עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של ימי הבינייםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית
פרידמן, ש.


תקציר
חשיבותם ומשמעותם של ימי-הביניים בתולדות המחשבה האנושית הן בכך, שבתקופה זו באו המסורות הדתיות החיות במגע מלא עם הפילוסופיה היוונית. מגע זה היה משותף הן למוסלמים, הן ליהודים והן לנוצרים, ובכל מקרה כתבי אריסטו היו הגורם לכך.
(תקופת ההגות הפילוסופית של ימי הביניים קרוייה גם "סכולסטיקה")



פילוסופית ימי-הביניים
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


חשיבותם ומשמעותם של ימי-הביניים בתולדות המחשבה האנושית הן בכך, שבתקופה זו באו המסורות הדתיות החיות במגע מלא עם הפילוסופיה היוונית. מגע זה היה משותף הן למוסלמים, הן ליהודים והן לנוצרים, ובכל מקרה היה הגורם הפילוסופי הראשי מצוי בכתבי אריסטו ומלווה על ידי זרם ניאו-אפלטוני מעורפל, אשר השפיע על דרכי הפירוש לכתבי אריסטו ולעתים אף התגלה כעמדה עצמאית. כל שלוש הדתות עמדו בפני הברירה לתת עדיפות לתיאולוגיה או לפילוסופיה, או לבחור באפשרות השלישית של יצירת סינתיסה הרמונית בין השתיים. המאמצים ליצירת סינתיסה כזו יצרו את ההגויות המעניינות ביותר של התקופה.

המוסלמים באו במגע עם הפילוסופיה היוונית כאשר הרחיבו את כיבושיהם על פני אסיה הקטנה, לעבר מבואות קונסטנטינופול. אבן-סינא (Avicenna) (1037-980) הצליח ליישב את הקוראן עם גוון מסויים של המשנה הניאו-אפלטונית, הטוענת להאצלת כל הדברים מאת האלוהים; תורתו ההרמוניסטית של אבן-סינא נקטה גם במינוח האריסטוטלי. אבן-רושד (Averroes) (1198-1126) נחשב במשך כל ימי הביניים לפרשן המובהק של כתבי אריסטו, אלא שדבקותו בתורת נצחיות החומר ושלילתו את האלמוות של הנפש הפרטית לא עלתה בקנה אחד עם עקרונות האיסלם המסורתי. לאחר מותו של אבן-רושד, התגבשה תגובה תיאולוגית חריפה, שתוכננה ועובדה כבר על-ידי אל גאזאל (אל-גאזאלי [ [Al Gazali1111-1058); תגובה זו שמה קץ לתקופתה הפוריה של הפילוסופיה הערבית.

ההוגים היהודיים שחיו בארצות מוסלמיות, ובמיוחד בספרד קלטו השפעות פילוסופיות דומות. תורתו של שלמה אבן גבירול (1058-1021), שחיבורו העיקרי היה "מקור חיים", היתה ניאו-אפלטונית בעיקרה. הרמב"ם (1204-1135) כתב את "מורה נבוכים", שהוא ללא ספק הפיתוח המעניין ביותר של הפילוסופיה האריסטוטלית ברוח המונותיאיסם היהודי, והטביע את חותמו אף על תומס אקווינס (Aquinas). תגובה תיאולוגית חריפה שמה קץ גם לספקולציה הפילוסופית היהודית של ימי הביניים.

התקופה הקדומה ביןתר של הפילוסופיה הנוצרית בימי הביניים, החל מסוף המאה הח' וכלה בסוף המאה הי"א, ידעה שהשתחררות הדרגתית, אם כי לא נעדרת-מכשולים, מכבלי הברבריסם של ימי הביניים. הפילוסופיה לא היתה דיסציפלינה בעלת קיום עצמאי, אך מושגים פילוסופיים המשיכו לפרפר בין החיים והמוות בחקר אבות הכנסיה בעיקר בחקר אוגוסטינוס (Augustinus) ובאמצעות עיונים בכתבי בואתיוס (Boethius). את החלקים היסודיים יותר של תורת-ההגיון האריסטוטלית הורו במסגרת שבע האמנויות תחת השם "דיאלקטיקה". והערותיו של פורפירי (Porphyry) בחיבורו "איסאגוז'" (Isagoge) הפנו את תשומת הלב לשאלת היחס בין מושגים כוללים לבין עובדות. השיטה הניאו-אפלטונית של אריג'נה (Erigena) במאה הט' היתה בבחינת מוצר בודד של גאוניות אישית.

המאה הי"ב היתה התקופה אשר בה נתגלו מחדש כתבי אריסטו. הצורך בחומר נוסף למחקר התגלה בבירור בספקולציות של אנסלמוס (Anselm) (1109-1033), בעל ההוכחה האונטולוגית המפורסמת. רוחו הספקולטיבית המזהירה של אבלאר (Abelard) (1142-1079) לא באה לידי מימושה המלא בשל העדר חומר למחשבה ולביקורת. במהלכה של מאה זו ובראשיתה של המאה הי"ג ניתן כבר להשיג את כתבי אריסטו בתרגומים לטיניים. מן הראוי לזכור, שלגבי ימי-הביניים היה אריסטו המקור העיקרי הן למדע והן לפילוסופיה של אותה תקופה; הקמתן של אוניברסיטאות, בפריס ובאוכספורד, היתה אף היא בבחינת אתגר למחקרים שיטתיים רבים יותר.

המאה הי"ג היתה המאה החשובה ביותר בפילוסופיה של ימי-הביניים, שכן תקופה זו מצטיינת בקליטתה הביקורתית של תורת אריסטו. התיאולוגים השמרניים ביותר, המתוארים לעתים כתיאולוגים אוגוסטיניים, שכן הסמכות המדריכה נשארה לגבי דידם אוגוסטינוס, השתמשו בידיעת התורה והמתודה האריסטוטליות, תוך הקפדה ששימוש זה יהיה כפוף למסורת התיאולוגיה הנוצרית. בדרך זו צעדו בונבנטורה (Bonaventura) (1274-1221), אלברט הגדול (Albert the Great) (1280-1206), שהתמסר כולו ללימוד תורתו של אריסטו, ותלמידו המובהק תומס אקווינס (Thomas Aquinas) (1274-1225), שיצר את הסינתיסה הקלסית (בימי הביניים), בין התיאולוגיה הנוצרית לבין הפילוסופיה האריסטוטלית. אהבת השלום שפיעמה בו מאפילה לעיתים על העובדה שהוא היה מוכן להציע שינויים הן בפילוסופיה האריסטוטלית והן בתיאולוגיה הנוצרית, כל אימת שסבר כי אכן שינויים כאלה רצויים. סינתיסה אחרת שהוצעה בתקופה זו היא משל ג'ון דונס סקוטוס (John Duns Scotus) (1308-1266). האריסטוטליאנים הקיצוניים, אלה המכונים לעתים אבן-רושדיסטים בשל דבקותם הבלתי ביקורתית בכתביו של "המפרש", הגיעו בינתיים למסקנות פילוסופיות שאי-אפשר היה ליישבן עם התיאולוגיה. סיגר מברבנט (Siger of Brabant) (לערך 1284-1235) גילה, מתוך יושר אינטלקטואלי למופת את הקשיים שהתלבט בהם, אך אחרים שהגיעו למסקנות דומות נחשדו על-ידי התיאולוגיה הרשמית שהם באים להציע מסקנות פילוסופיות במקום דוקטרינות של אמונה.

בה בשעה שחשיבותו של אקווינס מתבטאת בכך שהוא ניסה לבנות פילוסופיה מטפיסית על בסיס ניסיוני, יש לזכור כי הבסיס הניסיוני זקוק עדיין לניתוח נוסף. במאה הי"ד הביאה ביקורתו של ויליאם מאוקהאם (William of Ockham) (לערך 1349-1290) את הפילוסופיה אל נקודת ראשית מגובשת יותר מבחינה ניסיונית. ייתכן שיש בדבריו משום הזמנה ליצירת מטפיסיקה ביקורתית יותר, אך לא נמצא מי שיקבל על עצמו את האתגר. הפילוסופיה של ימי הביניים נטתה לשקוע ולהתאבן, סביב אותן בעיות עקרות מתורת-ההגיון שנחשבו מאוחר יותר על-ידי הובס (Hobbes) לבעיות סכולסטיות טיפוסיות. שיטתו הניאואפלטונית של ניקולאס מקוזה (Nicholas of Cusa) (1484-1401), היתה שוב בבחינת הישג אישי, בודד.

תחייתה של הפילוסופיה הסכולסטית לאחר הרנסנס, הקשורה בעיקר בשמו של פרנציסקו סוארז (Francisco Suarez) (1617-1548), איננה מתרחשת בגבולות מה שנקרא ימי הביניים; ברם, היתה זו תחייה שנכשלה, שכן לא הצליחה להגיע למישור משותף עם עלייתו של המדע החדש. באשר לתחייה חדשה יותר, עיין ניאו-תומיסם. רוח הפילוסופיה של ימי הביניים מסתכמת לעתים באימרה המתארת את הפילוסופיה בתורת שפחתה של התיאולוגיה; ברם, ביטוי זה הוא משל תיאולוגי שמרני, פטר דמיאני (Peter Damiani) (1072-1007), שהיה להוט לבלום את יומרותיה של הספקולציה הרציונלית. דומה כי אנסלמוס היטיב למצות את רוחה של הפילוסופיה הזו, בדברו על אמונה המחפשת אחר הבנה. הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים, אף שקיבלו כהנחה-מראש את אמיתותה של האמונה הנוצרית, חיפשו בהתלהבות ובהתמדה אחר כל אור חדש שניתן להפיץ על השקפת עולמם מתוך מה שיכלו להפיק מן הפילוסופיה היוונית.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: פילוסופית ימי-הביניים
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית