(1902-1994). נולד בוינה ושימש כמרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטת ניו-זילנד בין השנים 1937 - 1945. מאז הוא מכהן כפרופסור לתורת ההגיון ולמתודה מדעית בבית הספר לכלכלה של לונדון. תרומותיו העיקריות הן בתחום תורת ההגיון של המדע. אף-על-פי שמעולם לא הצטרף אל המגמות הפנומנליסטיות של החוג הווינאי או לפירושים האינסטרומנטליים שניתנו לתורה מדעית על-ידי כמה מן הדבקים באמפיריציסם הלוגי, בכל זאת דומה הנטיה הכללית של הגותו לנטיות הקשורות בתנועה פילוסופית זו.

בסיפרו הראשון, "ההגיון של המחקר"(Die Logik der Forschung), שראה אור בשנת 1934 ותורגם לאנגלית ב-1959 תחת השם "ההגיון של הגילוי" (The Logic of Discovery), מגדיר פופר את הטענות המדעיות בתורת אלה השוללות את ההנחה, כי מה שניתן להעלות על הדעת באורח הגיוני אמנם מתממש בפועל. בהתאם לכך, כדי שטענה תחשב לטענה מדעית, אין זה מספיק שתימצא עדות תצפיתית המאשרת אותה; לגבי טענה כזאת חיוני הדבר שתהיה מסוגלת להיות מופרכת על-ידי אירוע כלשהו הנתפס בחלל ובזמן, אשר אם יתרחש, ידגים אפשרות אשר הטענה הנדונה מוציאה אותה מכלל האפשר. לדעת פופר, תכונה זו של הטענה המדעית היא הקובעת את התחום בין מדע לבין מטפיסיקה. הוא מציע איפוא גירסה משופרת בהגדרת מושג השכיחות היחסית של ההסתברות, כדי להפוך את הטענות ההסתברותיות לבנות-הפרכה, ובאופן שכזה לטענות מדעיות; ברם, הוא מנסח גם תורה על ההסתברות הלוגית, שבניגוד למושג השכיחות, היא נחשבת בעיניו כשייכת למשימה של הערכת עדויות, להיפותיסה מסויימת (ראה: קרנאפ). נוסף על כך מכיל הספר ביקורת חריפה כלפי השקפתו של בייקון ביחס להליכי המדע (הקרויים בפיו אינדוקציוניסם"), והוא מעלה את הטענה כי המתודה ההיפותטית-דדוקטיבית היא המאפיינת את המדע המודרני.

דומה כי פופר ידוע יותר כמחבר הספר "החברה הפתוחה ואויביה" (The Open Society and its Enemies), שיצא לאור לראשונה בשנת 1944 והופיע במהדורה שניה בשנת 1950. אף-על-פי שהוא מכיל הרהורים רבים על המדע ומבנהו ההגיוני, בכל זאת מהווה הספר בראש וראשונה ביקורת מקיפה על אותן הפילוסופיות החברתיות (בעיקר על אלו של אפלטון, הגל, ומרכס) המצמצמות למינימום את הערכת כוח-יצירתו של המאמץ האנושי והאינדיבידואלי ומאמינות בחוקים של התפתחות היסטורית בלתי-נמנעת.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.