|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עברית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
העברית של ימינו היא לשון עשירה ומלאה. ללא כל בעיה אפשר היום, בשפה העברית, לקנות כרטיס לרכבת, לקנות בשוק, לצפות בטלוויזיה, לשחק כדורגל, לשיר באירוויזיון ולהרצות באוניברסיטה. כבר אין מחסור במלים, לפחות לא בחיי היומיום.
אחד הסימנים המאפיינים את העברית של ימינו הוא דווקא המלים הלא עבריות שיש בה. לא רק לשון חז"ל שאלה מלים משפות אחרות. גם בימינו העברית שואלת מלים רבות וחיוניות מן האנגלית ומשפות זרות אחרות. מלים כמו: "טלפון", "אוטובוס", "לונה-פארק", "בנק", "ספציפי", "אינפלציה", "דמוקרטיה" ו"טלוויזיה" הן מלים לועזיות. המלים הלועזיות נכנסות לעברית כיוון שלא תמיד קל למצוא להן תרגום עברי הולם, ולעתים אף לא כדאי, משום שמלים כמו "טלפון", "רדיו", "אוניברסיטה" ו"טלוויזיה" הן מלים בינלאומיות וכך מכירים אותן בכל העולם.
זוכר את השיחה הדמיונית שניהלת עם שלמה המלך בפרק "תקופות בעברית"? אילו באותה שיחה, היה שלמה המלך נדהם לשמוע שכיסא המלכות המפואר שלו "גנוב", היית צריך לספר לו על העברית של ימינו, על תחיית הלשון, על שכבות השונות שיש בעברית, על המלים הלועזיות – וכמובן, גם על הסלנג. גנוב, פאשלה, פספוס, אכל אותה, מגניב, עבד עליו, הבריז, סתלבט, כאסח, דלוק עליו, חנטריש – כל אלה הם ביטויים של הסלנג העברי. הסלנג (בעברית: עגה) הוא "לשון הרחוב" או "שפת הדיבור נמוך". זוהי לשון שנחשבת פחות מכובדת ולכן לא נהוג להשתמש בה בכתיבה, בנאום חגיגי או בשיחה עם אדם נכבד. אבל כשמדברים עם האחים או עם ההורים, או כשמשחקים עם חברים – משתמשים בה. הסלנג הוא מין שפה פרחחית ושובבה שאינה מתחשבת בחוקי הלשון וגם כללי הדקדוק אינם מעניינים אותה. מי ממציא את הסלנג? אתה, חברים שלך, בני משפחתך ובעצם כולנו – כל מי שמדבר עברית. מישהו ממציא ביטוי נחמד (לפעמים בלי להרגיש), הביטוי מוצא כן בעיני אחרים, הם משתמשים בו וכך הביטוי מתפשט, ונעשה חלק מהדיבור האופנתי. בעברית של ימינו כבר לא חסרות מלים, אדרבא – יש בה שפע של ביטויים ומלים נרדפות. כשכל העושר הזה: לשון המקרא, לשון חז"ל, לשון ימי הביניים והלשון החדשה – כשכל זה עומד לרשותנו – אנחנו יכולים לבחור באיזו דרך שנרצה כדי לבטא את עצמנו. מובן שיש לדעת להשתמש בכל העושר הזה שעומד לבחירתנו. יהיה מצחיק לפתוח את עיתון הספורט ולמצוא בו ידיעה כזו: "ויהיה בדקה התשעים, וירץ משה בן סיני ויבעט לשער, ויבוא הכדור ברשתו, יען כי לא הדפו העומד בשער. ויהומו האוהדים לאמר: אל אל ישראל! ניצחו נערי ישראל את נבחרת העמלקי." זה מגוחך כי זהו סגנון מקראי, סגנון חגיגי מאוד שאיננו מתאים לצורה שבה כותבים היום בעברית, ובמיוחד לא בעיתון. לא פחות מוזר יהיה לשמוע את מנהל בית-הספר מודיע ברמקול בזו הלשון: "מי שיתחפף מהטקס של חג השבועות – וואללה יאכל אצלי בגדול." זה מגוחך לא פחות, כי זהו סלנג ולא נהוג שמנהל או מורה יפנו אל תלמידים בסלנג אלא ידברו בלשון, פשוטה ונכונה. מי שיודע עברית, יודע על פי רוב את ההבדלים בין הסגנונות השונים. אולי לא תמיד אנחנו יודעים לקרוא להם בשם המתאים, אבל אנחנו מרגישים את ההבדלים ביניהם, ובדרך כלל גם יודעים להשתמש בהם נכון ובהתאם לצרכים.
כאן בעצם היה צריך לבוא סיכום, אבל אי אפשר. כלומר אי אפשר לסכם את תולדות העברית, כי בימינו ממשיכה העברית להיות מדוברת, וממשיכה לחיות ולהשתנות כל הזמן. ומי יודע איך תישמע העברית בעוד 100 שנה, בעוד 50 שנה ואפילו בעוד 5 שנים? העולם ואנחנו בתוכו ממשיכים להשתנות כל הזמן – ממציאים מכשירים, מגלים תגליות, קורים דברים, דרך המחשה משתנה – ויש צורך במלים חדשות. ודאי ייתוספו לעברית עוד מלים חדשות, ייעלמו אחרות, אולי ישתנו כמה כללי דקדוק וביטויי סלנג עוד יצוצו בהמוניהם. עוד בנושא: תקופות בעברית לשון המקרא לשון חז"ל עברית בגלות ולשון ימי-הביניים הלשון החדשה מתעוררת העברית של ימינו
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
