עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה פוליטיתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית
פרידמן, ש.


תקציר
הפילוסופיה המדינית דנה בנושא המדינה. ניתן להעלות שאלות שונות בנושא: מה משמעותה של המילה "מדינה", שאלה שאולי זהה ואולי לא זהה עם השאלה המטפיסית על טיב ישותה של המדינה; ישנה השאלה על מיון סוגי המדינות, כגון דמוקרטיה, אריסטוקרטיה וכיוצא באלה; ישנה השאלה על מעלותיהם היחסיות של סוגי-מדינות שונים; וישנה השאלה על הנאמנות שהיחיד חייב למדינה, והצדקת הנאמנות.



פילוסופיה מדינית
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


מושג שנחשב באורח מסורתי לנושא נרחב ובלתי-מוגדר, הכולל בתוכו שאלות שונות מאוד זו מזו. מובן מאליו שהפילוסופיה המדינית חייבת להכיל בתוכה, באופן זה או אחר, דיון על המדינה; אך אפשר להעלות שאלות שונות מאוד על המדינה. ישנה השאלה ההגיונית והניתוחית בדבר משמעותה של המילה "מדינה", שאלה שאולי זהה ואולי לא זהה עם השאלה המטפיסית על טיב ישותה של המדינה; ישנה השאלה על מיון סוגי המדינות, כגון דמוקרטיה, אריסטוקרטיה וכיוצא באלה; ישנה השאלה על מעלותיהם היחסיות של סוגי-מדינות שונים; וישנה השאלה על הנאמנות שהיחיד חייב למדינה, והצדקת הנאמנות. אין ספק שכל השאלות האלה, ושאלות אחרות, נחשבו בעבר כחלק מן הפילוסופיה המדינית, ולמרבית הצער אירע לעתים קרובות למדי שגם לא הובחנו זו מזו, במיוחד יש לציין, כי המשימה העיונית של הניתוח והמיון הופרדה אך לעתים רחוקות משאלות הערכתיות מאז שאפלטון הגדיר ב"מדינה" את האוליגרכיה ואת הדמוקרטיה כעיוותים הולכים וגדלים של האריסטוקרטיה. אין ספק בכך שחלק ניכר מן התעמולה המדינית הכללית מתחפשת כניתוח עיוני; כך, למשל, מתיימר רוסו להראות ב"אמנה החברתית" שלו, שלא תיתכן חובת ציות לחוק אלא בתוך צורה קיצונית מאוד של דמוקרטיה, דעה שספק אם היה מחזיק בה אלמלא חשב את הדמוקרטיה לנעלה שבץ צורות הארגון המדיני. מטעמים אלה קשה לתת תיאור קצר למה שנלמד תחת הכותרת של פילוסופיה מדינית, או לתאר את שיטותיה ומטרותיה תיאור מאוחד.

בכל זאת, דומה כי מוסכם על הכל ששתים הן השאלות העיקריות והשכיחות ביותר בפילוסופיה המדינית ולהן נקדיש מידת-מה של תשומת לב. ראשית עולה הבעייה, מהו היסוד לחובת הציות לסמכות האזרחית, היינו השאלה, מדוע חייבים אנו לציית לחוק ולמימשל. יש להבחין הבחנה חדה בין השאלה הזאת לבין השאלה האחרת, מדוע בני אדם מצייתים בפועל לחוק ולמימשל, ובינה לבין השאלה הנוספת – מדוע נכון הוא לציית להם. השאלה השניה - מדוע בני אדם מצייתים בפועל לחוק ולמימשל – היא שאלה השייכת לתחומיהן של הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והתשובה היא שבני-אדם מצייתים לחוק מכל מיני טעמים משונים וגם מטעמים רציונליים יותר; השאלה ,מפני מה נכון הוא לשמור על החוק היא שאלת שכל מעשי, ותשובה חלקית היא שמשתלם לציית לחוק, שאם לא כן אנו צפויים לעונש מידי אלה המחזיקים בידיהם כוח רב משלנו; אך כאשר אנו ניצבים כנגד כוח עדיף על שלנו, כי אז אין חובה עלינו לציית מטעם זה - שכן השכל המעשי אומר לנו במקרה זה, כפי שהראה רוסו, לציית כאשר אנו מוכרחים ולא לציית כאשר אנו יכולים. הפילוסופיה המדינית איננה נותנת את דעתה לא לשאלות מן הסוג הראשון - הסוציולוגיות, ואף לא לשאלות מן הסוג השני – שאלות של שכל מעשי או זהירות; הפילוסופיה המדינית נותנת את דעתה ליסודות של חובתנו לציית.

אם נשאל כיצד הגענו לכך שאנו חייבים לציית למישהו, הרי שהתשובה הפשוטה ביותר תהיה: הגענו לידי כך כיוון שהבטחנו לציית; דומה כי מתקבל על הדעת לטעון שזאת הדרך היחידה שבה אנו יכולים להטיל על עצמנו חובת ציות כלפי איש פרטי. זהו סוג השיקול המוליך אל תורת האמנה החברתית כתשובה לבעייה של חובת הציות.

לתאוריה של האמנה החברתית יש צורות רבות, שהמשותף ביניהן הוא כמעט רק בכך, שכל מי שמוטלת עליו חובה של ציות אזרחי חב אותה בתוקף אמנה שהיחיד קיבל על עצמו לציית לה בהתחשב בהנאה הצפויה לו עקב היותו שייך לחברה. בתורתו של הובס (Hobbes) נכרתת האמנה על ידי כל האזרחים העתידים והמתחייבים לציית לריבון, שאין לו עצמו חלק באמנה כל זמן שהוא מגן עליהם בהצלחה; אצל לוק (Locke) קיימת אמנה מדינית משנית בין הממשל לבין האזרחים, המגבילה את חובותיהם וזכויותיהם של שני הצדדים; לדעת רוסו נכרתת האמנה בין בני-אדם שיכוננו את עצמם כאסיפה ריבונית - ואותם בני אדם יהיו גם ריבון וגם אזרחים. הנקודה העיקרית המעניקה לאמנה החברתית את כוח משיכתה היא - שחובת הציות במדיניות מוסברת על-ידי המושג הפשוט והמובן של הבטחה.

תורת האמנה החברתית עוררה במהרה ביקורת, אשר טענה כי הדעה שמדינות מבוססות על אמנה מנוגדת לעובדות ההיסטוריות ואפילו אם היתה חובה לחברים המקוריים של מדינה לציית לאמנה, הרי שיורשיהם אינם צד באמנה זו ואינם קשורים לחובות הנובעות ממנה. תורת האמנה החברתית, בהתייצבה כנגד קושי זה, מסתמכת לרוב על הרעיון של אמנה סמויה, מובלעת, אמנה שבכוח; לעתים קרובות נאמר, למשל, שמי שחי במדינה מסויימת ונהנה מן היתרונות החברתיים האזרחיים המוענקים לו על-ידיה, הרי שהוא מבטיח במובלע לציית לחוקים. יום יצא כנגד טענה זו במסתו המפורסמת "האמנה המקורית" (The Original Contract), באמרו שהיא דומה לדעה כי איש הנחטף לשרת בספינה ואינו קופץ לתוך הים מבטיח במובלע לציית לסמכותו של הקברניט.

אך הטענה הרצינית ביותר כנגד תורת האמנה היא זאת המובילה ישירות אל התורה התועלתנית של ציות. אם נשאל מפני מה עלינו להבטיח לציית לסמכות האזרחית, אומר יום, התשובה המתקבלת ביותר על הדעת היא שבעשותנו כן אנו מסייעים לאושר הכללי, באשר הסדר האזרחי הוא הכרחי למען האושר האנושי; אך במקרה זה, ממשיך יום, ההבטחה היא מיותרת, שכן אין לנו סיבה מיוחדת לא לחשוב את האושר הכללי כנימוק הישיר לציות האזרחי. זוהי התשובה התועלתנית המקובלת על יום: חובתנו לציית כיוון שהציות לחוק ולסמכות הקיימת הוא הכרחי, אם אין אנו רוצים לעבור למצב של אנרכיה, שהיא גרועה כמעט מכל צורה של ארגון חברתי; לא קיימת שום חובה מדינית מיוחדת לציית, אלא שהציות הוא אמצעי הכרחי למען מימוש חובתנו המוסרית כלפי הזולת. השקפה זו מקובלת במהותה אפילו על הוגים אידיאליסטיים, כדוגמת גרין. (T.H. Green).

הן תורת האמנה החברתית והן התורה התועלתנית אודות נימוקי הציות מתאימות מטבען לתשובה מסויימת אחת לשאלתנו העיקרית השניה, בדבר טיבה של המדינה. לפי שתי ההשקפות הללו, המדינה היא המצאה המוצדקת על ידי יכולתה להבטיח את רווחתם של הפרטים המרכיבים אותה; לפי תורת האמנה החברתית אין המדינה אלא מכונה שהמציאו אותה למטרה הזאת; על פי שתי ההשקפות אין במדינה מאומה מעל ומעבר לפרטים המהווים אותה. אך ישנה גם השקפה אלטרנטיבית על טיבה של המדינה, זו המכונה לעתים קרובות התיאוריה האורגנית, שמטבע הדברים היא מלווה על-ידי השקפה שונה ביחס לחובת הציות. המדינה, לפי השקפה זו, היא אחדות אורגנית טבעית והאדם הוא בעל-חיים מדיני במובן זה שלפי מהותו, הוא חלק בלתי-נפרד מחברה ולא פרט העשוי להתחבר וגם לא להתחבר אל זולתו; המדינה דומה יותר למשפחה שיש בה לאב, לאם ולילדים תפקידיהם הטבעיים; ונוכל אף להשוות את יחסו של האדם היחיד אל המדינה ליחס של היד אל הגוף. אין אנו יכולים להבחין בין שלומה וזכויותיה של היד לבין שלומו וזכויותיו של הגוף, כיוון שהיד היא יד רק עד כמה שהיא פועלת כיסוד בתוך אחדותו של הגוף; אף אין אנו צריכים לנסות להבחין את זכויותיו ואת שלומו של היחיד משלומה של המדינה, שכן שלומו הסופי של היחיד הוא שלומו של האורגניסם המדיני, שרק בתוכו יכול הוא להתפתח בשלמות. בהינתן השקפה זו על המדינה, יהיה זה חסר שחר לשאול מפני מה על האזרח לציית לסמכות האזרחית, כפי שאין כל טעם לשאול מפני מה על היד לציית להוראות הגוף; האמת היא שהפרט מממש את עצמו ומגיע לידי חירותו רק תוך כדי פעילותו בתוך המדינה. השקפה מעין זאת נרמזת לפעמים, אף כי אינה נקבעת במפורש, על ידי אפלטון ואריסטו. ההשקפה הפכה למקובלת ביותר בגרמניה בראשית המאה הי"ט, כאשר הפטריוטיות שנבעה מן המלחמה בצרפת, התנועה הרומנטית והנטיה המוניסטית הכללית של האידיאליסם, הוליכו הוגים כדוגמת הגל ופיכטה לקבלת השקפות מסוג זה, אשר הן מצידן עלולות להוליך על נקלה למדיניות טוטליטרית.

כאמור, אין בסקירה קצרה זו כדי מתן תמונה שלמה או אף תיאור בקווים כלליים של תחום הפילוסופיה המדינית; אך ייתכן שיש בה כדי להצביע על העמדות המרכזיות שמהן צומחות התורות המדיניות ועל יסודותיהן.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: פילוסופיה מדינית
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית