בספרות חז"ל מקובלת הדעה כי הנבואה היא נחלת העבר. מנהיגי האומה וראשיה, מאשריה ומדריכיה אינם שוב חוזים ורואים, את דבר ה' לא ישמעו, אין שואל "מה דבר ה'" ואין נושא את משא ה'. מתי נסתם כל חזון ומתי חלה התמורה הגדולה? האם באמת היתה זאת הפסקה פתאומית, או האם דללו מעיינות הנביאה לאט לאט? ועוד: האם כולם קיבלו את הדעה כי פסקה הנבואה או שהיו עוד כאלה, אשר לא רצו לוותר והמשיכו להאמין בשפע ממעל, המעמיד את בחירי העדה בסוד אלוה? ואם היו כאלה, מה הביא את השוללים לא רק לכפור באמיתות נבואתם של שלוחי אל אלה, אלא אף לכפירה בעצם קיומה והמשכה של הנבואה? הרי הנבואה ליותר את צעדי האומה מיום היותה, היו אמנם נביאי שקר ונביאי אמת גם בתקופת המקרא, אבל לא שמענו ולא ידענו כי כפרו בעיקר האפשרות שאלהים ישים את דברו בפי בני אדם. מתי פסקה האמונה בהמשכה של הנבואה? מתי אמרו אומר כי מתת אלהים זו נסתלקה? נתבונן לראשונה בספרים המאוחרים שבמקרא. מספר נחמיה מתקבל הרושם כי בזמנו לא עלה על דעת מישהו לומר שהנבואה פסקה. סנבלט מאשים את נחמיה כי העמיד נביאים בירושלים "לאמר מלך ביהודה וגו'"(1), ולפי דברי נחמיה הצד שכנגד שכר נביאים כדי להכשילו(2), גם נחמיה וגם מתנגדיו האמינו בהמשכה של הנבואה ובכוחה היפה אף בזמנם. לעומת זאת אומר אסף "אתותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה"(3). דבריו ודברי דניאל "ויחתם חזון ונביא"(4) עדות הם להרגשה כי הנבואה נסתלקה. ואם לזמנו של אנטיוכס אפיפנס נתכוונו, הרי מצאנו להם סמוכים בספרי החשמונאים: כשנטמא המזבח הסתירו את אבניו "עד בוא נביא להורות עליהם(5), אחרי נצחונם הסופי של החשמונאים החליטו "להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת"(6). ברור כי המחבר רואה את התקופה כחסרת נבואה. לשונו דומה ללשון הכתוב "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים"(7), וכבר אמרו על לשון זה בברייתא "כאדם שאומר לחברו עד שיחיו מתים ויבוא משיח בן דוד"(8), הופעת הנביא מחדש קשורה בעתיד הרחוק, "כעת אין לנו לא בשיא ולא נביא ולא שר"(9), זאת היתה כבר הרגשת דור החשמונאים.

גם חז"ל מאשרים את הדעה כי ראשית ימי שלטון יוון היא תקופת הסתלקותה של הנבואה. "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים"(10). בברייתא אחרת שנינו: "תנו רבנן משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה הנבואה מישראל"(11). למרות זאת שבין מותו של מלאכי ובין הופעתו של אלכסנדר הגדול בא"י עברו כ- 150 שנה, הרי לפי ההשקפה התלמודית(12) תקופה זו כאילו אינה קיימת וגם לנו היא רובה ככולה סתומה, ועל שקרה בה נדע לכל היותר מתוך השערות.

לשם הסברת המסורת שלפיה הופסקה הנבואה עם מותו של מלאכי, תולים חז"ל את הקולר במצב הדור, שהרי מסופר שגם הלל וגם שמואל הקטן ראויים היו שתשרה עליהם שכינה אלא שאין דורם זכאי לכך(13). את הסתלקות הנבואה רוצים גם להסביר ביחסם הרע של בני ישראל לנביאיהם בימי הבית הראשון. "ויאמר העם אץ משה דבר אתה עמנו ונשמעה בזו זכו שיעמדו להם נביאים וכן הוא אומר נביא מקרבך וגו' אבל משהיו מלעיבים במלאכי אלהים פסקה מהם רוה"ק .וכן הוא אומר (דה"ב ל' ו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים"(14).

דעה אחרת שוללת לגמרי את קיום הנבואה בימי הבית השני. לפיה לא היתה השכינה שורה בבית מקדש זה. ושני טעמים לדבר: הראשון הוא "שכך אמר הקב"ה אם עולים ישראל כולם תשרה שכינה ואם לאו ישתמשו בבת קול"; והטעם השני הוא "מפני שבנאו כורש מלך פרס שהוא מזרע של יפת לפי שאין השכינה שורה במעשה ידיו של יפת אבל בית ראשון שבנו בני ישראל בני בניו של שם שרתה בו שכינה"(15), ואולי גם אונקלוס התכוון לכך בתרגמו "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (ברא' ט כז) "וישרי שכינתיה במשכנא דשם". הטעם האחרון הוא אובייקטיבי. אבדן העצמאות, תלותו של ישראל במלכים נכרים גרמה לירידת כוחותיו הרוחניים ודלדולם. הטעם הראשון תולה את הקולר בעם עצמו. הוא לא שמע את הקריאה "מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל" (דה"ב לו כג), ולכן גם אלהיו לא היה עמו. בכל אופן נחשבת רוח הקדש במקומות שונים בספרות הז"ל בין חמשת הדברים "שהמקדש האחרון היה חסר מן הראשון"(16). ונראה כי גם ר' אבדיטו דמן חיפה ור' יוחנן במאמריהם "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" ולדעת השני "לשוטים ולתינוקות"(17) לחורבן בית ראשון התכוונו.

גם השאלה, אם השכינה לא שרתה בבית השני אם כן איך ניבאו חגי זכריה ומלאכי, מצאה את תשובתה: "אי מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיה אחרון לכל הנביאים, לא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' אליעזר ור' שמואל בר נחמני כבר היתה הנבואה פקודה בידו ביד חגי זכריה ומלאכי"(18). אחרון הנביאים לפי זה היה ירמיה ונבואתם של חגי זכריה ומלאכי פקודה היתה אצלו, ולכן אינה בת הבית השני. ירמיהו בעצמו ניבא לא רק על חורבנה של ירושלים אלא גם על בניינה והם היו רק מבצעי דברו. יחזקאל נחשב לבן דורו של ירמיהו.

לקריאת המשך המאמר: מתי פסקה הנבואה? : חלק ב'

הערות:
1) נחמיה ו' ז'.
2) שם י"ג - י"ד; ועמד על כך רנ"ק במונה"ז שער י"א (הוצ' לעמברג) עמ' 93.
3) תהלים עד ט, ועי' כתרגום וכפירוש המאירי שם, והרד"ק בפי' (דפוס ראשון) הביא שני פירושים: "אין עוד נביא מעת הגלות משמתו חגי זכריה ומלאכי לא היה לנו עוד נביא להגיד העתירות ומתי תהיה הגאולה, או פי' אין עוד נביא אין עדיין, כלומ' הנביא שעתיד להגלות לנו סמוך לגאולה והוא אליהו הנביא לא בא עדיין וכו'"; ור' גם בפירושים החדשים של דליטש, ברטולט וגונקל לאותו פסוק שפירשו כלשון ראשון.
4) דניאל ט כר, בפי' המיוחס לרס"ג: "כי משנבנה הבית השני לא קם נביא עוד בישראל זולתי משתמשין כבת קול", וכך פי' גם הראב"ע. והאחרונים נגררו אחרי פירושם של אבות הכנסיה (עי' להלן הע' 42) ופירשו לחתום חזון ונביא הוא "לקיים את דברי הנביאים" (מרטי) "שהחזון והנביא יחתמו שיהיה גלוי וברור בקץ הימים שהם נתקיימו באמת, והמעשה יהיה לחזון כחותם למכתב שיאמת אותו" (מ. למברט בהוצ' כהנא).
5) חשמונאים א, ד מו; וגניזת אבני המזבח נזכרת במשנתנו מרות פ"א מ"ו: "מזרחית-צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי עו"ג", ועי' ע"ז נ"ב ב'.
6) שם י"ד מ"א ובהע' אברהם כהנא בהוצ' העברית של ספרי החשמונאים, ועי' שם ט' כ"ז.
7) עזרא ב' סג.
8) תוספתא סוטה י"ג (הוצ' צוקרמנדל עמ' 318) ועי' סוטה מ"ח א.
9) תפילת עזריה ט"ו ל"ח. הוספה זו לס' דניאל היא לדעת החוקרים (עי' במבואותיהם של קאוטש, צ'רלס וכהנא) לכל המאוחר מראשית המאה הראשונה לפנה"ס. התלונה על העדרה של הנבואה בחזון ברוך הסורי (פ"ה א-ג) משקפת את המצב אחב"ש.
10) סדר עולם רבה פ"ו (הוצ' רטנר) ע' ב'. דברי המו"ל בהע' שם כי הברייתא בסנהדרין נובעת מסע"ר הם לכל הפחות תמוהים.
11) סנהדרין יא א, ועי' תוספתא סוטה פי"ג (עמ' 318) וסוטה מח ב ויומא ט, א.
12) לפי סדר עולם זוטא מלכה מלכות יון בשנת נ"ב שנה למדי ופרס ובאותה שנה גם מתו חגי וזכריה עי' רטנר סע"ר ס"ט א' הע' ט"ו. ריה"ל אומר כי הנבואה התמידה בבית השני מ' שנה (כוזרי ג' לט, סה).
13) עי' לעיל הע' 11, ובתוס' סוטה שם וגם בירושלמי סוטה פ"ט הי"ג נאמר: "יש כאן אדם שראוי לרוה"ק", ולא נאמר שם כמשה רבנו ועי' בהע' מהר"ץ חיות בהגהותיו לסנהדרין שם ובדק"ס סנהדרין עמ' 18 ובגיל' ש"ס וילנא שם. וגם על שלושים מתלמידי הלל אמרו: "ראויים היו שתשרה עליהם שכינה", אדר"נ נו"ב פכ"ח, סוכה כת א. וברוב המקומות שכינה, רוה"ק ונבואה שמות נרדפים הם, עי' במאמרו של מרמורשטיין Der heulige Geist in der Rabbinischen Legende ב-.A.R.W. 1930 עמ' 286 והלאה. מרמורשטיין דן יותר על סיפורי נסים ומופתים, על דרכי קדושה וקידוש השם מאשר על השאלה המעניינת אותנו.
14) מכילתא דרשב"י עמ' 114, מדרש הגדול לשמות עמ' 237.
15) פסיקתא רבתי פל"ה, קס א, וביומא ט' ב' מובא הטעם הראשון בשם ר"ל והשני בשם ר' יוחנן, ועי' בב"ר לו ח, הוצ' תיאודור עמ' 342.
16) ירושלמי תענית פ"ב ה"א, סה ע"א, הוריות פ"ג ה"ב, מז סע"ג, בבלי יומא בא ב ובאדר"נ נו"א פמ"א, הוצ' רש"ז שכטר סז א ובהע' שם, תנחומא בהעלותך אות י', ת"ב שם אות יא, שהש"ר פ"ח אות י', במרב"ר ט"ו י', ועי' גם ברמב"ס הל' בית הבחירה פ"ד הל' א' והל' כלי המקדש פ"י הל' י"ג.
17) ב"ב יב א', ועי' גם בשו"ט ז' ג' : "מהו שוגג ומשגה, אמר רשב"ל נביאים ונבואותיהם, ר' יוחנן אמר שטיא ושטיתא". מרמורשטיין במאמרו הנ"ל עמ' 287 סובר כי ר' יוחנן מתכוון לחורבן הבית השני ולא לראשון - ואין זה מתקבל על הדעה.
18) פסיקתא דר"כ קט"ז א'.