עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונות
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
על מוסדות ההשכלה באנגליה אשר מיאנו לפתוח שעריהן בפני נשים, רק בשל היותן נשים, ועל השינוי שחל מסוף המאה ה 19.



המרוץ אחרי הגלימה
מחברת: רקפת זהר


רק במאה ה-19 נפתחה מערכת החינוך האנגלית בפני ילדות. הקולג' הראשון לנשים נפתח ב-1869.

במחצית המאה כתבה נערה צעירה את השיר הזה: Man may for wealth and glory roam, But this should all her studies tend, This her great object and great end. (גבר יכול לשאוף לעושר ולתהילה, לאישה - ביתה הוא ההילה, לכך מכוונים כל לימודיה, זוהי מטרתה הנשגבה וזהו ייעודה.)

השקפות מסוג זה לא נלמדו כמובן בבית-הספר. די היה לגדול במשפחה ויקטוריאנית כדי ללמוד את חלוקת העבודה וחלוקת הסטטוס שהתקיימה בין המינים: הורים, משרתים או אחים ואחיות. כל נערה ידעה, שכשתגדל יהיה תפקידה לנהל משק בית ולטפל בבני המשפחה, וכי למשימה זו עליה להכין את עצמה במשך שנות חינוכה. זה היה תפקידה בין אם נישאה בין אם לאו. אם לא נישאה, היתה ממלאת את התפקיד כרווקה המתגוררת בבית אחיה או אחותה הנשואים.

במהלך המאה, עם ההתבססות של המעמד הבינוני, חל שינוי בתפקידן של הנשים - מ"הרעיה המושלמת", שבין תפקידיה נכללו גם ניהול משק הבית והטיפול בילדים, אל "הליידי המושלמת", דמות חסרת כל פונקציות מעשיות, הנמדדת הלכה למעשה במידת הבטלה שהיא יכולה להרשות לעצמה.

בוגרות קולג' מאונט הוליוק, מחזור 1901

גם חשיבות ההשכלה גדלה עם השינוי בדמות האישה הרצויה. בתחילת המאה נדרשה מ"הרעיה המושלמת" אותה השכלה בסיסית שהיה עליה להעביר לבנותיה, וכן כמה מיומנויות יסודיות של קריאה, כתיבה וחשבון, לצורך ניהול משק הבית. ככל שהתמעטו הפונקציות המעשיות שהיה עליה למלא, ועלתה חשיבותה כנכס משפחתי שיש למסור בנישואים תמורת התנאים הטובים ביותר, עבר הדגש לאותן מיומנויות שיכלו לסייע לה בהיכנסה לשוק השידוכים. כאן אנו מוצאים את תור הזהב של החינוך המשלים (accomplishments): נגינה, שירה, שיחה בכמה שפות מודרניות ורקמה אומנותית, כישורים האמורים להפוך כל נערה ואישה למארחת מושלמת ולבת-לוויה נעימה.

הדבר הקרוב ביותר להשכלה רשמית ניתן לבנות המעמד הבינוני בבתי-ספר פרטיים קטנים, אשר פרחו באנגליה כבר מסוף המאה השמונה-עשרה. רובם התנהלו כיחידה משפחתית מורחבת. מספר התלמידות לא עלה על 40, ורובם החזיקו בין 15 ל-20 תלמידות. גם סגל ההוראה היה קטן מאוד והורכב כולו מרווקות, לעתים בנות משפחה אחת, חסרות כל השכלה פורמלית. התלמידות באו מרקע של חינוך פרטי בבית, ועם השכלה בסיסית כלשהי. הן התכוונו להשלים את אותן מיומנויות חברתיות שנדרשו מכל מתמודדת בשוק הנישואים. תוכנית הלימודים הסתכמה לכן בשיעורי נגינה וזמרה, מעט שפות זרות ובעיקר כל מה שקשור בנימוסים והליכות.

את כל בתי-הספר האלה ניתן להגדיר חד-משמעית כבתי-ספר מעמדיים. חינוך הנערות היה אמור להיות אקסקלוסיבי ככל האפשר: הוא נועד לשמור על הנערות מכל מגע עם אנשים ממעמד נמוך, המרוויחים את לחמם בזיעת אפיהם ומדברים שפה לא תקנית.

באמצע המאה החלו להופיע אלטרנטיבות לחינוך התיכוני הפרטי. כניסתן של בנות המעמד הבינוני הנמוך לתחום החינוך הפרטי, והחרדה המתמדת של אנשי המעמד הבינוני מפני מצב שבו ייאלצו בנותיהם לפרנס את עצמן, הביאו ללחץ ציבורי לשיפור הכשרתן של המחנכות. התוצאה היתה הקמתו של קווינס קולג' בשנת 1848, תחילה כסמינר למחנכות, אחר-כך גם כבית-ספר תיכון לנערות מגיל 12, אך בכל מקרה ל"ליידיס" בלבד. החידוש העיקרי של קווינס היה הרעיון של השכלה ייעודית ומקצועית לבנות המעמד הבינוני.

שנה לאחר מכן נוסד בדפורד קולג'. בניגוד לקווינס, שנוהל ונשלט על-ידי גברים, בדפורד היה יוזמה של אישה, אליזבט רייד, אשר מימנה את הקמתו והקפידה שהוא ינוהל על-ידי נשים. במותה היא השאירה ירושה לקולג', בתנאי שמימושה יופקד בידי שלוש נשים. שני הקולג'ים הציעו תוכנית לימודים דומה. לא נעשה כל ניסיון לערער על חלוקת התפקידים החברתית המקובלת, אך נושאי הלימוד הורחבו ועברו מודרניזציה. "מיומנות חברתית" מובהקת כשליטה בשפות מודרניות הוסיפה לתפוס מקום נכבד בתוכנית הלימודים.

פריצת הדרך הבאה היתה הנורת' לונדון קולגיאט, בית-הספר היומי שהוקם ב-1850 על-ידי פרנסס מארי באס, בעצמה בוגרת קווינס. בית-הספר התאפיין ברמת לימודים גבוהה ובשאיפות אקדמיות מובהקות. איטלקית, גרמנית, ציור ונגינה - מגולות הכותרת של "החינוך המשלים" - הועברו כשיעורי בחירה, בעוד מקצועות חדשים כמו היסטוריה מודרנית וגיאוגרפיה קודמו כמקצועות חובה. הנערות קיבלו עידוד לגשת ל"בחינות האזוריות" של קיימברידג' מיד כשהללו נפתחו בפניהן. את הבחינות האזוריות הנהיגו האוניברסיטאות של קיימברידג' ואוקספורד החל משנת 1856, כדי לקבוע מדד אחיד למסיימי תיכון שלא המשיכו בלימודים להשכלה גבוהה. הן נערכו בכמה ערים מרכזיות באנגליה בתום שנת הלימודים האחרונה. רק ב-1863 - אחרי מאבק - הורשו נערות לגשת לבחינות אלה, ובשנתיים הראשונות הן לא קיבלו ציונים, אלא זכו רק לקביעה: "עברה" או "נכשלה". מדד זה עודד הכנסת נהלים חדשניים ביותר, כמו בחינות, שהיו בלתי מוכרים לחלוטין בבתי-הספר מן הסוג הישן.


 

הכניסה לאוניברסיטאות


לימודים אוניברסיטאיים העניקו לסטודנט הגבר, מלבד הרחבת אופקיו והשכלתו הכללית, שלושה יתרונות: יוקרה מעמדית, פריווילגיה של הצבעה כפולה בבחירות, וכרטיס כניסה לשירות הציבורי. בהתאם לכך ניתן להבחין בשלושה מוקדים במאבק על השכלה גבוהה לנשים: המוקד הפוליטי - פתיחת האוניברסיטאות כמוקדי כוח ובסיסי סטטוס חברתי לנשים; המוקד הייעודי - פתיחת אפשרויות הקידום המקצועי לנשים; והמוקד האישי - מתן הזדמנויות לפיתוח האישיות והכישורים בתנאים יחסיים של עצמאות. עד שנת 1901 הגיע מספר הבוגרות בכל האוניברסיטאות באנגליה ל-2,000. זהו מספר לא קטן בהתחשב במספר תלמידות התיכון של התקופה, ובכך שכניסת הנשים לאוניברסיטאות החלה רק 30 שנה קודם לכן, אבל גם בהשוואה למספר הסטודנטים הגברים (בסוף העשור הראשון של המאה העשרים היו באנגליה כ-8,000 סטודנטים לעומת כ-3,000 סטודנטיות). למרות שהמאבק על הכניסה לאוניברסיטאות היה קשה, גרר לעג והתנגדות ציבורית ולנוטלות בו חלק נראה בוודאי לא פעם כמתיש וחסר תקווה, בסופו של דבר היו התוצאות מהירות ומוצלחות.

הקולג' הראשון לנשים נוסד ב-1869 בהיצ'ין, הרטספורדשייר, ואף כי עד פתיחתו נרשמו בו ללימודים שלוש נשים בלבד, עברה כל אחת מהן בחינת כניסה, והתקבלה באופן רשמי לקולג'. בצעד סמלי זה היה משום ניסיון לבסס את מעמדו של הקולג' מראשיתו כבעל מדדים אקדמיים ברורים. היצ'ין, או גירטון, כפי שנקרא לאחר שעבר לתוך אוניברסיטת קיימברידג', פעל על-פי העיקרון של "שוויון עד הסוף". נושאי הלימוד בו היו זהים לאלה שלמדו הסטודנטים של קיימברידג', והבחינות היו אותן בחינות. עיקרון זה נשמר גם במחיר של תוכנית לימודים מיושנת ומאובנת. למעשה, גונו הנשים דווקא על לימודי הקלאסיקה והמתמטיקה, בגלל הקונוטציה הגברית של מקצועות אלה. הסטודנטיות היו נתונות להתקפות ציבוריות וללעג כללי על שפלשו לתחומים לא להן, וספגו גינויים על נשיותן האבודה והמעוותת.

שנתיים לאחר הקמת גירטון קם לצדו ניונהם קולג', שתוכנית הלימודים בו כללה פחות קלאסיקה ומתמטיקה ויותר הומאניסטיקה, והתלמידות לא חויבו לגשת לבחינות. זו היתה אמנם כניעה ללחץ הציבורי, אך למעשה, ויתורו של ניונהם על תוכנית הלימודים המיושנת של קיימברידג' הגברית, אפשר יציאה לתחומים אקדמיים חדשים ומודרניים כסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה מודרנית וספרות אנגלית.

המאבק לא הסתיים בשאלת הבחינות ותוכנית הלימודים, אלא לבש אופי פוליטי מובהק בשאלת זכותן של נשים לקבל תואר ולהיות חברות מלאות באוניברסיטה. במהלך שנות השמונים הורשו נשים, בהדרגה, לגשת באופן רשמי לבחינות. על אף שכמה מהן עברו אותן בהצטיינות שזכתה לפרסום רב (המפורסמות שבהן הן אגנאטה רמזי, שהיתה הראשונה לגשת לבחינות גמר-המבחן שלאחריו גברים היו מקבלים את התואר ונשים רק את תוצאת המבחן - ועברה אותו בציון שהיה מזכה אותה בתואר בדרגת הצטיינות אילו יכלה לקבלו; ופיליפה פוסט, אשר תוצאת מבחן הגמר שלה במתמטיקה העמידה אותה מעל הגבר המצטיין ביותר), ועל אף שעמדו בכל המדדים לקבלת התואר, נמנעה זכות התואר והחברות מן הסטודנטיות של אוקספורד עד 1919. הסטודנטיות של קיימברידג' היו צריכות לחכות עד 1948.

מהנשים נמנעה השותפות בכל מוסדות האוניברסיטה, ובאופן רשמי לא היה באפשרותן להשפיע על מדיניותה בכל תחום שהוא. מירב מרצן של בוגרות האוניברסיטאות שבחרו להמשיך במסלול האקדמי הופנה, אם כן, חזרה לקולג'ים הנשיים.



 

בנות מעמד הפועלים


"שיטת בתי-החרושת", הארץ, היתה השפעה על המבנה הביתי של העם. היא פלשה למקדש הבית וניפצה משפחה וקשרים חברתיים. היא הרחיקה את האישה מבעלה ואת הילדים מהוריהם. במיוחד ניכר רישומה בדרדור אופיין של הנשים. מילוי חובות ביתיות הוא תפקידה הראוי של האישה... אולם בית-החרושת מרחיק את האישה מכל חובותיה אלה. בתי משפחה אינם בתי משפחה עוד. ילדים גדלים בלתי מחונכים ומוזנחים... האישה אינה עוד הרעיה הענוגה המנומסת, שותפה ורעה לגבר, אלא חברתו לעמל ולעבודה שחורה" (ג'ורג' סמיילס). ההשכלה שזכו לה בנות מעמד הפועלים היתה מוגבלת ומצומצמת מאוד לאורך מרבית המאה ה-19, הן בכמותה והן באיכותה. רוב הילדות עזבו את בית-הספר בגיל 10 או 11 והלכו לעבוד, או שחזרו הביתה לעזור לאם בעבודות הבית ובטיפול באחים הקטנים. כשהלכו לבית-הספר נעדרו ממנו פעמים רבות.

עד שנות השלושים של המאה קיבלו ילדי הפועלים את השכלתם בבתי-הספר של המפעלים, או בכיתות קטנות שהתנהלו בבתים פרטיים, ובעיקר בבתי-ספר של יום א'. שלושת המוסדות הללו לא הפרידו בין בנים לבנות - לא פיסית ולא בתוכנית הלימודים, שהיתה בסיסית ביותר, וכללה בעיקר קריאה, כתיבה ומעט חשבון. בשנות הארבעים התרחבה והשתנתה מערכת החינוך הזאת. אולם מרגע שהורחבה ושופרה תוכנית הלימודים, התבטא הדבר ביצירת תחומים נפרדים לבנים ולבנות, ובשימת דגש על מלאכות הבית לאחרונות. באמצע המאה כבר היו מחציתם של בתי-הספר הללו מוגדרים כחד - מיניים. בתי-הספר לבנות נוהלו על-ידי נשים צדקניות מן המעמד הבינוני, אשר האינטרס שלהן היה יצירת גוף משרתות גדול, מיומן ומחונך.

בשליש האחרון של המאה החלה המדינה להתערב בצורה מסיבית בחינוך ילדי מעמד הפועלים. ב-1870 הועבר חוק החינוך הממלכתי, ב-1876 חוק חינוך חובה וב-1891 חוק חינוך חינם. המערכת המחודשת היתה ריכוזית ומאורגנת יותר מבחינת המבנה המנהלי שלה, אולם בכל הקשור לפיקוח המעמדי שהפגינה, המשיכה אותן מגמות שקודמו על-ידי המערכת ההתנדבותית. בתי-הספר הממלכתיים היסודיים היו כולם חד-מיניים ובעלי תוכנית לימודים שונה. הם פעלו כדי "למשמע ולתרבת" את מעמד הפועלים. אך התוצאה היתה שבנות מעמד הפועלים זכו להזדמנות לרכוש השכלה. קריאה וכתיבה, שהיו נחלתן של מעטות בלבד בראשית המאה, הפכו למיומנות שגורה בסופה.

אולם, עם התרחבות ההשכלה וגיוון נושאי הלימוד חלה גם הפרדה ברורה בין ילדים לילדות. שתי המגמות העיקריות לגבי נשות מעמד הפועלים, ניתובן לעבודות השירות הביתי מחד גיסא, ולתפקיד של רעיות ואמהות במשרה מלאה מאידך גיסא, התבטאו וקודמו על-ידי אידיאל השירות, שהפך מרכזי במיוחד משנות השבעים של המאה ה-19 ואילך. עבור שני המינים שימש החינוך כמכשיר לשעבוד מעמדי, אולם לגבי הנשים הוא חיזק את מידת השעבוד המיני בכך שעיצב והקשיח את חלוקת התפקידים בתוך המשפחה, והוציאן במידה רבה ממערכת הייצור החברתי.

ביבליוגרפיה:
כותר: המרוץ אחרי הגלימה
מחברת: זהר, רקפת
תאריך: סתיו 1991 , גליון 22
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית