הספרים החיצוניים

כללי

הספרים החיצוניים הם ספרים שנשארו חיצוניים לתנ"ך ולא נכללו בו, אף-על-פי שנכתבו לפני שנקבע מספרם הסופי של ספרי התנ"ך. ומכאן שמם – "ספרים חיצוניים". רוב הספרים החיצוניים נכתבו במקור בעברית על-ידי מחברים יהודים עבור קהל קוראים יהודי בתקופת הבית השני ועד שנת 150 לספירה בערך.
הספרים החיצוניים כוללים יצירות שהיו יכולות להיות חלק מן התנ"ך, אך מסיבות שונות לא נכללו בו. התכנים המובאים בספרים מגוונים, וכן סגנונות הכתיבה: יש בהם ספרים המספרים מחדש את סיפורי התנ"ך, כגון ספר היובלים; יש ספרים המשלימים את התנ"ך ואת מה שלא סופר בו, כגון ספר צוואות בני יעקב המביא את קורותיהם של בני יעקב, אחי יוסף; יש ספרי חכמה ומוסר, כגון ספר בן סירא הדומה מאוד לספר משלי; ויש ספרים חיצוניים שאינם קשורים כלל לספרי המקרא, כמו ארבעת ספרי מקבים.

מעמדם של הספרים החיצוניים בתקופת חז"ל

לאחר חתימת התנ"ך בסוף המאה ה- 2 לספירה פעלו חז"ל לבצר את מעמדם של ספרי התנ"ך כספרי הקודש של עם ישראל, ולהבדילם מכל הספרים האחרים שלא נכללו בו. לשם כך החליטו חכמים להקפיד על ההפרדה בין ספרי התנ"ך, ספרי הקודש, ובין הספרים האחרים שאינם שייכים לתנ"ך. חז"ל אסרו לקרוא בספרים החיצוניים, ולכן גם הפסיקו להעתיק אותם. ולמרות שחכמים התירו קריאה להנאה בספרים זרים - הם אסרו את הקריאה בספרים החיצוניים:

"רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים חיצוניים [אין לו חלק לעולם הבא], כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה.
אבל ספרי המירס* וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך - הקורא בהם כקורא באיגרת… להיגיון (=לקריאה קלה בלבד) ניתנו, ליגיעה (=ללימוד כלימוד כתבי הקודש) - לא ניתנו." (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י הלכה ב)

* ספרי המירס:
יש המפרשים - ספרו של המשורר היווני הומירוס, ויד הגורסים - ספרי חול בכלל.

מעמדם של הספרים החיצוניים בנצרות

לאחר שנדחו הספרים החיצוניים מקובץ ספרי הקודש היהודיים ולא נכללו בתנ"ך - אסרו חכמים לקרוא בהם והפסיקו להעתיק אותם. וזאת הסיבה שספרים אלה לא נשתמרו בעברית.
הספרים החיצוניים אומצו על-ידי הנצרות ונתקבלו כחלק מכתבי הקודש בכנסיות הנוצריות - בכנסיה החבשית, הארמנית, הסורית, היוונית ואחרות. הנוצרים תרגמו את הספרים החיצוניים ללשונות הכנסיות השונות, וכך נשתמרו הספרים החיצוניים בתרגומים לשפות שונות - ליוונית, לחבשית (גֵעז), ללטינית, לארמנית ועוד. התרגום של הספרים החיצוניים ללשונות אלו כלל גם עיבוד והתאמה לנצרות, אך גם מבעד להתאמות ולשינויים ניכר המקור העברי היהודי.

הספרים החיצוניים בעת החדשה

בעת החדשה הגיעו אלינו הספרים החיצוניים בעיקר באמצעות התרגומים של הכנסיות הנוצריות - אך לא רק באמצעותם: קטעים מתוך הספרים החיצוניים במקורם העברי נתגלו במגילות מדבר יהודה ובגניזה בקהיר (כגון חלק מספר בן סירא), ונמצא גם כי בספרים שנכתבו בימי הביניים שובצו פה ושם דברים מן הספרים החיצוניים שיוחסו בטעות או במתכוון לחז"ל.

בימינו החל המפעל של כינוס הספרים החיצוניים, תרגומם מן השפות השונות והוצאתם לאור בעברית. המהדורה הראשונה הייתה מהדורת כהנא, והיא יצאה לאור בשנות ה- 40 של המאה
ה- 20. לאחריה התפרסמה מהדורת הרטום, ואילו המהדורה השלישית והמתוקנת נמצאת בשלבי הכנה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ספר היוֹבְלִים

ספר היוֹבְלִים נכתב בתקופת בית שני, בימי החשמונאים, במאה ה- 2 לפני הספירה, בארץ ישראל. הספר מתאר ומפרש את האירועים שקרו לעם ישראל מבריאת העולם ועד יציאת מצרים. האירועים שבספר מחולקים למחזורים של 50 שנה; השנה החמישים נקראת שנת היובל, ומכאן שם הספר: ספר היוֹבְלִים.
מחברו (האלמוני) של ספר היובלים מציג ומפרש את סיפורי התורה על-פי תפיסתו: האבות של עם ישראל מתוארים כצדיקים גמורים, ועמים אחרים – מתוארים כרשעים. כדי להגיע לתיאור הזה משמיט ספר היובלים פרטים שונים המסופרים במקרא, ומוסיף פרטים שאינם קיימים.
חוקרים רבים סבורים שספר היובלים משקף את המצב בארץ בימי החשמונאים: המאבק בין החשמונאים לעמים השכנים בא לידי ביטוי בספר היובלים, לדוגמה: הספר מתאר מלחמות של יעקב באויבים שונים. מלחמות אלה אינן נזכרות בתנ"ך, והן מתאימות למלחמות של החשמונאים באותה תקופה.
בפתיחה מסביר המחבר (האלמוני) כי ספר זה ניתן כביכול למשה על-ידי מלאך ה' בזמן שהותו של משה על הר סיני: המלאך מספר למשה את כל האירועים מבריאת העולם ועד לנקודת הזמן שבה פותח הספר - זמן עלייתו של משה להר סיני כדי לקבל את התורה. ייתכן שפתיחה זו המבוססת על מלאך ועל משה במעמד המקודש של מתן תורה - נועדה להקנות לספר סמכות ואמינות בקרב קהל הקוראים היהודי של זמנו.

ספר היובלים: הולדת יעקב ועשיו
"ובשבוע השישי בשנתו השנית* ילדה רבקה ליצחק שני בנים - את יעקב ואת עשיו, ויהי יעקב איש תם וישר ועשיו גאה איש שדה שעיר ויעקב יושב אהלים.
ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשיו לא למד כי איש שדה הוא וצייד, וילמד קרב וכל מעשיו גאווה.
ויאהב אברהם את יעקב ויצחק [אהב] את עשיו.
וירא אברהם את מעשה עשיו ויידע כי ביעקב ייקרא לו שֵם וזרע, ויקרא לרבקה ויצו על אודות יעקב, כי ראה כי אהבה את יעקב … מאוד.
ויאמר אליה: בתי, שמרי את בנִי את יעקב כי הוא יהיה תחתי בארץ לברכה בבני אדם…
כי ידעתי כי בו יבחר ה' לו לעם סגולה מכל [העמים] אשר על פני האדמה…"

ספר היובלים, פרק יט, פס' יג - יח. תרגם מיוונית אברהם כהנא.

* ובשבוע השישי בשנתו השנית:
הכוונה לספירה של השנים על-פי היובלות. המונח "שבוע" פירושו - שבע שנים (ולא שבעה ימים), ו"השבוע" השישי הוא על כן המחזור השישי (מתוך שבעה מחזורים של שבע שנים שעליהם מבוסס היובל).

צוואות בני יעקב

הספר צוואות בני יעקב נמנה עם הספרים החיצוניים. הוא נכתב כנראה בימי הבית השני בארץ ישראל, והגיע לידנו בתרגומיו ליוונית, לארמית ולסלבית עתיקה. הספר מביא את תוכן הצוואות של 12 בני יעקב לצאצאיהם. צוואות אלה כוללות פרטים מתולדות חייהם של בני יעקב - פרטים שאינם מסופרים בתנ"ך - וכן דברי מוסר ונבואה. דברי המוסר שבספר עוסקים בדרך כלל בשבחה של מידה טובה מסוימת (כגון מידת הרחמים בצוואת זבולון), או בגנותה של מידה רעה (כגון זנות בצוואתו של ראובן).

צוואת זבולון
בצוואת זבולון מציג המחבר את הרחמנות כתו היכר בהתנהגותו ובאישיותו של זבולון. הפרקים הראשונים בספר מתארים את התנהגות זבולון בפרשת מכירת יוסף: זבולון היה זה שפנה לאחיו, וביקש מהם בדמעות שיחוסו על יוסף, בנו של יעקב אביהם. זבולון מעיד על הזדהותו עם סבלו של יוסף, ומתאר את הבכי שהרעיד את כל גופו כאשר בכה עם יוסף. והוא ממשיך ומספר: "ואחר אשר השליכו אותו [=את יוסף] אל הבור ישבו אחי לאכול ולשתות. ואנכי לא טעמתי [דבר] שני ימים ושני לילות כי ריחמתי על יוסף…" (שם פרק ד פס' א-ב).

הנה קטע נוסף המתאר את מידת רחמנותו של זבולון:
"ועתה אגיד לכם את אשר עשיתי: ראיתי איש בעירום מצטער (=סובל) בחורף, וארחם עליו ואגנוב בגד מבית אבי ואתנהו בסתר למצטער.
ולכן בָּנַי, מכל אשר ייתן לכם אלוהים, תנו לכל אדם בלב טוב וברחמכם בלי הבדל.
ואם לא יהיה לכם לתת לאביון, הֱיוּ עמו בצרה ברחמים במעשיכם.
כי ידעתי כי כאשר לא מצאה ידי לתת לאביון, ואלך אתו שבעה אצטדיונים (= 4-5 ק"מ),
וָאֵבְךְּ (=בכיתי) וּמֵעַי נכמרו עליו ברחמים."

צוואות בני יעקב, זבולון, פרק ז פס' א-ד. תרגם מיוונית א"ש הרטום.

ספרי מקבים

ספרי מקבים הם קובץ של ארבעה ספרים חיצוניים הנקראים גם ספרי חשמונאים. שניים מן הספרים, ספר מקבים א וספר מקבים ב, מתארים את מרד החשמונאים ואת מלחמות החשמונאים.
ספר מקבים א נכתב בארץ ישראל, בסוף המאה ה- 2 לפני הספירה בימי יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון החשמונאי. הספר מתאר את ראשיתה של מדינת החשמונאים ומציג שפע של עדויות היסטוריות ומידע על אירועי התקופה ועל הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ומשום כך נחשב כמקור רב ערך לתולדות מרד החשמונאים.
ספר מקבים א נכתב בעברית והושפע מאוד מן התנ"ך - גם בסגנון הכתיבה וגם בשמות המופיעים בו: היהודים והמקבים נקראים ישראל ויעקב, ואילו האדוֹמים שחיו באידומיאה נקראים בני עשיו.
ספר מקבים א' לא נשתמר בעברית - אלא ביוונית, ורק בעת החדשה תורגם בחזרה לעברית.

מקבים א: טיהור המקדש וחנוכת המזבח על-ידי יהודה המקבי
"ויהודה אמר לְאֶחָיו: הנה ניגפו (=הובסו) אויבינו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהל [את] כל המחנה ויעלו הר ציון. ויראו את המקדש שומם, והמזבח מְחוּלָל, והשערים שרופים, ובחצרות גדלים סְבָכִים כמו ביער או כמו באחד ההרים, וְהַלְּשָׁכוֹת שוממות. ויקרעו את בגדיהם ויבכו בכי גדול ויעלו אֵפֶר [על ראשיהם]… ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ (=האלילים) למקום טמא. וייוועצו על מזבח הָעוֹלָה המְחוּלָל, מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה בטובה לִנְתּוֹץ (=לשבור) אותו לבלתי הֱיוֹת להם למוקש כי הגויים טימאוהו, וַיִּתְּצוּ (=שברו) את המזבח. ויניחו את האבנים על הר הבית במקום מיוחד עד בוא נביא להורות עליהן. ויקחו אבנים שלמות על-פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון. ויבנו את המקדש ואת פנים הבית ואת החצרות קידשו. ויעשו כלי קודש חדשים, ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל. ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל. וישימו על השולחן לחם, ויורידו את הַפָּרוֹכוֹת וַיְכַלוּ את כל המעשים אשר עשו."

ספר מקבים א, פרק ד; לו-לט, מג-נא.