עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.


תקציר
עימנואל קנט (1724-1804) נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בכל הדורות. משנתו כללה מרכיבים רבים מתחומי הפילוסופיה והמדע, והמרכיב העיקרי בה הוא תורת ההכרה (הוא דן בה בספרות "ביקורת התבונה הטהורה"). לטענתו, הכרתנו כוללת קטגוריות כגון סיבתיות, חלל וזמן ובאמצעות קטגוריות אלו אנו מכירים את ה"יש". אין לנו דרך לוודא שהיש אכן קיים או שהוא קיים כפי שאנו תופסים אותו, מפני שאיננו יכולים להפריד בין התפיסה שלנו את "הדבר" ובין הדבר עצמו.



קנט עימנואל
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1804-1724). נולד בקניגסברג (Konigsberg) כבנו של רצען וקיבל את חינוכו בבית ספר מקומי ובאוניברסיטה העירונית, בה הורה אחר כך כדוצנט (מרצה) ומאוחר יותר כפרופסור. בתורת תלמיד למד פילוסופיה, מתמטיקה ופיסיקה; ובמשך כל חייו מצא עניין בנושאים הקשורים במדעים אלה. מה שידוע כתורת קנט-לפלס (Laplace) אודות מקורה של מערכת השמש, מבוסס בחלקו על מסה קוסמולוגית מוקדמת שלו. מבחינה חיצונית היו חייו נעדרי מאורעות יוצאי דופן, חיים שלווים של תלמיד-חכם המסור כולו לעבודתו ולרעיו המעטים. קנט לא היה בעל טעם מעודן במיוחד במוסיקה ובאמנויות, אך היה בקי מאוד בספרות הקלסית והמודרנית. גדולה היתה התעניינותו במאורעות הפוליטיים של תקופתו. הוא גילה אהדה מרובה הן כלפי המהפכה הצרפתית והן כלפי זו האמריקאית. כיום אין חולק על כך שקנט היה מגדולי הפילוסופים בכל הדורות.

שתיים ממגמותיה הפנימיות העיקריות של הפילוסופיה האירופית עיצבו את הגותו – הרציונליסם, שהגיע עדיו באמצעות מוריו, שבעצמם היו חסידי תורותיהם של לייבניץ (Leibniz) ושל וולף (Wolff), והאמפירציסם, שאת עיקר השפעתו חש כאשר נתגלגלו לידיו כמה מכתבי יום (Hume) בתרגום גרמני. הפילוסופיה העצמאית הבוגרת של קנט מתחילה עם סיפרו "ביקורת התבונה הטהורה" (1781) והיא ידועה לרוב בכינוי "הפילוסופיה הביקורתית". פילוסופיה זו איננה אלא מעין הרכבה (סינתסה) - להבדיל מצירוף גרידא - של רציונליסם ואמפיריציסם, שכן לדעת קנט, כל אחד מן הזרמים האלה הציע הסבר חד-צדדי ומעוות למבנה ולתוכנה של ההכרה האנושית.

דומה, כי הגישה הטובה ביותר - אף כי לא היחידה – אל מכלול שיטתו הפילוסופית היא בעזרת דרך-המיון הכפולה של המשפטים, הנקוטה בידי קנט. לדעת קנט, כל משפט הוא (א) או מנתח או מרכיב ו-(ב) או א-פריורי או א-פוסטריורי. משפט הוא מנתח אם שלילתו היא משפט חסר-שחר מבחינה הגיונית. דרך משל, "אב הוא זכר", "עצם ירוק הוא בעל צבע" הם משפטים מנתחים באשר שלילותיהם, היינו "אב איננו זכר", "עצם ירוק איננו בעל צבע", הן בכל מקרה חסרות-שחר מבחינה הגיונית. אמיתותם של משפטים אלה נובעת מתוך עצם הניתוח של המונחים הכלולים בהם. משפט שאיננו מנתח הוא מרכיב. מרכיבים הם כל המשפטים המוסבים על עובדות הניסיון, ובמיוחד אלה המביעים חוקי טבע ניסיוניים, כגון "הנחושת מוליכה חשמל". את המשפטים האלה, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם שקריים, אפשר לשלול בלא להסתבך בסתירות. משפט הוא א-פריורי אם "איננו תלוי בניסיון ואף לא ברשמי החושים". כך, למשל, המשפט "האדם הוא בעל נפש אלמותית" הוא א-פריורי, באשר איננו ניתן לאישור או להפרכה על-ידי הניסיון – אם הוא בכלל בעל משמעות. כל המשפטים המנתחים הם א-פריורי. את אמיתותם ואת הכרחיותם ההגיונית ניתן לברר על-ידי ניתוח המונחים ובלא להזדקק לניסיון או לתצפיות.

אם נצרף יחדיו שתי דרכי-מיון אלה ונשים לב לעובדה, שכל המשפטים המנתחים מוכרחים להיות א-פריורי, כי אז נמצא שישנן שלוש קבוצות של משפטים, בלעדיות באורח הדדי וממצות באורח משותף, לאמור: (1) משפטים מנתחים (וא-פריורי); (2) משפטים מרכיבים א-פוסטריורי; (3) משפטים מרכיבים א-פריורי. מן הראוי להעיר בהקשר זה, שלייבניץ חשב כי כל המשפטים הם מנתחים. פירושו של דבר, שלהלכה ניתן לנתח גם את המונחים הכלולים במשפטי הניסיון, עד אשר תתברר ההכרחיות ההגיונית של קשריהם. לדעת יום ואלה ההולכים בעקבותיו בימינו, כל המשפטים הם או מנתחים (ולכן גם א-פריורי) או מרכיבים א-פוסטריורי, ואילו משפטים מרכיבים א-פריורי אינם בנמצא.

קנט משוכנע שההיפך הוא הנכון. הוא מגלה משפטים מרכיבים א-פריררי (1) במתמטיקה ובמדע בן-זמנו ו- (2) במוסר. דוגמה למשפט מרכיב א-פריורי הוא המשפט: "לכל מאורע יש סיבה". משפט זה ניתן לשלול בלא להסתבך באמירה חסרת-שחר מבחינה הגיונית, ועם זאת, בכלליותו השלמה הוא טוען טענה שאיננה ניתנת לאישור או להפרכה באמצעות ניסיון-החושים (אם סיבתו של מאורע מסויים איננה ידועה, אנו יכולים תמיד להמשיך ולחפש אחריה. לעומת זאת, גם אם סבורים אנו שלכל המאורעות הידועים יש סיבות, עדיין אפשר כי יתגלו מאורעות שלא תהיינה להם סיבות. המכניקה הקוואנטית המודרנית מפריכה למעשה בהצלחה את עיקרון הסיבתיות).

עצם קיומם של משפטים מרכיבים א-פריורי, מעלה שתי משימות בפני הפילוסוף: האחת, לגלות משפטים אלה בבהירות ובשלמות, עד כמה שהדבר הוא בגדר האפשר; האחרת, להוכיח לא רק את קיומם בפועל של משפטים אלה, הן במהלכה של חקירה מדעית והן בגבולותיהן של חובות מוסריות המוטלות על בני-אדם, אלא גם את ההצדקה לקיומם זה. בעייה אחרונה זו מנוסחת בפי קנט כך: "כיצד זה שמשפטים מרכיבים א-פריורי הם באפשר"? זוהי השאלה המרכזית שסביבה מתגבשת הפילוסופיה הביקורתית. התשובה לשאלה זו תבעה ביקורת של כל ההכרה העיונית והמוסרית ובדיקה קפדנית של טענת המטפיסיקה שהיא מעניקה את ההכרה הטרנסצנדנטית, היינו - הכרת מה שחורג מעבר לכל ניסיון אפשרי.

I ביקורת התבונה הטהורה. משימתה של ביקורת ראשונה זו היא (א) להצביע על המשפטים המרכיבים א-פריורי במתמטיקה הטהורה ובמדע-הטבע ולהראות "כיצד משפטים אלה הם באפשר?"; ו-(ב) לבדוק את טענותיה של המטפיסיקה. אם נבחין בפילוסופיה של קנט בין מה שהוא בעל עניין היסטורי מובהק לבין מה שעשוי להיות שייך לבעיות פילוסופיות המעסיקות את הוגי הדעות המודרניים, חשוב לציין שקנט היה משוכנע שהמתמטיקה בת זמנו, הפיסיקה הניוטונית ותורת-ההגיון האריסטוטלית הן שלמות ומושלמות עד כדי כך, שמניתוחיהן באמצעות מתודות של הפילוסופיה הביקורתית יתקבלו כל אותם משפטי-יסוד מרכיבים א-פריורי, שמהם אפשר יהיה לגזור בקלות יחסית משפטים אחרים כלשהם בדרכי ההיסק הרגילות. המומחים חלוקים בדעותיהם ביחס לשאלה, עד כמה מאלצת אותנו התפתחות הגיאומטריה הלא-אויקלידית, תורת היחסות, תורת הקוואנטים ותורת-ההגיון המתמטית המודרנית, להודות כי לא ייתכן שקנט הצליח בהתוויתה השלמה של הכרה א-פריורי.

אחת ההנחות היסודיות של הפילוסופיה הקנטיאנית היא, שהתפיסה והחשיבה שונות זו מזו. בקבלו את עיקר טענותיה של הפסיכולוגיה בת-זמנו, מייחס קנט את התפיסה ואת החשיבה לשני כשרים שונים של הרוח; את התפיסה הוא מייחס לחושים ואילו את החשיבה הוא מייחס לשכל. מחוץ למשפטים מנתחים - המבהירים את משמעויות המונחים ותו לא - מתבטא כל משפט בכך, או נראה כמתבטא בכך, שהוא מיישם מושג לפריט כלשהו. קליטתם של פרטים היא פעולה השייכת לכשרי החושים; קליטת המושגים - והכללים שבאמצעותם מחילים מושגים אלה על פרטים - שייכים לכושר הקרוי שכל. כדי לתפוס את תפקידו ואת חוקיותו של משפט מרכיב א-פריורי, מן ההכרח לחקור את מרכיביו - היינו, סוגי המושגים והפרטים המעניקים למשפט זה את דמותו כמות שהיא.

אם נתחיל את דיוננו במושגים, הרי נציין כי הם מתחלקים לשלוש קבוצות: ראשית, מושגים א-פוסטריורי, הלא הם מושגים שאינם אלא הפשטות מן התחושות וניתנים איפוא להחלה על ממצאי התחושות (כך, למשל, "ירוק" מתקבל על-ידי הפשטה מנתונים חושיים ומיושם עליהם כאשר אנו סוברים שמשהו ירוק); שנית, מושגים א-פריורי, שאף-על-פי שאינם הפשטות מממצאי-החושים, בכל זאת ניתנים להחלה עליהם; ושלישית, האידיאות. אלו האחרונות אינן פרי הפשטה מממצאי החושים, אף אינן ניתנות להחלה עליהם. בה בשעה שדיווחו של קנט על מושגים א-פוסטריורי איננו מכיל שום חידוש ביחס לאמפיריציסם המסורתי, הרי שדיווחו על מושגים א-פריורי ועל אידיאות הוא תרומתו המקורית ומאפיין את הפילוסופיה הביקורתית. בהמשך עוד נראה עד כמה חשוב דיווח זה לגבי (א) הבנת טבעם של המשפטים המרכיבים א-פריורי הכלולים במתמטיקה, במדעי-הטבע, במטפיסיקה, במוסר, בשיפוט האסתטי ובהסבר הטליאולוגי; (ב) הבנת הטענה, כי הם אמיתיים; ו-(ג) ההכרעה אם - או באיזה מידה – מוצדקת טענה זו בכל אחד מן המקרים הנדונים.

(1) פילוסופיית המתמטיקה של קנט. בדיוננו על המתמטיקה בת זמנו-אריתמטיקה, אנליסה קלסית וגיאומטריה אויקלידית - היה קנט הראשון שניסה להראות שהמשפטים המגלמים את האכסיומות והכללים של המתמטיקה הזאת הם משפטים מרכיבים א-פריורי. קנט לא התעניין במשפטים המנתחים, עד כמה שהמדובר הוא בעובדה שהאכסיומות גוררות באורח לוגי את המשפטים המתמטיים. מקובל בדרך כלל לחשוב - מאז גילוי הגיאומטריה הלא-אויקלידית ושימושיה המוצלחים בפיסיקה - שניתן לשלול את האכסיומות של הגיאומטריה האויקלידית בלי להסתבך במשפטים חסרי-שחר; כן מוסכם לרוב שמשפטים אלה אינם מותנים בתפיסה חושית, וזו, למעשה ההגדרה הקנטיאנית של משפטים מרכיבים (א-פריורי). הדעות חלוקות ביחס לאופיים המרכיב והא-פריורי של משפטי האריתמטיקה (ראה להלן בחלק הרביעי של מאמר זה), אף-על-פי ששלילת משפטים אריתמטיים מסויימים הנוגעים ל"סך כל המספרים השלמים" לא גררה אחריה סתירות, ומשפטים אלה אינם מותנים במימצאי החושים באשר אין הם מתארים תחושות כלשהן. קנט סבור שאפילו משפט מן הסוג "12=5+7" הוא משפט מרכיב כיוון שהמושג "12" איננו כלול במושג של חיבור 7 ו-5.

אם נניח כי האכסיומות והמשפטים הכלולים בכל מערכת של מתמטיקה טהורה הם משפטים מרכיבים א-פריורי, כי אז עלינו לשאול יחד עם קנט: כיצד הם באפשר? שמא ישנם עצמים פרטיים שאינם נתונים כלל בפני החושים, המאופיינים על-ידי מושגי האריתמטיקה והגיאומטריה? תשובתו של קנט תהיה, כי אכן ישנם עצמם כאלה.

קנט סבור כי החלל והזמן - המנוגדים לממצאי החושים השוכנים בהם, הם: (1) א-פריורי ו-(2) מושגים פרטיים ולא כלליים. באחד מטיעוניו, הבא להראות את אופיים הא-פריורי של החלל והזמן, מעלה קנט את האפשרות לשנות בדמיון את כל תכונותיו של מושא חושי, פרט לעובדת היותו נתון בחלל ובזמן ואכן, הצבע, הצורה, ודומיהם של עצם הנתפס על-ידי החושים, שונים ממצבו החללי והזמני של עצם זה. אחד מטיעוניו המראה שהחלל והזמן הם מושגים פרטיים ולא כלליים, מדגיש שה"חלוקה" היא תהליך שונה לחלוטין בשני המקרים הנדונים. החלל מתחלק לחללי-מישנה והזמן מתחלק למירווחים זמניים. החלוקה של מושג כללי, לעומת זאת, נעשית לסוגים שונים (כך, למשל, המושג "בעלי-חיים" מתחלק ל"בעלי-חוליות" ול"חסרי-חוליות").

אם החלל והזמן הם פרטים א-פריורי ,כי אז יכול קנט להסביר את כשרותם של המשפטים המרכיבים א-פריורי באריתמטיקה ובגיאומטריה. משפטיה של האריתמטיקה מתארים את מבנה הזמן, שאיננו אלא הישנותן של יחידות; משפטי הגיאומטריה מתארים את מבנה החלל עם תבניותיו הנרחבות. משפטיה המרכיבים א-פריורי של המתמטיקה הם איפוא "באפשר", בשל העובדה שבשעה שאנו חורצים אותם, אנו מחילים מושגים א-פריורי (מושגים שאף כי אינם בחינת הפשטות מניסיון החושים, ניתנים בכל זאת להחלה על ממצאי החושים) על פרטים א-פריורי - היינו, על חלל ועל זמן. קנט סובר שאנו נודעים אל המבנה של החלל והזמן באמצעותן של הרכבות, אשר למרות היותן דומות לשירטוט דיאגרמות על לוח, אינן מתבטאות ביצירת סימני-גיר או עצמים פיסיקליים אחרים.

קנט מאפיין את ההסבר לכשרותם של המשפטים המרכיבים א-פריורי כ"טרנסצנדנטלי"; והוא מכנה את כלל הפילוסופיה שלו לא רק "פילוסופיה ביקורתית" אלא גם כ"פילוסופיה טרנסצנדנטלית". עיקר עניינה של פילוסופיה זו הוא ב"אופן שבו אנו מכירים מושא, עד כמה שהדבר הוא באפשר א-פריורי, ולא במושא עצמו".

(2) פילוסופיית המדע של קנט. מתוך ניתוח המדע והידיעה העובדתית של השכל הישר, מבקש קנט להראות שגם בתחומים אלה, בדיוק כמו בתחום המתמטיקה הטהורה נודע שימוש למשפטים מרכיבים א-פריורי, שמשימתה של הפילוסופיה הביקורתית או הטרנסצנדנטלית היא לגלותם ולבחון את כשרותם. גם כאן עלינו להכיר את אשר מצוי ברשתנו בתורת מרכיב א-פריורי ולהוכיח את זכות בעלותנו על רכוש זה.

כולנו חורצים משפטים, הקובעים כי מאורע מסויים גרם למאורע אחר. יתר-על-כן, לפני עלייתה של המכניקה הקוואנטית קיבלו הכל את העיקרון הכללי של הסיבתיות, הקובע שלכל מאורע יש סיבה. המשפט המבטא עיקרון זה, הוא, לפי קנט, משפט מרכיב א-פריורי. יתר-על-כן המושג " - X גורם ל- Y - ", המובלע בתוך העיקרון הכללי ומיושם כל אימת שאנו מנסחים משפט סיבתי מסויים, אף הוא מושג א-פריורי. ברי שאין הוא בבחינת הפשטה מתוך איזה שהוא קשר הכרחי נתפס, באשר כל מה שאנו תופסים איננו אלא עקיבה של התרחשויות. יום כבר הראה, שאיננו מפשיטים יחס של הכרחיות סיבתית מתוך התפיסה, וקנט אימץ לעצמו בנקודה זו את טענותיו של יום. עם זאת, מחילים אנו מושג זה על התחושה. קנט מכנה בשם קטגוריות את המושגים הניתנים להחלה על ממצאי התחושה, אך אינם אופיניים לחלל ולזמן כמו המושגים המתמטיים. העובדה שהן בבחינת אבני-יסוד של משפטים מרכיבים א-פריורי, מחייבת לערוך אותן ברשימה באורח שיטתי.

יש כמה רמזים העשויים לדעת קנט לשמש מפתח לעריכת רשימה זו של הקטגוריות. ראשית, מצויה בידנו ההבחנה בין משפטי-תפיסה סובייקטיביים לבין משפטי-ניסיון אובייקטיביים. השווה, למשל, את שני המשפטים הבאים: "מה שמתגלה עתה לפני הוא ירוק" ו"זהו עצם ירוק". המשפט הראשון איננו טוען שום טענה אודות מושא פומבי שאיננו תלוי בתפיסתי, מושא הניתן לתפיסה על-ידי אחרים בדיוק כפי שהוא נתפס על-ידי והעשוי להימצא שם גם לו חדלתי להתקיים. לעומת זאת, המשפט ,השני מבקש לטעון טענה אובייקטיבית אודות עצם הקיים באופן בלתי-תלוי בתפיסתי. בכל זאת, הן למשפט התפיסה הסובייקטיבי והן למשפט הניסיון האובייקטיבי, יש אותו תוכן מבחינת התפיסה. מכאן, טוען קנט, שהמושג "עצם", או ליתר דיוק הקטגוריה "עצם", אינם באים כלל לידי החלה בעת חריצת משפט-תפיסה סובייקטיבי. לעומת זאת הם באים לידי החלה במשפט הניסיוני האובייקטיבי. זה מוליך למסקנה, שאם נשווה משפטים ניסיוניים אובייקטיביים עם משפטי-תפיסה סובייקטיביים שהם בעלי אותו תוכן תפיסתי, ונחסיר כביכול את האחרונים מן הראשונים הרי שהשארית תהיה קטגוריה אחת או יותר.

רמז שני מתייחס לא רק לגילוי הקטגוריות, אלא גם לקנה-המידה המאפשר לבחון אותן לאחר גילויין. רמז זה הוא ההבדל שבין החומר של משפטי-ניסיון אובייקטיביים לבין צורתם. החומר של משפטים מעין אלה מבוטא לעולם על-ידי מושגים א-פוסטריורי, ואילו את צורתם ניתן לבטא על-ידי העובדה, שמשפטים אלה הם בעלי מיבנה מסויים. כך, למשל, למשפט "אם תזרח השמש תהיה האבן חמה יותר", יש צורה של משפט תנאי; לדעת קנט יש בכך משום ביטוי לעובדה שבחרצנו משפט זה, השתמשנו בקטגוריה של הסיבתיות (" - X גורם ל- Y - "). אם ניקח בחשבון מצד אחד את ההבדל שבין משפטי-תפיסה סובייקטיביים ומשפטי-ניסיון אובייקטיביים בעלי אותו תוכן-תפיסה, ומצד שני את ההבדל בין החומר והצורה של משפטי ניסיון אוביקטיביים, סובר קנט שיכולים אנו לראות, כי הצורה או המיבנה של משפטי-הניסיון האוביקטיביים מגלמים את הקטגוריות.

אם נצליח, איפוא לאתר את כל צורות המשפטים – היינו את כל סוגי המבנים הלוגיים שניתן למצוא במשפטים – נניע אל רשימה מלאה של הקטגוריות. ברם, קנט סבר שתורת-ההגיון המסורתית (תוך שינויים קלים שהוכנסו בידי עצמו) מכילה את כל הצורות ההגיוניות האפשריות של המשפט, ולפיכך היא מכילה גם את כל הקטגוריות. רוב המומחים תמימי-דעים, שקנט הגזים בהערכת שלמותה של תורת-ההגיון המסורתית בעניין זה. נסתפק כאן בפירוש רשימת הקטגוריות כפי שערך אותה קנט: (1) קטגוריות-הכמות - אחדות, ריבוי, כוליות; (2) קטגוריות האיכות - ממשות, שלילה, הגבלה; (3) קטגוריות היחס - עצם ותכונה, סיבתיות ותלות, שיתוף או פעולתגו-מלין; (4) קטגוריות האופניות, היינו, אפשרות - אי-אפשרות, קיום - אי-קיום, הכרה - מקרה. לא תהיה בכך משום תועלת אם נכנס כאן לפרטים נוספים על אופן הסקת הקטגוריות הללו. העיקרון הנהוג לגביהן זהה עם זה שהודגם לעיל לגבי "סיבתיות". ראשית, יש להפריד את תוכן-התפיסה, המשותף למשפט-ניסיון אובייקטיבי ולמשפט-תפיסה סובייקטיבי מן הצורה (או המבנה ההגיוני) השונה אצל שניהם. הצורה ההגיונית של משפט ניסיוני אובייקטיבי תזדהה אז, בדרך פחות או יותר נהירה, עם אחת הקטגוריות.

משפטים מרכיבים א-פריורי אינם אלא החלה של הקטגוריות על הנתונים, הניתנים לחושים בחלל ובזמן, היינו על הריבוי הנתפס. באשר הקטגוריות אינן הפשטות מן הריבוי הנתון בתורת שכזה, הרי שהחלתן על ריבוי זה איננה הכרזה גרידא על מה שמצוי ונתון בתפיסה (כיצד, למשל, יכולים היינו להצהיר, כי גילינו הכרחיות סיבתית בתפיסה, שעה שהבחנו רק, כי קיימת סדירות בעקיבתם של האירועים? ראייתו החודרת, האמיתית או המדומה, של קנט לגבי טיב ההחלה של הקטגוריות על הריבוי שבתפיסה, מהווה את אחת הנקודות המרכזיות בפילוסופיה הביקורתית שלו. הוא עצמו הישווה זאת עם רעיונו המהפכני של קופרניקוס - אשר הביא לידי כך ש"הצופה יסתובב סביב השמש והכוכבים יעמדו על עמדם". ואמנם ההחלה - ועצם אפשרות-ההחלה – של הקטגוריות על הריבוי הסובייקטיבי והמפוצל של הופעות בחלל ובזמן, הופכות ריבוי זה לממשות אובייקטיבית (או בין-סובייקטיבית), שבה אנו מאתרים את המושאים הפיסיקליים כמקור התפיסה המאורגנת באורח שיטתי, ובתור עצמים המסוגלים להימצא ביחסים סיבתיים ולהיכנס לפעולת-גומלין עם עצמים אחרים.

להיות מושא - בניגוד לאימפרסיה סובייקטיבית גרידא - פירושו, לדעת קנט, להיות נושא של קטגוריות. הקטגוריות אינן הפשטות מתוך הריבוי שבתפיסה; אדרבא, הן מוטלות, כביכול, על ריבוי זה על-ידי הסובייקט. ממשותם של מושאים בין-סובייקטיביים מקורה בסובייקט החושב - באשר חשיבה משמעה קישור הריבוי באמצעות הקטגוריות. קנט עצמו משתמש בביטויים מעין אלה כשהוא מבקש לרמוז לראשונה על תפקיד הקטגוריות. אנו חייבים להסתפק כאן ברמיזות אלו, מבלי שנוכל לעקוב אחר פרטים מדוייקים של הסברו השלם.

עם זאת מן ההכרח לציין נקודה נוספת. קנט מבחין הבחנה חותכת בין האני הטהור המטיל את הקטגוריות, לבין האני הניסיוני. כל תודעה-עצמית ניסיונית מניחה כבר בעצם קיומה את יישומן של הקטגוריות. הסובייקט הניסיוני, התופש ומבין את מצביו-הוא, ובדרך זו נודע על עצמו, איננו זהה עם סובייקט ה"מטיל" את הקטגוריות. תודעה עצמית של האני הטהור אינה כלל בנמצא.

כאשר אך נבין שהקטגוריות, בהיותן מוחלות על הריבוי שבתפיסה, יוצרות את המושאים, הרי שנמצא את עצמנו על הדרך המוליכה להבנת המשפטים המרכיבים א-פריורי שאינם מתמטיים. קנט רואה אותם כעקרונות, שבאמצעותם מוחלות הקטגוריות על הריבוי שבתפיסה. הם מגלמים את התנאים, שבהם אפשרי הניסיון האובייקטיבי - המנוגד לתודעת הריבוי הבלתי-מקושר של תופעות. עקרונות אלה הם בגדר הנחות מוקדמות, המאפשרות לנו לתפוס ולהבין מושאים של שכל ישר ומדע. תנאי ההחלה של הקטגוריות, המבוטאים במשפטים מרכיבים א-פריורי שאינם מתמטיים, כרוכים לדעת קנט בעובדה, שכל המושאים והתחושות מצויים בזמן. תנאים אלה הם איפוא זמניים. יש כמה משפטים מרכיבים א-פריורי שבהם דבר זה בולט יותר מאשר באחרים. ברור, כי גם כאן לא נוכל להסביר בפירוט כיצד מושגת רשימה שלמה-כביכול של העקרונות הללו - ושומה עלינו להסתפק במניינם: (א) לקטגוריות הכמות מותאם העיקרון האומר, ש"כל ההסתכלויות הן גדלים מתפשטים"; (ב) לקטגוריות האיכות מותאם העיקרון, אשר על פיו "בכל התופעות, הממשי, כמושא התחושה, הוא בעל גודל אינטנסיבי, כלומר בעל דרגה"; (ג) העיקרון המותאם לקטגוריות היחס אומר, ש"הניסיון האובייקטיבי הוא באפשר רק באמצעות דימוי קשר הכרחי של תפיסות". (עיקרון אחרון זה מבוטא ביתר בהירות בשלושה משפטים מרכיבים א-פריורי, שהם בבחינת הנחותיה המוקדמות של הפיסיקה הניוטונית; עיקרון שימור העצם: "כל שינוי (עקיבה) של תופעות הוא רק שינוי בעצם"; עיקרון הסיבתיות: "כל השינויים מתרחשים בהתאם לחוק הקשר בין סיבה ותולדה"; ועיקרון השפעת-הגומלין: "כל העצמים, עד כמה שהם נתפסים כקיימים יחד בחלל, נתונים בתוך תהליך של השפעה הדדית"); (ד)לקטגוריות של האופניות מותאמים שלושה עקרונות, הבאים להסביר את האפשרות, את הממשות ואת ההכרחיות בתורת קווים מאפיינים של משפטינו, המוסבים על העולם האובייקטיבי.

משמצא קנט את העקרונות המרכיבים א-פריורי ומנה אותם בשלמותם המשוערת, יכול היה לגשת לטפל בשאלת הצדקתם. זהו כפי הנראה החלק הקשה ביותר בפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, המכונה "הגזירה הטרנסצנדנטלית של הקטגוריות". הנקודה המרכזית בו היא זו: החלתן של הקטגוריות על מושאים – תוך התאמה לעקרונות – היא מוצדקת, מכיוון שלהיות מושא אינו אלא היכולת להיות מתואר על ידי הקטגוריות.

העובדה, כי בחשבנו על עניינים עובדתיים אנו משתמשים בקטגוריות, ושהחלתן מהווה ממשות אובייקטיבית, היא כפי הנראה תרומתו החשובה ביותר של קנט לתורת-ההכרה ולפילוסופיה של המדע - ותהיה אשר תהיה דעתנו על טענתו, שגילה בשלמות את הנחותיה המוקדמות של כל הכרה אובייקטיבית ומדעית.

(3) השקפותיו המטפיסיות של קנט. בעקבות ניתוח ההכרה העיונית והמתמטיקה, מגיע קנט לסברה, שכל ההכרה העיונית מתבטאת ב"קטגוריזציה" - אירגת באמצעות הקטגוריות - של חומר התפיסה המצוי בחלל ובזמן. בהכרה לוקחים חלק הן ממצאי התפיסה החושנית והן המושגים, והיא מוצר משותף של תפיסה וחשיבה. את אשר לא תפסנו בתחושה יכולים אנו לכל היותר לחשוב, אך בשום פנים-ואופן איננו יכולים להכיר. ברם, אנו יכולים לחשוב, ובעצם חייבים לחשוב, שקיים משהו מחוץ לחלל ולזמן ומחוץ לקטגוריות, משהו שהוא בבחינת "דבר-כשלעצמו". תורתו של קנט בדבר קיומו של "דבר-כשלעצמו", הניתן לחשיבה אך לא לתפיסה (ה"אינטליגיבילי" או ה"נואומנון" [noumenon]), מכונה בפיו "אידיאליסם טרנסצנדנטלי", בניגוד ל"אידיאליסם טרנסצנדנטי" שלפיו "הדבר-כשלעצמו" הוא בר-הכרה. כל ניסיון להחיל את הקטגוריות על "הדברים כשלעצמם" סופו אשליה ואנדרלמוסיה.

מקור אחר להיווצרותה של אשליה מעין זו הוא השימוש הבלתי-נכון באידיאות של התבונה. בדיוק כשם שקנט גזר את הקטגוריות - בתורת מושגים שאינם הפשטות מן הניסיון אך ניתנים להחלה עליו - מן הצורות האפשריות של המשפט, כך גזר את האידיאות - בתורת מושגים שאינם הפשטות מן הניסיון ואף אינם ניתנים להחלה עליו – מן הצורות האפשריות של ההיסק הלוגי. גזירה זו מבוססת אף היא על קבלתה ללא עירעור של תורת-ההיגיון המסורתית, בחינת תורה שלמה. העיקרון המדריך אותו בכך הוא זה: אנו יכולים תמיד להוסיף ולדרוש, שהנחות היסקינו תיגזרנה מהנחות גבוהות יותר, וכך ללא גבול, (לעולם יכולים אנו לשאול ל"תנאי התנאים... לאמיתותה של טענה כלשהי"). אידיאה נוצרת כאשר אנו מניחים, שסידרה אינסופית זו, המצויה בכוח, נתונה בפועל בכוליותה. קנט מכיר בשלושה סוגים של היסקים דדוקטיביים, כל אחד מהם יוצר שורה אינסופית-בכוח של הנחות; ובהתאם לכך מכיר הוא אף בקיומן של שלוש אידיאות: א. האידיאה של האחדות המוחלטת של הנושא החושב; ב. האידיאה של האחדות המוחלטת של טורי התנאים של התופעות; ג. האידיאה של האחדות המוחלטת של תנאים למושאי-החשיבה בכלל. כל אחת מן האידיאות הללו קובעת נושא מפוקפק של דיסצפלינה מטפיסית מפוקפקת; האידיאה הראשונה יוצרת את תחומה של הפסיכולוגיה הספקולטיבית (המכילה ידיעה משוערת א-פריורי על-אודות הנפש); האידיאה השניה יוצרת את הקוסמולוגיה הספקולטיבית (הכוללת ידיעה משוערת א-פריורי על-אודות העולם); האידיאה השלישית יוצרת את תחומה של התיאולוגיה הספקולטיבית (הכוללת ידיעה משוערת א-פריורי על-אודות האלוהים).

כל הכרה מטפיסית המוסבת על הניסיון מבוטאת או ניתנת לגזירה, לדעת קנט, מתוך העקרונות המרכיבים א-פריורי. אם (1) מתייחסים אל הקטגוריות כאל קווי-אופי של הדברים כשלעצמם, או אם (2) מתייחסים אל האידיאות כאל קווי-אופי של משהו הנתון בניסיון, כי אז נעשית המטפיסיקה למפוקפקת. קנט מבקש להראות, כי שימוש מוטעה בקטגוריות ובאידיאות מוליך להטעיות (fallacies), שלא על נקלה ניתן להיחלץ מהן. ההטעיות הללו ניתנות לאיתור ולהתרה רק בהביננו אל-נכון את טיבן ואת תיפקודן של האידיאות ושל הקטגוריות. בין ההטעיות הכרוכות בשימוש בלתי-נכון בקטגוריות ובאידיאות, יש עניין מיוחד באלה, הנוגעות להוכחות בדבר קיום האלוהים, ובמיוחד בהוכחה האונטולוגית. בהתאם להוכחה זו יכולים אנו להסיק את דבר קיומו של האל מתוך העובדה, שאנו מסוגלים להעלות על הדעת (לחשוב) את המושג של ישות מושלמת: ישות מושלמת מן-ההכרח שתהיה קיימת, שכן אי-קיום יהיה בבחינת חוסר-שלמות. תשובתו של קנט להוכחה זו היא - שהקיום איננו נשוא.

הטעיות אחרות הנובעות מתוך שימוש מוטעה בקטגוריות ובאידיאות הן אלה המכונות אנטינומיות (antinomies). החשובות שבהן לגבי כלל שיטתו של קנט הן האנטינומיה בין (1) חירות הרצון (כאשר הרצון נחשב כמונח ביסוד אותם המעשים של הנושא בעל האחריות המוסרית, שלגביהם, הפועל הוא אחראי), לבין (2) עיקרון הסיבתיות הטבעית, החל על כל התופעות (והוא שייך לתנאים המאפשרים את הממשות האובייקטיבית). כאן מבחין קנט בין האידיאה של החירות המוסרית, שאיננה ניתנת להחלה על התופעות, לבין הקטגוריה של הסיבתיות, הניתנת להחלה כזאת. התנסותנו בחובה המוסרית גוררת אחריה באורח הגיוני את האידיאה בדבר החירות המוסרית. זהו רעיון שאותו אנו יכולים ומוכרחים לחשוב, אך אין אנו יכולים להכירו. האידיאה בדבר החירות הבלתי-פנומנלית שאותה אנו מוכרחים להניח, אם אנו סוברים שהאדם הוא יצור מוסרי, מתיישבת בהחלט עם הקטגוריה של הסיבתיות, שהחלתה על עולם התופעות היא בבחינת תנאי להכרת דברים שבעובדה. עוד נחזור לעניין זה בחלק השני של מאמרנו.

בעוד שלקטגוריות יש מעמד מכונן בייחס לתופעות המכוננות על-ידיהן בתור מושאים - אין לאידיאות מעמד מעין זה. מעמדן של האידיאות הוא מכוון בלבד. הן "מכוונות את השכל אל תכלית מסויימת... המשרתת בעצמה את התכלית האחרת של הענקת האחדות והרחבות הגדולות ביותר, בעת ובעונה אחת". האידיאות, כפי שראינו, מקורן מצד אחד בדרישה שנחפש אחר התנאים המאפשרים את המשפטים האמיתיים, ומצד שני בהנחה שכללותם של תנאים אלה, המהווה שורה אינסופית בכוח, נתונה בפועל. הנחה זו, שלא בדומה לדרישה שצויינה לעיל, מהווה מקור להכרה כוזבת. ברם, התביעה דלעיל יוצרת באמת אחדות גדולה יותר של משפטינו, שכן במלאנו אחריה, אנו מקשרים משפטים אלה באופן שיטתי באמצעות יחסים דדוקטיביים.

II ביקורת התבונה המעשית. חלק זה של הפילוסופיה הביקורתית נוגע בעקרונות המרכיבים א-פריורי, המונחים ביסוד ההכרה של הראוי להיות, ובמיוחד ביסוד ההכרה של מה ששומה עלינו לעשותו. מגמתו של חלק זה היא לגלות עקרונות אלה ולהוכיח את כשרותם.

החוק המוסרי - שבאמצעותו אנו מסוגלים להחליט אם מעשה מסויים הוא חובה או לאו - מאותר על-ידי ניתוח הניסיון המוסרי של האדם, והלשון שבה הוא מנסח אותו. מוסריותו של מעשה מסויים (או אי-מוסריותו) איננה תכונה של התנהגות אדם, אף לא של איזו תשוקה לגרום למצב-דברים מסויים. תכונות מעין אלו אינן גוררות אחריהן את המסקנה, שהאדם ממלא אחר חובתו לשם החובה עצמה. כדי להבין זאת, עלינו להבין מה משמעותו של כלל-מעשי (Maxim) בתורתו של קנט. כללו המעשי של כל פועל מוסרי הוא החוק הכללי שפועל זה היה מנסח, אילו ביקש להצדיק את מעשהו (עשיתי את אשר עשיתי, כיוון שכל אימת שמשתררים תנאים כמו אלה ששררו באותו זמן ובאותו מקום, ראוי לו לאדם לעשות את אשר עשיתי).

ברם, קנט טוען שהכלל המעשי של אדם הוא מוסרי, אם הוא מתאים לחוק המוסרי - מתוך הנחה שאכן קיים חוק מוסרי. החוק שקנט גוזר מתוך הניתוח של הניסיון המוסרי הוא צורני גרידא. זהו הציווי (categorical imperative) המוחלט המפורסם: הכלל המעשי של פעולותי – ולפיכך הפעולה הנעשית מתוך התאמה לכלל מעשי זה - הוא מוסרי אם אני יכול לרצות שהוא יהיה לחוק כללי, ורק במקרה זה. בסיועה של אבן-בוחן צורנית זו מתחלקים הכללים המעשיים למוסריים וללא-מוסריים, בדיוק כפי שעל-פי קני-מידה צורניים אחרים מתחלקים הטיעונים לתקפים ובלתי-תקפים. אין אנו יכולים - בהקשר זה - לתת את דעתנו להוכחות שלו, כי את החוק המוסרי ניתן לבטא בדרכים שונות אך שקולות. הניסוח האלטרנטיבי המרשים ביותר של הציווי המוחלט הוא זה: "עשה את פעולתך כך שתתייחס אל האנושיות - הן זו שבאישיותך-שלך והן זו שבאישיותם של אחרים - לא רק כאל אמצעי אלא במידה שווה גם כאל תכלית". כל מי שחי במסורת האירופית לא ימצא בניסוח זה שום דבר מעורפל, בלתי-ברור או טכני מדי.

תוך התנסותנו במאבק שבין החובה לבין התשוקה, אנו רותמים את עצמנו בעולו של הציווי המוחלט. כלום הירתמות זו אובייקטיבית היא - לא רק במובן של היותה אמיתית ביחס לנסיוננו המוסרי, אלא גם במובן של היותה אפשרית בתוך עולם הכפוף לחוק הסיבתיות? תשובתו של קנט היא שההירתמות הזאת היא אובייקטיבית במלוא מובן המילה. האידיאה של החירות, שאותה ניתן לחשוב אך לא להכיר, דרושה למען חוש החובה הטבוע בנו, והיא אף עולה בקנה אחד - כפי שציינו זאת כבר לעיל - עם שלטון עיקרון הסיבתיות בעולם התופעות. האדם כישות פנומנלית כפוף לחוקיות הסיבתית, אך כישות בלתי-פנומנלית או נואומנלית (noumenal), הוא חופשי. אין הוא יכול להכיר מהי חירותו. אך עם זאת הוא יודע כי הוא חופשי. אפשר להוכיח, כי אכן החירות והסיבתיות מתיישבות זו עם זו; אך טבעה של החירות המוסרית מוכרח להישאר אפוף מסתורין.

מתוך תיאור כללי זה של תורת קנט ברור, כי לדעתו המוסריות "איננה נזקקת לא לאידיאה בדבר ישות גבוהה מהאדם, כדי שזה יכיר את חובתו ולא לכל מניע אחר חוץ מהחוק, כדי להניעו למלא את חובתו..." אולם המוסריות מעלה מתוך עצמה באורח בלתי-נמנע את ההנחה, שהמידה הטובה קשורה באופן זה או אחר עם האושר ושקיים תיאום נאות ביניהם. ולפיכך מועלית האידיאה כדבר כוח שיבטיח את קיומו של יחס זה. ברם, הקשר בין דת למוסריות איננו לוגי. קשר זה מבוסס על מעשה של אמונה, המסביר כיצד מתיישבת החירות המוסרית עם הטבע הקבוע על פי עיקרון הסיבתיות, דבר שללא הסבר כזה יהיה בבחינת מסתורין. פינוי מקום למעשה זה של אמונה בקיום האל, הוא, לדעת קנט, הישג גדול יותר מאשר המצאת הוכחות מוטעות לקיום
זה.

III ביקורת כוח השיפוט. בשתי הביקורות הראשונות ניסה קנט לגלות ולהצדיק את העקרונות המונחים ביסוד משפטינו האובייקטיביים, הן משפטי ה"מצוי" והן משפטי ה"ראוי". ב"ביקורת כוח השיפוט" בא קנט לחשוף את העקרונות הסובייקטיביים המונחים ביסוד (1) חיפושינו אחר שיטה בהסברים שאנו נותנים לתופעות הטבע, ו- (2) דרכנו בתפיסת היפה. מושגי המפתח הנחקרים בביקורת שלישית זו הם תכלית ותכליתיות (purpose and purposiveness) (תכליתיות במשמע של הרמוניה, שאותה יכולים היינו להעלות על הדעת בלא להכיר בקיומה של תכלית מסויימת כלשהי).

מושג התכלית מובלע בכל הסבר מדעי. הסבר מעין זה מבוסס תמיד על ההנחה המשתמעת, שהחוקים הניסיוניים המיוחדים המתגלים על-ידינו הם יותר מאשר צירוף חסר-קשר או ערימה של הכללות בלתי-מקושרות. אנו תרים אחר אחדות שיטתית מסויימת. המשתמע מכאן הוא, שניתן להתייחס אל חוקים אלה "כאילו הוענקו לכשרינו התפיסתיים (cognitive faculties), על-ידי שכל (אף-על-פי שאין זה השכל שלנו), כדי שאחדותו השיטתית של הניסיון, התואמת את חוקי הטבע, תהיה אפשרית". הנחה זו, המובלטת על-ידי המילה "כאילו", איננה בבחינת משפט שבעובדה. זהו עיקרון סובייקטיבי ומתודולוגי.

נוסף לחקר ההנחה הכללית בדבר ההרמוניה הקיימת בין שכלנו לבין הטבע, מתייחס קנט אל תחומי מחקר מיוחדים ואל ההסברים הטלאולוגיים המובלעים בהם. הסברים טלאולוגיים הם או בבחינת הכנת הדרך להסברים הסיבתיים או בבחינת ממלאי-מקום זמניים - ולעתים אפילו לאו-דווקא זמניים - להסברים סיבתיים שלא ניתנו. מושג התכליות בטבע הוא בבחינת אידיאה שימושית, שאי אפשר בלעדיה מבחינה מתודולוגית; אלא שבתורת אידיאה, שלא כדוגמת הקטגוריות, אין הוא בעל תחולה אובייקטיבית.

ההסברים הטלאולוגיים, טוען קנט, מטפחים את ההנחה ש"מקורו של העולם הוא בישות תבונית... הקיימת מחוץ לעולם". ברם, אפילו הטלאולוגיה המושלמת ביותר איננה מוליכה אל הוכחת קיום האלוהים, באשר העקרונות הטלאולוגיים הם ביטויים סובייקטיביים בלבד של "היות כשרינו התפיסתיים מה שהם".

קנט מקבל, איפוא, לתוך שיטתו את התכליתיות ללא תכלית. ואמנם הוא מגדיר את היופי כ"צורת התכליתיות עד כמה שהיא נתפסת במנותק מהצגתה של תכלית". אחדותו של הניסיון האסתטי נובעת מתוך מכלול בלתי-מוגדר של יחסים הדדיים בין כושר התחושה והדמיון מצד אחד, לבין השכל מצד שני. חוויה אסתטית תובעת את החלתם של מושגים על-ידי השכל, אלא שהיא גולשת וחורגת מעבר לכל תיאור מושגי.

כל שיפוט אסתטי, נוסף לכך שהוא מייחס תכליתיות למה שנחשב כיפה, מרחיק לכת וטוען כי המושא היפה קשור בהכרח אל רגש ההנאה, כי בתורת יפה איננו מושא להתעניינות וכי ההנאה הנגרמת על-ידיו היא אוניברסלית. כלליות זו הנדרשת מן המשפטים האסתטיים שונה למדי מן הכלליות (האובייקטיבית) של המשפטים המרכיבים א-פריורי, שהרי היא בעלת יסוד סובייקטיבי בלבד בכשרינו התפיסתיים. שיפוטים אסתטיים מצויים מבחינה זו במעמד שווה עם הסבר טלאולוגי.

"ביקורת כוח השיפוט" של קנט לא התכוונה בשום פנים ואופן לבטל את הישגיהן של שתי הביקורות הקודמות. טענה מעין זו לגבי מיכלול יצירתו של קנט יכלה להיות נכונה רק אילו ייחס "לתכלית" ול"תכליתיות" מעמד של קטגוריות, המכוננות את הממשות האובייקטיבית. ברם, קנט התייחס אל מושגים אלה כאל אידיאות.

IV השפעתו של קנט. ביחס למתמטיקה, הרי שרעיונותיו של קנט בדבר המשפטים המרכיבים א-פריורי, המתארים את מבנה החלל והזמן וכל הכלול בהם, נקלטו וטופחו במידה רבה על-ידי הילברט (Hilbert) והאסכולה הצורנית מצד אחד, ועל-ידי בראואר (Brouwer) והאסכולה האינטואיציוניסטית, מצד שני. באשר לפילוסופית המדע שלו, הרי שהיא נשמרת בחיוניותה על-ידי האסכולה האנטי-פנומנליסטית כך, למשל, אימץ לעצמו אינשטיין רבים מרעיונותיו של קנט (עיין בענין זה בכרך "אינשטיין", הוצאת "ספרות הפילוסופים בני-זמננו", שיקאגו 1949). רעיונותיו בדבר תפקידי האידיאות הטביעו את חותמם על פירס (C.S. Peirce), על פייהינגר (Veihinger) ועל פרגמטיסטים אחרים. דרכו של קנט בהוכחת האנטינומיות, הנובעות מתוך שימוש מוטעה באידיאות - תוך שמתייחסים אליהן כאל תיאור של הממשות האובייקטיבית – היוותה את אחד המקורות לתורה ההגליאנית בדבר הממשות הסותרת את עצמה ובדבר הסתירות המתירות את עצמן בתוך תהליך של בנייה דיאלקטית מחודשת של "האידיאה". השפעת השקפותיו האנטי-נטורליסטיות של קנט היתה חזקה מאוד על האסכולה האינטואיציוניסטית המאוחרת יותר בתורת-המידות; הבחנתו בין התבונה הטהורה לבין התבונה המעשית, נתקבלה במידה רבה על-ידי הוגי דעות בתורת-המידות, מכל האסכולות.

הפילוסופיה הביקורתית, ובמיוחד "ביקורת כוח השיפוט". היתה בעלת השפעה ניכרת על דרך עלייתה של הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית, במיוחד על זו של פיכטה (Fichte) ושל תלמידיו, אשר התייחסו אל האני – שלא כמו קנט - לא רק כקולט, אלא גם כבורא את העולם.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: קנט עימנואל
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית