התורה האומרת שכל דבר הוא אלוהי וכי האל והטבע זהים. הפנתאיסם מתגלה לעתים קרובות יותר ככלי לביטוי שירי מאשר כמסקנה של טיעון פילוסופי. היוצא-מן-הכלל הגדול בעניין זה הוא שפינוזה (Spinoza). הגדרת העצם שלו מוליכה בהכרח למסקנה שאפשרי קיומו של עצם אחד בלבד, עצם שהוא בהכרח אינסופי. וזאת משום שלא ייתכן כל דבר אחר זולתו שיוכל להגבילו ולקבוע בכך את סופיותו. הגדרתו של שפינוזה את האלוהים, המנוסחת ברוח מסורתית, מייחסת לאלוהים אינסוף תארים, אלא שהישות היחידה של אינסוף התארים היא העצם האחד, כלומר הטבע. יוצא איפוא שמן ההכרח כי הטבע והאל יהיו זהים. תולדות המוניטין של שפינוזה ממחישים את חורפת-הלהב שעליה מהלך הפנתאיסט. מנקודת ראותו של התאיסט, דומה כי הפנתאיסט מעמיד את האלוהים על הטבע ולפיכך הוא במהותו אתאיסט. מנקודת ראותו של הספקן נוקט הפנתאיסט בעמדה דתית ובלתי וודאית ביחס לטבע ונראה בעיניו כתאיסט. כל התורות המטפיסיות, כמו האידיאליסם, הקובעות כי העולם הוא אחדות, נוטות לעבר הפנתאיסם. שכן לפיו העולם הוא יותר מאשר כל אחד מחלקיו הסופיים; ואף אי אפשר שתהיה בנמצא אלוהות מובחנת ונפרדת מן העולם. מותר להניח, כי התמוטטותן של תורות מטפיסיות כאלה שוללת מן הפנתאיסם הרוחני את ביסוסו היחיד.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.