 |
חכמת ישראל |
את המושג "חכמת ישראל" טבעו חוקרים יהודים במאה ה- 19. המושג "חכמת ישראל" מתכוון לכלל המדעים העוסקים בחקר היהדות והיהודים: חכמת ישראל באה לחקור על בסיס מדעי ובכלים ביקורתיים מודרניים את תרבותו של עם ישראל ואת קורותיו וגלגוליו בכל הזמנים ובכל המקומות.
ראשיתה של חכמת ישראל - בגרמניה, במחצית הראשונה של המאה ה- 19. בעקבות קונגרס וינה (1815) החלה ריאקציה מדינית כללית שנמשכה יותר מ- 30 שנה וגררה פרסומים רווי שנאה ליהדות בחוגי המשכילים בגרמניה. חלומם של המשכילים היהודים בדבר התקרבות מהירה בין יהודים לנוצרים - נגוז, למרות ניסיונות ההתקרבות של המשכילים היהודים לתרבות אירופה ולמנהגי הסביבה הנוצרית. משכילים יהודים מאוכזבים בגרמניה ביקשו למצוא הסבר לשנאה ולעוינות כלפיהם. הם נטו לחשוב, כי האיבה והשנאה ליהודים וליהדות נובעים מכך, שהחברה הנוצרית אינה מכירה את היהדות, את תולדותיה ואת תרומתה לתרבות אירופה.
וכך קמה בגרמניה בשנת 1819 האגודה לתרבות ולמדע, שהתקיימה חמש שנים בלבד. האגודה התפרקה לאחר שרוב חבריה המירו את דתם על-מנת לקבל משרות אקדמאיות באוניברסיטאות גרמניה. מכל מקום, אגודה זו הייתה הבסיס למחקר המודרני במדעי היהדות הידוע בשם "חכמת ישראל". ד"ר ליאופולד (יום טוב ליפמאן) צונץ (1794-1886) נחשב לאבי חכמת ישראל בגרמניה.
דמויות מרכזיות אחרות בחקר חכמת ישראל היו אברהם גייגר וההיסטוריון צבי (היינריך) גרץ בגרמניה, נחמן קרוכמל ושלמה יהודה רפפורט בגליציה, ושמואל דוד לוצאטו באיטליה.
מטרתם של אנשי חכמת ישראל הייתה כפולה: מצד אחד - להמשיך ולהתאים את מנהגי היהודים לאלה המקובלים בחברה הנוצרית; ומצד שני - לעסוק במחקר מודרני ושיטתי של מדעי היהדות כדי להוכיח לחברה הנוצרית את עושרה וחשיבותה של היצירה היהודית והמסורת היהודית.
הקמתו של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תרפ"ה-1925 ציינה את ראשיתם של מדעי היהדות במשמעותם המדעית המקובלת כיום.
|
ר' נחמן קרוכמל - רנ"ק (1785-1840) |
ממשכילי מזרח אירופה. נולד בעיר ברודי בגליציה (פולין), שם נמנה עם מייסדיה של חכמת ישראל. רנ"ק היה היסטוריון והוגה דעות, שקיבל חינוך יהודי מסורתי וגם רכש בכוחות עצמו השכלה כללית, בעיקר בהיסטוריה ובפילוסופיה. את הגותו ומחקריו סיכם בספרו "מורי נבוכי הזמן", שיצא לאור לאחר מותו בשנת 1851. הספר, ששמו מרמז לחיבורו הגדול של רמב"ם - "מורה הנבוכים" - עוסק בפילוסופיה דתית והיסטורית (היסטוריוסופיה), ובו תיאור תמציתי של ההיסטוריה היהודית ודיון ביצירה העברית לתחומיה.
לפי תפיסתו של רנ"ק, הדת היהודית - התורה המונותיאיסטית היהודית - היא המשמרת את עם ישראל ומבטיחה את המשך קיומו תוך התפתחות והתאמה לתנאים המשתנים. רנ"ק האמין כי לכל עם יש רוח לאומית ייחודית, וכי רוחו הלאומית של עם ישראל מעוגנת בדתו. רנ"ק גרס כי עם ישראל שונה מעמים אחרים גם בגורלו: בעוד עמים אחרים מגיעים בהכרח לשלב הכיליון - עם ישראל הוא עם הנצח שאינו כלה אלא חוזר ומתחדש: "וזהו בעצם כל ההבדל בין עם ישראל לעמים אחרים: הללו עברו את המחזור פעם אחת בלבד וירדו מעל במת ההיסטוריה, ואילו עם ישראל שב ונולד מחדש מקץ כל חורבן הקשה מקודמו, כדי להוסיף נדבך חדש, ייחודי לתרבותו."
* אליעזר שביד, לקראת תרבות יהודית מודרנית, עם עובד, תשנ"ה-1995, עמ' 80.
