנת ברצלונה). על פי האמנה ושישה פרוטוקולים שאושרו, על המדינות החברות באמנה לנקוט בכל האמצעים הדרושים למניעת זיהום הים ולצמצומו, ולהגנה על הסביבה הימית.

במשך השנים הורחבו הפעילויות על מנת לכלול פיתוח בר קיימא ושמירת המגוון הביולוגי.



 

חקיקה למניעת זיהום ים


ישראל מחויבת למניעת זיהום ים גם על פי אשרור אמנות בין-לאומיות וגם על פי חקיקה לאומית.

פקודת מניעת זיהום הים בשמן 1980, החוק למניעת זיהום ים (הטלת פסולת) 1983, החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים 1988, פקודת הנמלים ותקנותיה וחוק שמירת הניקיון, הם הכלים המשפטיים העיקריים.

ביבליוגרפיה:
כותר: זיהום הים ומניעתו
מחבר: המשרד לאיכות הסביבה
שם  הפרוספקט: ישראל. המשרד לאיכות הסביבה
מחבר: המשרד לאיכות הסביבה
הוצאה לאור: ישראל. המשרד לאיכות הסביבה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית