עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עלילות, גזרות והמרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > עלילות וגזרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי


תקציר
המידע בדף זה עוסק בעלילות דם נגד יהודים, בפרעות ת"ח ות"ט, באינקוויזיציה, בגירוש ספרד ובפוגרומים ביהודים - ברוסיה ובמזרח אירופה.



עלילות דם, פרעות וגירושים
מחברת: מתיה קם



 

עלילות דם


הנוצרים היו מעלילים על היהודים שהם משתמשים בדם של נוצרים - בעיקר בדם של ילדים נוצרים - לצורכי חג הפסח, לאפיית מצות או לטקסים אחרים. עלילות הדם היו נפוצות בארצות נוצריות בימי הביניים.
הנוצרים האמינו בשקר הנורא של עלילת הדם אף-על-פי שידעו שלפי עשרת הדיברות אסור ליהודי לרצוח. זאת ועוד: על-פי התורה, אכילת דם אסורה לחלוטין, כולל דם של בעלי חיים שמותר לאכול אותם (משום כך צריך להכשיר את הבשר במים ומלח כדי שהדם יֵצֵא).
נוצרים רבים המשיכו להאמין שעלילת הדם היא אמת, גם כאשר השליט או האפיפיור הכריזו שהיא שקר.



 

עלילות דם ראשונות


עלילות הדם נגד היהודים רווחו מאוד בימי הביניים, אבל ראשיתן קדומה הרבה יותר - עוד בתקופה ההלניסטית.
יוסף בן-מתתיהו מביא באחד מספריו תיאור של עלילת דם נגד היהודים: על-פי עלילה זו, פעם בשנה במועד קבוע היו היהודים תופסים אדם יווני, מאכילים ומפטמים אותו שנה שלמה, ואז מביאים אותו ליער, הורגים אותו, מקריבים את גופו "לפי מנהגי פולחנם" וגם אוכלים את קרביו (=המעיים שלו).
במהלך טקס זה של קורבן אדם היו היהודים נשבעים כביכול להמשיך ולשנוא את היוונים...

על-פי דוד פלוסר, "עלילת הדם נגד היהודים לאור ההשקפות של התקופה ההלניסטית", בתוך: משה שובה ויהושע גוטמן (עורכים), ספר יוחנן לוי, הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית, תש"ט-1939, עמ' 104-106.



 

איסור עלילת דם


הפריבילגיום, כתב הזכויות הראשון שהוענק ליהודי פולין, התפרסם ב- 10 בספטמבר 1264 על-ידי הנסיך בולסלב מקאליש, שנקרא בולסלב החסיד. בכתב הזכויות 37 סעיפים המפרטים את זכויות היהודים ואת מסגרת היחסים שלהם עם האוכלוסייה הפולנית-הנוצרית.

70 שנים אחר-כך, בשנת 1334, אישר קזימיר מלך פולין את הפריבילגיום של בולסלב החסיד לגבי כל יהודי פולין.
וכך נאמר בסעיף 32 העוסק באיסור על עלילת דם:
"בהתאם לפקודות האפיפיור, בשם אבינו הקדוש (=ישו), אנו אוסרים בכל תוקף להאשים להַבָּא אֵילו שהם יהודים המצויים במדינתנו כאילו הם משתמשים בדם אדם, היות וכל היהודים נמנעים על-פי דתם מִדם כלשהו.
ואם איזה יהודי יֵיאָשֵם ברצח איזה ילד נוצרי, יש להוכיח זאת על-ידי שלושה נוצרים ויהודים כמספר הזה - ואחרי זה יהא הדבר מוכח, אזי ייענש היהודי באותו העונש המקובל לגבי פשע זה... אך אם יְזַכֶּה את עצמו על-ידי העדים הנ"ל ועל-ידי היותו חף מפשע, יישא הנוצרי, לא בלי צדק, בעד מזימתו (=בגלל עלילת השווא) את העונש אשר היה על היהודי לשאת." *

* י' הלפרין (עורך), בית ישראל בפולין, הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, תשי"ד-1954, חלק ב' עמ' 232.



 

עלילת דמשק


אחת מעלילות הדם המפורסמות במאה ה- 19, שהופצה בעקבות היעלמו של נזיר נוצרי בדמשק בשנת 1840, יום לאחר ביקורו בשוק היהודים. אנשי מנזרו של הנזיר טענו כי נרצח בידי יהודים, והשלטונות המוסלמיים – בעידודו של קונסול צרפת בדמשק – האשימו את יהודי דמשק שהרגו את הנזיר כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. בני הקהילה היהודית בדמשק, ובפרט מנהיגיהם, סבלו מרדיפות ומאסרים בעקבות עלילת הדם; ורק התערבותם של מנהיגים יהודים בעלי השפעה כאדולף כְּרֶמְיֶה, משה מונטיפיורי ומשפחת רוטשילד חשפה את עלילת השקר, והביאה לשחרורם ממאסר של בני הקהילה היהודית בדמשק.

בעלילת דמשק התגלה כוחה ומשקלה של הסולידריות היהודית: "מימי עלילת דמשק נתברר, שקיימת באירופה דעת קהל יהודית הנכונה להרים קולה בכל מקרה של פגיעה ביהודים באשר הם יהודים", ולמרות ההשתלבות התרבותית והמדינית של היהודים במדינות המערב לא התרופפו קשרי האחדות בין קהילות היהודים "ולא נחלשה הנכונות לעזרה הדדית".*
אך לצד גילויים של אחווה וסולידריות יהודית היו בקרב יהודי אירופה גם מגמות של בידול. עדות לכך מוצאים באיגרת שכתב אברהם גייגר בעניין ההתארגנות היהודית נגד עלילת דמשק: גייגר הביע את צערו על מצב היהודים בקהילות המזרח, אך קבע כי מבחינתו חשוב יותר שיהודי ארצו (פרוסיה) יוכלו לקבל תפקידים של משפטנים או רוקחים - מאשר להציל את כלל היהודים באסיה ובאפריקה.

* שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ח"ה בן ששון (עורך), כרך שלישי – תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 132.

עלילת דמשק - עדוּת
סיפורו של הרב יעקב ענתבי, ראש הרבנים בדמשק בשנת ת"ר-1840, ואחד הנאשמים המרכזיים בעלילת הדם של דמשק. תיאורו של הרב ענתבי היה כלול במכתב ששלח לשר משה מונטיפיורי, וכך תיאר הרב ענתבי בפתיחת מכתבו את השתלשלות הדברים:
"...הנה יום ד'... ראש חודש אדר א'... [שנת] ת"ר (=1840)... בחצי היום בא הערל באדורי תומא לשוק היהודים... וביום ה' בבוקר יצא קול בעיר: באדורי תומא ומשרתו הלכו ממקומם... ולא חזרו לביתם...
תיכף ומיד הוציאו קול הערלים, שבוודאי שהרגוהו היהודים בשביל ליקח (=לקחת) דמו למצה. והיה הקול הולך וחזק מאוד ומקללים [את] היהודים..."

© אלמאליח אברהם, "תעודה מקורית חשובה על עלילת הדם בדמשק", בתוך: מזרח ומערב (ירחון), תרפ"ט - 1929, עמ' 36.



 

עלילת דם בחאלב


בשנת תרל"ה - 1875 ביקר בעיר חאלב - היא ארם צובה - הרב הירושלמי זלמן שניאור, ושם שמע אגדה על הנס שאירע ליהודי חאלב בעקבות עלילת הדם. אגדה דומה לזו מיוחסת גם ליהודי ירושלים.
וכך סיפר הרב הירושלמי (בעיבוד קל):
"ובעת שהייתי שם, סיפרו לי מעשה נפלא, שפעם אחת העלילו הערבים על אחינו בני ישראל בעלילת דם, ומה עשו? לקחו כוס אחת של דם והחביאו בהיכל ספרי התורה, ולא ידע שום אדם.
ומאת אלוהים באו בחלום לרב ממשפחת דיין להעיר אותו, שיבוא לבית הכנסת כי יש שם שריפה. והוא חשב שהוא חולם... ובאו לו בחלום כמה פעמים עד שהוכרח להקיץ משנתו ובא לבית הכנסת.
ראה הרב שדלת ההיכל פתוחה, וכוס אחת מלאה דם בתוכו. מה עשה? הלך ושפך את הדם ומילא את הכוס ביין, והניחה במקומה.
בבוקר באו הערלים כדי לתפוס את אחינו בני ישראל ולדון אותם בייסורים קשים. והרבה מן היהודים ברחו. אחר-כך הלכו לחפש בכל בתי הכנסת ולא מצאו שום דבר, עד שבאו להיכל של ספרי התורה ומצאו את הכוס, ושמחו ואמרו: הנה גנזו את זה עבור הפסח...
אז ראו הגויים כי בכוס לא היה דם אלא יין, ונהפכה שמחתם ליגון ואנחה - ואילו ליהודים הייתה אורה ושמחה..."

© זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, הוצאת קריית ספר בע"מ, תשמ"א-1981, עמ' 148-149.



 

פרעות ת"ח ות"ט (1648-1649)


פרעות ביהודי פולין במהלך מרד הקוזקים באוקראינה בשנים 1648-1649 בהנהגת בוגדאן חמיילניצקי. המרד כוון נגד האצילים, הכמרים והיהודים – והוא פרץ על רקע השאיפה של האוקראינים להשתחרר מעול האצילים הפולנים ולהקים מדינה עצמאית. היהודים, שעבדו בשירות האצילים הפולנים, שימשו מטרה נוחה לנקמה מצד האוקראינים גם בגלל הפער החברתי בין היהודים לאוקראינים – וגם בגלל השנאה הדתית החזקה ליהודים.
במהלך המרד הארוך נרצחו אלפי יהודים ונחרבו מאות קהילות יהודיות בדרום מזרח פולין. יהודים רבים ברחו על נפשם לארצות אחרות – להונגריה, לטורקיה, לאיטליה, להולנד ועוד – ועם השנים הנהיגו בארצות אלה את הנוסח האשכנזי-הפולני של התרבות היהודית.

* הקוזקים ביקשו להשתחרר מעול האצילים הפולנים ולהקים מדינה עצמאית.



 

פוגרום


מעשה של אלימות ורצח המאורגן נגד בני מיעוט מסוים.
"פוגרום" היא מילה רוסית שפירושה להשמיד ולהרוס, ומשתמשים בה בדרך-כלל לציין פרעות ביהודים ברוסיה – ובמזרח אירופה בכלל – בזמן החדש.
הפוגרומים ביהודים נעשו על-פי רוב בידיעת השלטונות, ולעתים אף בעידודם. במהלך הפרעות היה ההמון פורץ לבתי היהודים, שודד את רכושם, הורס את בתיהם וגם פוצע, אונס והורג. המשטרה והצבא לא נהגו להתערב או לעצור את המתפרעים.
בשנים 1881-1882 נעשו פוגרומים ביהודי רוסיה, פולין וארצות אחרות במזרח אירופה. גל נוסף של פרעות פרץ בשנת 1903 בעיר קישנייב ובעוד ערים ברוסיה.

המשורר חיים נחמן ביאליק נשלח לקישנייב לאסוף עדויות על הפוגרום בעיר, ובעקבות רשמיו המזעזעים כתב את שירו "בעיר ההריגה". המהפכה הרוסית בשנת 1905 הביאה גל חדש של פוגרומים, שבעקבותיהם החלו יהודים להגר מרוסיה; ההגירה זרמה בעיקר לארצות הברית ולארצות אמריקה האחרות, אבל עודדה גם את העלייה לארץ ישראל.



 

אינקוויזיציה


האינקוויזיציה הוקמה במאה ה- 13 כבית דין חוקר של הכנסייה נגד חשודים בכפירה בדת הנוצרית. תחילה פעלה האינקוויזיציה רק נגד נוצרים כופרים, שכפרו בדת הקתולית.
החל במאה ה- 15 פעלה האינקוויזיציה בעיקר נגד יהודים מומרים או אנוסים שהיו חשודים בכפירה. מטרת החקירות הייתה לוודא שהם אינם מקיימים את מצוות היהדות בסתר.
האינקוויזיציה השתמשה בשיטות חקירה אכזריות: בעינויים, בהוצאות להורג ובשריפת יהודים שהתנצרו כביכול - אבל המשיכו לקיים את יהדותם בסתר.

האינקוויזיציה בוטלה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. במשך שנות קיומה הוציאה להורג עשרות אלפי אנשים, רובם יהודים מומרים או אנוסים. בספרד ופורטוגל הוצאו להורג כ- 80,000 איש, ומספר זה אינו כולל את קורבנות האינקוויזיציה בארצות שהיו כפופות לשלטון ספרד ופורטוגל. האינקוויזיציה גם החרימה רכוש יהודי רב.



 

גירוש ספרד


גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בצו האינקוויזיציה הנוצרית. הצו נחתם על-ידי פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, והוא קבע את גורלם של היהודים שם. על-פי הצו, כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם – לעזוב את היהדות ולהתנצר – נאלצו לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). דון יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, ניסה לבטל את צו הגירוש - ללא הצלחה.

בגירוש הגדול נאלצו לעזוב את ספרד כ- 180,000 יהודים. רבים ממגורשי ספרד הגיעו תחילה לארץ הקרובה, פורטוגל, אבל גם שם נאלצו לבחור בין גירוש ובין התנצרות בכפייה. לאחר האכזבה מפורטוגל פנו מגורשי ספרד לארצות האסלאם, לאיטליה ולארצות הַשְפֵלָה (הולנד ובלגיה).

ביבליוגרפיה:
כותר: עלילות דם, פרעות וגירושים
מחברת: קם, מתיה
שם  התקליטור: המסע בעקבות הכתר
מחברת: קם, מתיה
תאריך: 1999
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך הוא לקט המבוסס על תוכנית מבחר-תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך. כתבה: מתיה קם.
2. המידע והתמונות במאגר זה מיועדים לשימוש אישי, לצורכי לימוד בלבד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית