הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
במאמר מתוארת תופעת קטל עוללים על ידי בני מינם ( קאניבליזם ) אצל בעלי חיים. התופעה נחקרה ונצפתה אצל עופות יונקים וחרקים. במאמר תאור התופעה וסקירת ההסברים המקובלים לקיומה.



קטל עוללים
מחברים: נדב לוי; אודי רן



 

קטל עוללים אצל האריות


האריה הגדול ישב בנחת בראש התל, צופה על מרחבי הסוואנה האפריקנית. הוא העיף מבט שאנן על הטריטוריה שכבש לפני שלוש שנים, ואל להקת הלביאות "שלו" שטיפלה בצאצאיו. הוא הניח את ראשו על העשב, כשלפתע התקרב אליו אריה צעיר וגדול, נוהם כלפיו נהימות של התגרות, גורף ברגליו את העשב בעצבנות, קורא תיגר. בעל הנחלה התרומם וענה לקריאה; הוא הבין, כפי שהבין במקרים קודמים, שבשביל כבוד צריך לעבוד. הלביאות הרגישו שמשהו חשוב מתרחש, משהו שכרגע עדיין אין להן חלק בו, אבל לתוצאותיו משמעות רצינית. הן עמדו מרחוק והתבוננו. קרב קשה התפתח בין השניים; הם התגלגלו על החול, לופתים זה את רעמתו של זה, מנסים להגיע להכרעה. החכמה והניסיון לא עמדו מול האתגר והנעורים. הבוגר נאלץ לנטוש את המערכה, כשעל פניו סימני הקרב. גם מצבו הפיזי של הצעיר לא היה משופר במיוחד, אבל למי אכפת כשלהקת לביאות עומדת וממתינה לבאות. הצעיר סימן את ניצחונו, התקרב ללהקה, ובלי להתמהמה החל לקטול את צאצאיו הקטנים של קודמו.

"להסתכל על הטבע בלי להתערב" זה כלל ברזל שסיגלו לעצמם חוקרים, ובעקבותיהם גם צלמי הטבע. אבל כדי לנהוג לפי "כללי ברזל", צריך לפעמים לב של אבן. הטבע, ש"ידע" לתת לעוללים חסרי הישע מראה כזה שמרכך גם את לבם של הקשוחים שבבעלי החיים כמו בני האדם, לא הצליח לפתור את הקושי שבסדרי החיים שלפיהם לגורים לוקח זמן לגדול, ואימהות שמייצרות חלב לא מתייחמות, וזמני השלטון של זכרים בכירים על טריטוריות, קצובים עד להדחתם על ידי הדור הבא.


האריה קוטל את גוריו של קודמו כיוון שהוא "יודע" שכל זמן שהלביאה מטפלת בגורים היא לא תתייחם. הוא גם "יודע" שזמן קצר לאחר הקטל היא תהיה מוכנה להזדווג. שעון הזמן שלו עובד, ובתקופת שלטונו הוא חייב "לייצר" כמה שיותר צאצאים, והם חייבים להספיק לגדול לפני שיבוא הבא בתור. אולם, למרות שהנקבה מוכנה להזדווג אתו כבר למחרת היום, ולמרות שהם יזדווגו אז כ-150 פעם בתוך יממה אחת, היא לא תיכנס להיריון אלא לאחר כ-134 ימים מיום לידת הגורים הקודמים. זה לא שהוא לא תורם כלום לקיצור זמן ההמתנה האמיתי, כי לו מתו הגורים מסיבה אחרת והוא היה מזדווג אתה מיד לאחר מכן, היא הייתה מתייחמת רק לאחר כשנה מיום מות הגורים, או לאחר כ-560 ימים באם הגורים הצליחו לשרוד. מהבחינה הזאת, נראה שהפשע משתלם...

בסיפור האריות יש הרבה שאלות שקשה לענות עליהן, אלא בתאוריות שהן נכונות באותה מידה שהן יכולות להיות שגויות. ייתכן, טוענים ד"ר קרייג פאקר ואשתו אן פוסי - המנהלים כבר יותר מ-30 שנה מחקר על האריות בפארק הלאומי סרנגטי ובמכתש נגורונגורו בטנזניה - שהנקבה מזדווגת עם האריה או האריות (במקרה שעל הלהקה השתלט יותר מאריה אחד), כדי לבחון את טיבם. ייתכן שהזדווגויות הסרק נועדו להרגיע את האריות והן למעשה רק חלק מ"מבחני הקבלה" שהלביאות עורכות לזכרים החדשים: כיצד הם מגנים על הנחלה? האם הם משתתפים באופן פעיל ועקבי בהשגת מזון עבור הקבוצה? למרות שנות המחקר הרבות, המנגנונים ההורמונליים המעורבים בתהליך והמונעים את ההתעברות המידית עדיין אינם מובנים, כי הרי ידוע שהאריות יודעים לזהות את העובדה שהנקבות מתייחמות בעזרת הריח המיוחד לייחום. אם הנקבה אכן מתייחמת - מה מעכב את התעברותה?

בנוגע לשאלה איך יודעים האריות המשתלטים שהגורים שהם קוטלים אינם הגורים שלהם, הרי זו להקה זרה ומשערים שהזכרים מזהים את ריח הגורים שלהם ואת ריח הלביאות, ואילו בלהקה שזה עתה נכבשה ריח הגורים זר.

מחקרי השדה בסרנגטי הראו שבדרך כלל אריות זרים קוטלים את גורי האריות האחרים לאחר ששני אריות או יותר, המשוטטים בלי טריטוריה ובלי להקת לביאות משלהם, משתלטים על להקה ומדיחים ממנה את הזכרים השליטים. הם נוהגים לסמן את גבולות הטריטוריה החדשה שלהם על סימני הזכרים הקודמים, כדי להבהיר שהשתנו סדרי עולם וכדי להראות ללביאות מי הבוס החדש, בהנחה שהן צופות ומתבוננות במעשיהם. בדרך כלל נמצאות הלביאות בזמן ההשתלטות במקום מסתור, לשם הן נמלטות מפני האריות הזרים. פרט לקטל הגורים מגרשים השליטים החדשים את הכפירים הצעירים שלא הומתו. חלק מהכפירים לא יצליחו לשרוד ללא עזרת אימהותיהם, אבל רק לעתים נדירות עוזבות האימהות את הלהקה בעקבות הכפירים המגורשים.

במקרים מאוד נדירים מתקיימת בקרב הלביאות המטפורה המוכרת, והן "נלחמות כלביאות" כדי להגן על עולליהן גם מול האריות הפולשים. בקרב כזה סיכוייהן לנצח קלושים, ולרוב הן נכנעות בלי שיצליחו למנוע את הקטל. אבל לפעמים, אם מספרן רב, הן מסוגלות להבריח את האריות. במקרים מסוימים מסתירות הנקבות את הגורים הקטנים, וכדי לא לחשוף אותם הן נמנעות מלהתקרב אליהם במשך הזמן שבו הזכרים פעילים. גם במקרה הזה סיכוייהם של הגורים לשרוד לא גדולים, כיוון שבגילם הם לא יכולים להתקיים זמן רב ללא מזון. ככל שקואליציית הזכרים גדולה יותר, פוחתים סיכויי הגורים. תמותת הגורים בסרנגטי כתוצאה מקטל עוללים בידי אריות זרים נאמדת בכשליש מהגורים. בניגוד להתנהגותם כלפי גורים זרים, בתצפיות השדה נמצאו אריות שהפגינו "התנהגות אבהית" כלפי גוריהם, עובדה העולה בקנה אחד עם רעיון "ברירת השארים/קרובים", הטוענת שבעלי חיים מסייעים לצאצאיהם הנושאים את הגנים שלהם ובכך מבטיחים את עתידם של הגנים.

בתוך קואליציית האריות קיימים "הסכמים ג'נטלמניים" שנועדו לחזק את הברית ביניהם מול אריות זרים. במסגרת ההבנות הזכרים אינם נלחמים ביניהם על הגישה לנקבות מיוחמות; הראשון שמאתר לביאה מיוחמת זוכה בה, והשאר ממתינים ללביאה המיוחמת הבאה בתור.

קיימות עדויות נדירות גם על מקרים שבהם טרפו לביאות גורים מלהקה זרה שאליה הן ניסו להצטרף. ככלל, הלביאות לא מקבלות חברות חדשות ללהקה. כאשר לביאה חדשה בכל זאת מצטרפת, היא עלולה לטרוף גורים. ההערכה היא כי הלביאות הזרות הורגות את גורי הלביאות שבלהקה כדי להגדיל את הסיכויים שהגורים שלהן ישרדו, מאחר שפחות לביאות יהיו מטופלות בגורים ויותר לביאות יהיו כשירות וישתתפו בציד.

המחקר בנושא קטל העוללים החל דווקא בקרב מיני מכרסמים, ורק מאוחר יותר התגלה שהקטל קיים אצל האריות ואצל נציגים אחרים במשפחת החתוליים, כמו הטיגריס, הפומה, השונר והאוצלוט הדרום אמריקני. עיקר העניין בתופעה בקרב החתולים הגדולים היה כמובן אצל האריות, בגלל עצמת התופעה ואולי גם כיוון שהאריות נחשבו לבעלי חיים אציליים בעלי תוארי כבוד מהסוג שלא מתחבר עם קטל עוללים.

גיורא אילני, זואולוג ישראלי שניהל מחקר מעמיק על הנמרים במדבר יהודה, אסף עדויות מעניינות שלפיהן עלול הזכר לטרוף גורים, אך לא את גוריו, כנראה במטרה לזרז את ייחומה הבא של הנקבה, על אף שהנמרים הם בעלי חיים יחידאים (סוליטרים). כמו לאריות, גם לנמרים אין עונת ייחום מוגדרת, וכשהנקבה מתייחמת הם מזדווגים יותר מ-200 פעמים במשך כחמישה ימים. חסרונן של העדויות לקביעת תאוריה מוצקה יותר הוא במספר הפרטים המצומצם שעליהם נערך המחקר. בשלהי שנות ה-80 סומנו במשדרים שני זכרים ושתי נקבות, שסייעו לעורכי המחקר לבדוק את ההסתברות שאת הגורים טרף הזכר האחר, ואכן האירועים העידו שכך היה. גיורא אילני העלה את האפשרות המעניינת שזכרי הנמרים נוטלים חלק בשמירת הצאצאים שלהם בדומה לאריות.


 

קטל עוללים אצל מכרסמים


קטל עוללים לא שייך למערכת הרגילה של יחסי טורף נטרף, שבה מין אחד טורף את המין האחר כדי להתקיים. אצל מכרסמים ידועים מקרים רבים שבהם נקבה אכלה את גוריה כתוצאה מחרדה ומתח מתמשכים. באחת התצפיות הוחדרה מצלמת וידאו זעירה לקנה של חולדת שדה כדי לתעד את דרך הטיפול וההתנהגות שלה בזמן ההמלטה ולאחריה. בלי שהתכוונו, צפו החוקרים בתהליך מעניין: נמייה ניסתה לחפור את דרכה פנימה אל תוך המחילה. לאחר שהתייאשה החליטה הנמייה להמתין בסבלנות בפתח המחילה. החולדה נשארה והניקה את הגורים. מדי פעם היא התקרבה לפתח כדי לראות אם הנמייה עדיין שם, וכשראתה שכן - חזרה אל הגורים. ההנקה המתמשכת התישה אותה, וגם ייצור החלב השתבש. כתוצאה מכך החלו גם הגורים להיחלש. ביום השלישי הריחה החולדה את כל הגורים, בחרה את החלש ביותר שביניהם ואכלה אותו. גם למחרת היום פעלה החולדה בצורה דומה. לאחר ימים מספר, כאשר התייאשה הנמייה מהמצור והסתלקה, נותרו שני גורים בריאים וחזקים, וגם החולדה הייתה במצב גופני סביר ויצאה החוצה. להבדיל מהסיבה שבעבורה קוטל האריה את הגורים של האריה האחר, אכלה החולדה את גוריה שלה כדי לשרוד.
מאז נצפו מכרסמים נוספים טורפים את גוריהם, וברוב המקרים סיבת הקטל הייתה מצבי מתח או מלחמת הישרדות. למרות ה"מוסר הנמוך" שהפגינה החולדה, מבחינה הגיונית היא פעלה בחכמה שמזכירה את דרך ההתנהגות של בני אדם במצבים קיצוניים. זכור המקרה של המטוס שנפל בהרי האנדים. הניצולים אמנם לא הרגו את חבריהם כדי לאכול, אבל כשהללו מתו - אכלו השורדים את בשרם. במקרים אלה מוגדרת התופעה כחלק מ"קניבליות הישרדותית", כלומר בעלי חיים שהורגים ואוכלים כדי לשרוד.

מעניין כי נקבות עכבר, למשל, חשות באופן בלתי מוסבר אם זכר המתקרב למאורתן הוא קוטל תינוקות או לא. אם הוא כזה, הן מזנקות לקרב אמיתי כנגדו. יש הטוענים כי אפילו גורי העכבר צווחים יותר בנוכחות קטלן כזה, עובדה המצביעה על למידה מהירה של הסכנות האורבות להם.
הגרבילים, חיות מחמד נפוצות שנמצאות באלפי בתים בישראל, אינם דגם אידאלי להורות טובה. גם הזכר וגם הנקבה לא מהססים לפני שהם סועדים את לבם בגורים של זוגות אחרים. לטבע נוצרה בעיה איך למנוע מהם לטרוף את צאצאיהם שלהם. הרי גור בן יומו של משפחה זרה, ששימש עד היום מזון טוב, לא שונה מהצאצא שלהם שהופיע פתאום כאילו משום מקום, וריחו עדיין כריח כל הגורים האחרים. כדי למנוע את הפגיעה בצאצאיהן עוברות הגרביליות שעות ספורות לפני ההמלטה שינויים הורמונליים שמבטלים אצלן את דחף הטריפה והופכים אותן לאימהות למופת. הזכרים מושפעים מהשינויים ההורמונליים שמתבטאים אצלן גם בריח, וגם הם חדלים לטרוף. עד כדי כך חזקים השינויים שמתחוללים בהם, שהם מוכנים בזמן הזה לקבל אליהם גם גורים של נקבות אחרות, והנקבות אפילו מוכנות להניק אותם. הסיבה לכך היא שהאם המוכנה לקראת צאצאיה לא יודעת לזהות את ריח הגורים, לא שלה ולא של אחרים, ולכן היא מקבלת אותם כגוריה שלה. ברגע שהיא ממליטה, היא לומדת להכיר את הריח של גוריה וחדלה לקבל גורים זרים. התכונה הקניבלית של הגרבילית חוזרת שבוע בערך אחרי ההמלטה. ברגע שהיא מזהה את הגורים שלה באופן ברור ואין יותר חשש שהיא תטרוף אותם, יהפוך כל גור צעיר שיחלוף בקרבתה למזון שאמור להשלים את החלבונים שגופה צרך בזמן ההיריון ובזמן ההנקה. לזכר לוקח זמן רב יותר להכיר את צאצאיו, ולכן גם תקופת ההשהיה שלו מהקניבליות ארוכה יותר, מה גם שרמת החלבונים בגופו לא נפגעה והוא גם לא מניק.

סנאי הקרקע חיים בדרך כלל בקבוצות, והם למדו להפיק מזה תועלת. בשעת סכנה הראשון שיגלה טורף יזהיר את כל הלהקה, ואם הטורף הוא עכסן (נחש ארסי), למשל, הם גם יתאגדו יחד כדי להבריח אותו. עד כאן הם חברותיים למדיי. הסנאים ניזונים בדרך כלל מזרעים ומפירות, וכדי להשלים חלבונים הם יכניסו פה ושם גם לטאה לתפריט. כך הם ינהגו עד שהמצב ישתנה, ושינוי מצב לצורך העניין הוא היריון. כשהסנאית ממליטה היא בוחרת לעשות זאת במחילה עמוקה. בתקופה הראשונה שלאחר ההמלטה נשארת האם עם הגורים היונקים. שלא כמו אצל זוגות אחרים, הזכר לא שש להביא לרעייתו מזון בתקופת ההנקה, וכשהרעב מציק היא יוצאת לזמן קצר לחפש מזון. אם במקרה (מה שבדרך כלל קורה) יוצאים מהמאורה באותו זמן צאצאי נקבה אחרת מאותה להקה, קיים סיכוי סביר שהאם המניקה תבחר גם בהם כמזון להשלים את החלבונים הנחוצים לה.


 

קאניבליזם אצל כרישים


בדומה לקטל עוללים בידי פרטים בוגרים, קיימות אסטרטגיות שבהן כדי לשרוד, הורג ה"עולל" הגדול יותר את אחיו. זחלי עשים, למשל, הגדלים בתפוח, אינם מאפשרים ליותר מזחל אחד לשכון בתפוח. החזק מביניהם ניזון מאחיו ושורד. תופעה קיצונית ומעניינת יותר מתקיימת אצל כרישים טיגריים חוליים. לנקבה יש שני רחמים שבכל אחד מהם מתפתחות עשר ביצים. הכרישון הראשון שבוקע מהביצים שוחה בנוזל הרחם וטורף בהתחלה את הביצים, ולאחר מכן את הכרישונים שבוקעים. לעובר שנמצא ברחם יש מערכת שיניים חדות ומפותחות. בניתוח נקבת כריש בהיריון שנתפסה ברשת מצאו החוקרים כריש קטן חי, כשבבטנו חלקים מאחיו שאותם טרף בעודו בבטן. כשנחקרה התופעה התברר שהיא חוזרת על עצמה במקרים רבים, והעובדה שנקבה משריצה צאצא אחד לא מלמדת על מספר הצאצאים שהתפתחו בבטנה, אלא על העובדה שהחזק שרד את מלחמת ההיריון. ד"ר גרנט גילמור, חוקר כרישים, נעזר בספינת דיג כדי להוציא כרישה בהיריון מהמים. החוקר החדיר אל תוך רחמה מצלמה זעירה, ובאמצעותה ראו כיצד טורף כרישון את אחיו הקטן יותר ששחה אף הוא בנוזל הרחם. ד"ר גילמור הוציא בניתוח את הכרישון מהרחם, ובבטנו נתגלו שאריות אחיו. עצם העובדה שלנקבה יש שני רחמים שבהם מתפתחים שני עוברים קניבלים במקביל מראה שהממצא לא מקרי. שני האחים לא נפגשים עד ליציאה המדורגת למי הים. הכריש יוצא לים מצויד במערכת שיניים קטלניות מוכנות לצוד. למיני כרישים אחרים שאצלם תופעת הקניבליות לא קיימת, יש מספר ולדות גדול יותר. הוולדות האלה קטנים יותר וסיכוייהם לשרוד קטנים יותר.


 

תופעת קטל עוללים אצל העופות


עקרון "הגדול זוכה בכל הקופה" קיים גם אצל העופות, כמו למשל הקוקיות והאימהות המאמצות שלהן, או הזרונים. הקוקיות מטילות את ביציהן, כידוע, בקניהם של עופות אחרים. מיד לאחר הבקיעה מחסל גוזל הקוקייה, שהוא גדול בהרבה מאחיו החורגים ולעתים גם מאמו המאמצת, את כל הגוזלים האחרים, כדי לזכות בכל תשומת הלב של האם המאמצת בעל כורחה. החשבון שהגוזל "עושה" הוא פשוט: כמות המזון שהוא צריך כדי להתקיים גדולה מזו שהאם יכולה לספק לכל "אחיו" גם יחד. לא יהרוג - לא יחיה. האם רואה את שעושה הגוזל, אבל היא אינה עושה דבר כדי להציל את צאצאיה, כיוון שגם עליה פועלים חוקי ההישרדות, וגם היא מבינה שאם הגוזל הגדול, שהסיכויים הטובים ביותר לשמר את הגנים שלה נמצאים בו, ישרוד - היא עשתה את שלה להפעם.

אצל הזרון והעיט הזהוב - עופות דורסים גדולים - בוקעים הגוזלים בהפרש של יום עד ימים אחדים זה מזה. בתקופת שפע ישרדו כל הגוזלים, לאחר שההורים מצליחים להאכיל את כולם. בתקופה פחות טובה יש ליום הזה משמעות קריטית בנוגע ליכולתם של הצעירים יותר לשרוד. הם צריכים להיאבק על המזון שמביאים הוריהם. הגוזל הבכור מצליח להשתלט על המזון בכל המקרים, ובתוך ימים מת הקטן שבגוזלים. במקרה של הזרון, נצפתה האם שזיהתה את הגוזל המת קורעת את גוזלה ומחלקת את בשרו לנותרים, כאילו היא "יודעת" שכשהמצב קשה אסור לבזבז מזון טוב. גם הנותרים נלחמים ביניהם על המזון, ולמעשה מעבירים את רוב זמנם בקרבות. בתקופות קשות הסיכויים של הקטן יותר לשרוד, קטנים. לאחר מותו - אוכל אותו הבכור. ייתכן שאסטרטגיית ההישרדות של הדורסים "התכוונה" מראש שרק צאצא אחד ישרוד, והגוזל השני הוחזק כרזרבה, ונועד מראש לזכות בחייו רק במקרה שהראשון משום מה לא ישרוד, או במקרה שהביצה הראשונה לא תופרה. "אפקט קין" מתבטא לפעמים גם בהרעבה מכוונת של הגוזל הצעיר או החלש בידי אמו, שלא תהסס לבתר אותו מיד לאחר מותו, ולפעמים גם לפני.
הזנבן הערבי, ציפור שיר טריטוריאלית שחיה באזורים מדבריים, הוא עוף חברותי, המקיים מערכת חברתית מורכבת. קואליציות נרקמות בין זכרים לחוד ובין נקבות לחוד, ובתוך כל אחת מהקואליציות ברור לכולם מעמדו של כל פרט, אם כי הוא משתנה לעתים מזומנות. קורה שנקבה בכירה במדרג החברתי תתקוף נקבה נחותה ממנה שהתיישבה להטיל ביצים בקן, ותגרש אותה. לנקבה שגורשה קצת קשה להחזיק בביצה שעמדה להטיל; היא נמלטת לעץ סמוך ומטילה את הביצה מחוץ לקן. הביצה נופלת על הקרקע ומתנפצת. נצפו מקרים שבהם זיהתה הבכירה שהביצה כבר הוטלה בקן, והיא שברה את הביצים ואפילו השליכה גוזלים חיים מתוך הקן.


 

קטל עוללים אצל קופים


חקר תופעת קטל העוללים אצל קופים כמו הלנגורים, הגורילות והשימפנזים, שהם בעלי חיים נבונים שבהרבה מקרים אנחנו משווים את דרך התנהגותם לשלנו, בני האדם, עורר תהודה רבה. קרבתם לבני האדם וההרגשה שמה שקורה שם עלול לקרות או אולי קרה אצלנו, גורם לנו אי נוחות מסוימת. הראשונה שזיהתה את תופעת קטל העוללים אצל הלנגורים בצפון הודו הייתה החוקרת שרה הרדי, שעשתה עבודת מחקר על הלנגור המצוי. הקופים האלה קדושים להודים (במיתולוגיה ההודית, הנומן הוא האל-הקוף), ולכן הם זוכים למזון חינם ובשפע. חלק מהאוכלוסייה חי בטבע ביערות הגשם ההרריים שבצפון הודו, אבל אחרים זיהו את "הבשורה" שהם מביאים למאמינים והחלו לדרוש בתמורה מזון. רבים מהם פלשו ליישובי האדם, שם הם מוגנים בגלל קדושתם. "הלנגורים העירוניים" שקיבלו מזון בשפע, התרבו באופן מואץ והגיעו להתפוצצות אוכלוסין בכפרים ובערים הגדולות, במיוחד בקרבת האתרים הקדושים. בתוך זמן קצר החלו התנגשויות בין פרטים על מקומות לינה, על מזון ועל מנהיגות בלהקות. העימותים נעשו אלימים מאוד, ומדי פעם תקפו הזכרים הגדולים והחזקים להקות אחרות והרגו גורים של זכרים אחרים. במקרים אחרים זכרים שהוכו בידי הזכרים הבכירים הוציאו את זעמם על הגורים הצעירים של הבכירים.

כשחקרה הרדי את התופעה באזור ההררי החשוף בהר אבו שבמדינת רג'סטן, היא הבינה כי העוינות הפתולוגית, כהגדרתה, בין הפרטים, בלטה כאשר זכרים זרים הגיעו ללהקה מבחוץ ועוררו אי שקט בשטח. הלנגורים חיים בקבוצות הרמון שבהן זכר אחד או שניים שולטים על הנקבות וצאצאיהן. הנקבות המתבגרות נשארות בקבוצה, ואילו הזכרים המתבגרים עוזבים ופועלים בשיטת "ההתשה המתמשכת" על חבורה אחרת של לנגורים. הם מציקים לזכר מבוגר שזכה להיות בחברת נקבות, ותוקפים אותו עד שהם מצליחים לסלק אותו מההרמון.

מודל החיסול שהרדי פיתחה דומה מאוד במסקנותיו לדרך ההתנהגות של האריות. גם לפיו קטל העוללים אצל לנגורי הנומן הוא בעצם אסטרטגיה אבולוציונית הסתגלותית המאפשרת לזכר להיות אב למספר רב ביותר של צאצאים. בהמשך תצפיותיה גילתה הרדי כי בתחילה מנסות הנקבות להתמודד עם הזכר הקטלן ולהציל את עוללן, אך כאשר אופסים הסיכויים והעולל מת, הן לא עומדות מול הצורך להזדווג עם הרוצח.


חקר תופעת קטל העוללים אצל קופי האדם קיבל חיזוק כשהוא התגלה אצל השימפנזים, אלה שזכו על פי תאוריות מסוימות להיות אבותינו. המקרה הראשון תועד באקראי במצלמת חוקר יפני שהתחקה אחר להקת שימפנזים: בסיומו של מסע ציד כושל חטפה קואליציה של זכרים גדולים את גורה של נקבה צעירה שהגיעה לא מזמן ללהקה. בהתחלה העלו את הסברה שמדובר בציידים מתוסכלים שפרקו את תסכולם על הגור הצעיר. אבל בהמשך המחקר הסתבר שהדבר חוזר על עצמו, ובכל המקרים הגורים שנחטפים הם גוריהן של נקבות שהגיעו ללהקה מלהקה אחרת, עם גורים או כשהן בהיריון. במקרים כאלה הסבירות שהגורים לא שלהם הובילה את הזכרים לחיסולם. אקט האכילה שמתבצע לאחר הקטל משמש, כנראה, לחיזוק הקשרים בין חברי קואליציית הזכרים, וגם כמובן כדי שלא לבזבז בשר טוב עתיר בחלבונים.

בחוות השימפנזים של ג'יין גודול בטנזניה תועדו מקרים נוספים של קטל עוללים. הדבר שהפתיע היה שאת הקטל הראשון שתועד ביצעו דווקא שתי נקבות, אם ובתה. השתיים הציקו במשך תקופה ארוכה לנקבות אחרות בלהקה, במיוחד לאימהות. יום אחד הסתערו השתיים על נקבה צעירה שהניקה את גורה, חטפו את התינוק מאמו שניסתה לברוח ולהילחם, והרגו אותו בנשיכה בראש. לאחר מכן התיישבו השתיים על עץ וחילקו ביניהן את הבשר. בהתחלה חשבו אנשי הצוות שהשתיים השתגעו, אבל מאוחר יותר תועדו מקרים נוספים של התנהגות דומה, בקרב נקבות. בארבע השנים לאחר מכן נודע על 11 נקבות שהמליטו, ורק גור אחד שלהן שרד. כמו כן תועדו חמישה מקרים של קטל עוללים. האנתרופולוג ד"ר כריס בוהם שחקר את התופעה ניסה להתחקות אחר ההיגיון שעומד מאחורי הקטל שפוגע בסיכויי ההישרדות של הלהקה, פוגע בקשרים החברתיים הכל כך חשובים שביניהם וגורם לרבים מהם להיפצע במהלך החטיפה, והגיע למסקנה שההיגיון היחיד הוא הרצון של פרטים בכירים כמו האם ובתה או של קואליציות הזכרים לוודא שרק גורים שלהם ישרדו. במקרה הזה הקטל גדול יותר כיוון שגם הנקבות דואגות לעתיד צאצאיהן. בכל המקרים מעריכים שאקט האכילה היה טקס של קירוב בין הקוטלים.
אצל השימפנזים, הסיבה העיקרית לכך שנקבות עוזבות את הלהקה המקורית שלהן, היא הרצון לעלות במדרג בלהקה החדשה. אצל הגורילות, שם קבוצות המשפחה קטנות יותר, עוזבות הנקבות את חבורת האם שלהן כדי לייסד משפחה משלהן עם זכרים צעירים שפרשו מהלהקה או גורשו ממנה בידי הזכר הבכיר. גם אצל הגורילות קיימת סבירות שהזכר יחסל את הגור הראשון שאינו שלו. גם במקרים של השתלטות זכרים זרים על להקות קיימות מחסלים הזכרים הזרים גורים צעירים בלהקה. כ-25 אחוז ממקרי המוות של גורי גורילות נגרמים בגלל קטל עוללים בידי זכרים זרים. (הצצה קטנה לעולמנו שלנו, דרך הדפים הפנימיים בעיתונים, מגלה עד כמה אנחנו קרובים אליהם, אם להתייחס למספר האירועים המדווחים על "גברים שהתעללו בילדי בנות זוגם מנישואים קודמים..." "האם שיתפה פעולה עם המתעלל..." "האם העלימה עין...").
נחזור שוב ללמורים, אלא שהפעם ממין אחר - למורי קטה. למורים אלה מתרבים בטבע רק פעם אחת בשנה. חוקר השדה מייקל פריירה, שחקר את הלמורים, טען כי אם זכר הורג את צאצאו של זכר אחר הוא לא משפר את מצבו כאב, כיוון שבכל מקרה הוא חייב לחכות עד עונת הייחום הבאה כדי שיוכל להזדווג. למרות זאת לא מהססים זכרים זרים לנעוץ את שיניהם בעוללים. פריירה ניסה להסביר את הדבר בכך שאזורי המחיה של למורי קטה במדגסקר צחיחים, וכי עונת היובש הארוכה מדלדלת את כוחן של הנקבות. מאחר שההיריון וחודשי ההנקה הראשונים הם בתקופה הקשה ביותר של השנה, וכיוון שהנקבות מטפלות בגורים, לעתים תאומים, במשך תקופה ארוכה, הסיכויים של הנקבה להצליח ברבייה בשנה הבאה קטנים. לכן, להערכתו, אם הזכרים הורגים את הגורים, סיכויי ההישרדות של הנקבה גדלים, וסיכוייהם להביא צאצאים משותפים גדלים בהתאם.
במחקר על לנגורי תומס החיים ביער גילו חוקרים מהולנד, בראשותה של רומי סטינביק, שגם שם תוקפים הזכרים המשתלטים את הגורים. מה שהפתיע את החוקרים הוא שלנגורי תומס הזרים לא מתקיפים כדי להרוג אלא נוקטים באסטרטגיית "ההתשה המתמשכת", שבמהלכה הם מגרשים את הצעירים או את התינוקות מההרמון של הזכר השולט. רק לעתים נדירות הם הורגים אותם. מאחר שהנקבות, קודם אלה שאין להן צאצאים ובהמשך אלה שגוריהן הומתו או גורשו, רואות שהזכר שלהן לא מסוגל להגן על הגורים, אין להן שום סיבה להישאר במחיצתו והן פורשות, לרוב להרמונו של הפולש.


 

תקיפת עוללים אצל יונקי - ים



הדולפינן הוא המין הראשון בקבוצת היונקים הימיים שהתגלתה אצלו תופעת קטל העוללים. צוותי חוקרים בסקוטלנד ובארצות הברית דיווחו במקביל על קטל דולפינים צעירים שגילם פחות משנה, בידי דולפינים בוגרים. הסיבות לתופעה החריגה לא היו ידועות. ההשערות היו שאולי מדובר במשחק שיצא משליטה או בצעירים שמתרגלים טריפה או אולי בהרג שנבע מתסכול מיני.


טוני פטרסון ועמיתיו, חוקרים במרכז המחקר הווטרינרי בסקוטלנד, דיווחו על חמישה דולפינים צעירים שפציעותיהם העידו כי דולפינים בוגרים תקפו אותם. במקביל, דווח מ"המכון הפתולוגי הצבאי" בוושינגטון על תשעה מקרים דומים בקרב דולפינים צעירים בחופי וירג'יניה. על גופות הדולפינים שמתו מהפגיעות לא התגלו סימני פציעה רציניים, אבל ניתוחים פתולוגיים גילו עצמות שבורות, רקמות מרוטשות ואיברים שנמחצו. לאחר שהתגלו פציעות דומות אצל דולפינים צעירים מסקוטלנד שגילם היה פחות משנה אחת, הסיקו פטרסון ועמיתיו כי הדולפינים הבוגרים תקפו את הצעירים. פול תומסון ומשתתפי המחקר טענו כי יש דמיון בין קטל העוללים אצל הדולפינים לבין זה המתרחש אצל האריות. דולפין זכר בשיא פוריותו ואונו צריך להמתין שנתיים להתייחמות דולפינה פורייה שמטופלת בצאצאים של זכר אחר, במיוחד אם הוא חלש ממנו. "קטל עוללים" יגרום לנקבה להתייחם כמעט מיד, ואז סיכוייו לצאצאים משלו גדולים. תאוריה זו תואמת מחקרי דולפינים אחרים שנערכו במפרץ הכרישים באוסטרליה, ושבהם אמנם לא דווח על קטל עוללים, אך נמצא כי נקבות נעשות פוריות ומתייחמות בתוך שבוע עד שבועיים מרגע שאיבדו את צאצאיהן. לעומת הדולפיננים, ייתכן שבמיני לווייתנאים ודולפינים אחדים קיים מנגנון שפועל למנוע קטל עוללים. בדולפין האטלנטי המנוקד, למשל, נמצא שהנקבה מזדווגת עם זכרים רבים, עובדה המונעת מהם לדעת מי הוא האב הביולוגי, ואולי זו הסיבה שהם נמנעים מלהרוג את צאצאי הנקבות.

תופעת קטל העוללים דווחה גם אצל אריות הים וגם אצל דובי הים בניו-זילנד. החוקרים איאן ווילקינסון ועמיתיו דיווחו בראשית 1999 שהם צפו באריות ים נושאים בפיהם גורים. בהתחלה חשבו החוקרים שמדובר בגורים שלהם, אלא שהדבר לא הסתדר עם העובדה שהם הרגו ואכלו אותם. התנהגויות דומות נצפו מאז בהזדמנויות שונות. בכל אחת מהתצפיות נהג הקניבל הבוגר באלימות רבה כלפי העולל, טלטל אותו שוב ושוב מצד לצד ולבסוף קרע אותו לחתיכות ואכל אותו. עדיין לא ברורה הסיבה לאכילת הגורים, אם היא דרך קלה להשיג חלבונים בכמות גדולה או שיש בעניין גם סיבה הדומה לזו של האריות והדולפינים. החוקרים עורכים תצפיות כדי להשלים פרטים ולנסות ולהבין אם הסיבה להתנהגות של אריות הים זהה לזו של אריות היבשה.






ביבליוגרפיה:
כותר: קטל עוללים
מחברים: לוי, נדב ; רן, אודי
תאריך: יוני 2001 , גליון 68
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: האנשת בעלי החיים נעשתה על ידי אודי רן-
זואולוג ודוקטורנט בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית