בין י"ז בתמוז – היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב – היום שבו נכבשה ירושלים ונחרב המקדש, מפרידים 21 ימים (שלושה שבועות). ימים אלה נקראים "בין הַמְצָרִים", והם מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן הלאומי (קרא את הערכים: "ט באב – יום חורבן ירושלים", "י"ז בתמוז"). הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גלתה יהודה… לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין הַמְצָרִים" (איכה א, 3).
על-פי המסורת נוהגים לקיים בימי "בין המצרים" מנהגי אבלות: לא מקיימים חתונות, לא עורכים סעודות שמחה, לא לובשים בגדים חדשים, לא מסתפרים ולא מתגלחים. שיאם של ימי "בין המצרים" הם תשעת הימים האחרונים – מראש חודש אב ועד לתשעה באב.