הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עבריתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על לשון חז"ל - סיפורי מעשיות, סימני לשון חז"ל, מילים מיוחדות ללשון חז"ל והשפעת הארמית.



לשון חז"ל
מחברת: שרה ליפקין


המעבר מלשון המקרא ללשון אחרת, היה תהליך איטי והדרגתי שנמשך שנים רבות. בסביבות שנת 300 לפני הספירה, כבר דיברו בארץ עברית שונה, עברית שהיום אנו מכנים אותה "לשון חכמים" או "לשון חז"ל" (חז"ל = חכמינו זכרונם לברכה).

בלשון חז"ל דיברו בני ישראל כשעלו לרגל לבית המקדש השני, בלשון זו נלחמו המכבים, בלשון זו הכירו רבי עקיבא ורחל, בלשון זו פקד בר-כוכבא על לוחמיו בעת המרד נגד הרומאים, בלשון זו פירשו חכמינו את התורה ולמדו מתוכה חוקים ומאוחר יותר נכתבו בלשון זו – החוקים במשנה.

אנו מכירים את לשון חז"ל מן המשנה ומסיפורי האגדות והמעשיות שהורישו לנו חכמינו. לשון חז"ל נשתמרה גם בפתגמים ובאמרות, כמו: "יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך", "אין מסיחין בסעודה", ו"בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו".


 

סיפורי מעשיות


"מעשה ברבי..." כך פותחות רבות מהמעשיות, המביאות לנו מהווי חייהם של חכמינו, והמסופרות בלשונם המיוחדת - לשון חז"ל, כמובן.

"מעשה בר' יהושע שהשכים אצלו אדם, ונתן לו אכילה ושתיה, והעלהו לגג לשכב, ונטל סלם מתחתיו". מספרת המעשייה: אל רבי יהושע הגיע אדם זר. נתן לו רבי יהושע לאכול ולשתות, נתן לו מקום ללון בעליית הגג, ולא שכח להוציא את הסולם מתחתיו.

מה עשה אותו אורח כפוי טובה? "עמד בחצי הלילה ונטל את-הכלים וכרכם וטליתו, וכון שבקש לירד נפל מן הגג ונשברה מפרקתו." כלומר: באמצע הלילה התעורר האורח, לקח בגניבה חפצים מבית המארח, עטף אותם בטלית, וכאשר רצה לרדת ולהסתלק בשקט, נפל מן הגג ושבר את המפרקת.

בבוקר ראה רבי יהושע את האורח שרוע על הרצפה, הבין שניסה לגנוב ולברוח וגער בו. התנצל האורח ואמר "רבי, לא הייתי יודע שנטלת את הסלם מתחתי" - לא ידעתי שלקחת את הסולם מתחתי.
טיפש שכמוך - השיב לו רבי יהושע - כבר אתמול בלילה חשדנו בך, ולכן הוצאנו את הסולם.

הלקח מסיפור המעשה הוא, לדעת רבי יהושע, כי אל בני אדם זרים יש להתנהג בכבוד אך גם בחשדנות רבה. כלשון הפתגם: "כבדהו וחשדהו".

מתוך: ספר האגדה, חלק שני, מעשי חכמים טו (קטן), ביאליק-רבניצקי, דביר, 1987.



 

מסימני לשון חז"ל


בלשון חז"ל כבר לא אמרו – "ואלך", "ויאמר". אל רבי יהושע מסופר שהוא נתן אכילה ושתיה ונטל את הסולם. ולא "ויתן", "ויטל" – כמו במקרא. ו' ההיפוך שהייתה שכיחה בלשון המקרא, נעלמה לחלוטין בלשון חז"ל, כי אנשים הפסיקו להשתמש בה.

אך אין זה ההבדל היחידי: לאנשים בתקופת חז"ל היה קשה לבטא מ' סופית ובקומה הם ביטאו ג' סופית. אילו, למשל, הם היו מכירים את שירה של נעמי שמר "אנשים טובים באמצע הדרך", הם היו שרים אותו כך: "אנשין טובין באמצע הדרך, אנשין טובין מאוד"...
כאשר היו פוגשים חבר ברחוב, הם היו אומרים במקום "שלום!" - "שלון", במקום לומר: סימנים, יודעים, נישואים, הם אמרו סימנין, יודעין, נישואין.

הם אמרו, למשל: "אין מערבין שמחה בשמחה" (במקום מערבים), "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (במקום מרבים), ואבן שאין לה הופכין" (במקום הופכים).
אגב, שם המאכל המסורתי "חמין", אשר נהוג לאוכלו בשבת, לקוח מלשון חז"ל. "חמין" פירושו "חמים" (מים חמים), ואכן חמין הוא תבשיל שמבשלים במשך לילה שלם בתוך מים חמים.



 

מלים מיוחדות ללשון חז"ל


בלשון חז"ל חלו שינויים נוספים:
מלים רבות שהיו שכיחות וגורות בלשון המקרא, נעלמו בתקופת חז"ל והוחלפו במלים אחרות. אנשים החלו להשתמש במלים עבריות חדשות שתפסו את מקומן של המלים המקראיות ה"ישנות".
בלשון חז"ל הפסיקו לומר את המלה "ה'", ובמקומה אמרו – "הקדוש ברוך הוא", "ריבונו של עולם", "המקום", "הגבורה".
הפסיקו לומר "מתי" והחלו לומר "אימתי", במקום המלה "איך" אמרו "כיצד", במקום "שמש" – "חמה", במקום "סלח" – "מחל", במקום "יען כי" – "משום ש...", במקום "בעברו" – "בשביל" ועוד ועוד.
בימי המקרא השתמשו רק במלה "עץ" ובימי חז"ל רק במלה "אילן". בימי המקרא נטעו עצים, אך בימי חז"ל כבר לא נטעו עצים אלא רק אילנות. בימי המקרא אנשים התחתנו בטקס החתונה. בימי חז"ל אנשים כבר לא התחתנו, אלא נישאו בטקס הנישואין.

מלים אלה – "אילן", "נישואין", "אימתי" ו"חמה" – הן מלים המיוחדות ללשון חז"ל והן מן הסימנים החשובים שלה. פירוש הדבר הוא שפתגם או תפילה שבהם מופיעות מלים אלו – מקורם איננו מן המקרא אלא מלשון חז"ל.

בימינו משתמשים גם במלים מלשון המקרא וגם במלים מלשון חז"ל, וזוהי הסיבה שלשוננו עשירה במלים נרדפות: עץ – אילן, שמש – חמה וכו'.



 

השפעת הארמית


"אמא" ו"אבא" הן המלים הראשונות שכל תינוק לומד לבטא. האם ידעת שאלה מלים ארמיות?

בתקופת חז"ל הייתה הארמית שפה בינלאומית, כמעט כמו השפה האנגלית בימינו. מהודו ועד כוש (סודן של היום) אנשים דיברו, קראו והתכתבו בארמית.
גם בארץ ישראל אנשים נהגו לדבר ארמית, ואף כתבו ספרים, מכתבים ותפילות בשפה הארמית. לא פלא, איפוא, שהשפעתה של הארמית על לשון חז"ל הייתה רבה והביאה לכניסת מלים ארמיות לעברית.

"אגב", "עובדה", "בר-מצווה", "אגף", "אגדה", "גוונים", "זיקוקין-די-נור", "שלפוחית", "ברנש", "ביש-מזל" ועוד מלים רבות אחרות הן מלים ארמיות שהצטרפו אל השפה העברית בתקופת חז"ל.

בתקופת חז"ל דיברו היהודים בארץ שלוש שפות: עברית, ארמית ויוונית. היו שידעו את שלושתן והיו שידעו רק אחת מהן.
באיזו שפה אם כן, יפנה בר כוכבא (בר כוסבה) אל לוחמיו בעת המרד הגדול?
מכתביו של בר-כוכבא, אשר נמצאו בואדי מורבעת שליד ים המלח, נכתבו בשלוש שפות: עברית, ארמית ויוונית.



 

לסיום


לשון חז"ל היא התקופה השנייה של הלשון העברית.
אנו מכירים אותה מן המשנה, מהאגדות, מהמעשיות ומפתגמי חז"ל.
ללשון חז"ל יש סימנים מיוחדים, ביניהם:
נ' סופית במקום מ' סופית, כמו במלים: "חמין", "נישואין".
מלים עבריות מיוחדות, כמו: "הקדוש ברוך הוא", "אילן", "איזהו".
מלים ארמיות, כמו: "ברנש", "ביש מזל".

בלשון חז"ל דיברו בערך משנת 300* לפני הספירה ועד שנת 200* לספירה.
לאחר שעם ישראל התפזר בגלות, החלה תקופה חדשה ארוכה מאוד ועגומה מאוד: עברית בגלות.

*בין הספרים השונים קיימים הבדלים לגבי תאריך זה. חלק מההבדלים נוגע מחילוקי דעות בין החוקרים וחלקם נובע מן הפער שבין לשון הכתב ללשון הדיבור. כאן ההתייחסות היא ללשון הדיבור.




עוד בנושא:
תקופות בעברית
לשון המקרא
לשון חז"ל
עברית בגלות ולשון ימי-הביניים
הלשון החדשה מתעוררת
העברית של ימינו

ביבליוגרפיה:
כותר: לשון חז"ל
שם  החוברת: העברית : סיפור בהמשכים
מחברת: ליפקין, שרה
תאריך: 1992
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. מתוך הסדרה: אשכולית : תכנית בלשון ובהבנת הנקרא - מקבץ תשיעי.
2. פיתוח וכתיבה: שרה ליפקין.
3. פיתוח וניהול הסדרה: עפרה רזאל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית