הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיה > נושאי מחקר > קבוצות חברתיות > נשיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדר
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
על מעמדה הנמוך של האישה בחברה החרדית.



טקסי השפלה
מחברת: ד"ר תמר אלאור


החברה החרדית נתונה במלכוד. השפע מקיים אותה, והשפע מאיים על ייחודה. בתוך תבנית זו מצויה המלכודת לנשים.

במלחמתה המתמשכת של החברה החרדית לעיצוב זהותה, עליה לנהל מאבקים עם החברה החילונית הסובבת אותה, ועם הזרמים הדתיים הקרובים אליה. מאמר זה יבקש להציג פן מסוים במאבק זה - הנוגע לחיי הנשים.

החוקר מנחם פרידמן קובע, כי הקהילה החרדית בעידן הבתר-תעשייתי הנה חלק משוק תרבותי תחרותי ופתוח. ככזו, עליה להציג מצע ערכי ונורמטיבי - ברור ומובהק שיסייע לה בתחרות. מצב חברתי זה (על ובתוך רקע היסטורי שאין מקום לפרטו כאן), הוא שהוליד מחדש את "חברת הלומדים". לצד בניית אפשרות חיים ייחודית, מתקיימת כל העת גם התנערות מן האפשרויות האחרות שמציע השוק התרבותי, ובמיוחד מן ה"שפע" או בתרגומו המעשי ה"צרכנות". נתח משמעותי ממאבק זה - קיום "חברת הלומדים" והתנזרות מן ה"שפע" - נתבעות הנשים לשלם.

כתוצאה מהקצאת המשאבים הממלכתיים ומדחיית השירות בצה"ל, יכולים גברים חרדים להמשיך ללמוד מעבר לגיל נישואיהם. בשנים אלו הם אינם עובדים, ומשפחותיהם תלויות בהקצאות הממשלתיות או בהכנסות רעיותיהם העובדות גם מחוץ למשק ביתן. משפחות כאלה מתמודדות עם מצוקה כלכלית, וברור להן ולסביבה כי יוכלו להיחלץ מן המחסור, אם הגבר יפסיק את הלימודים ויצא גם הוא לעבוד.

יוצא, אפוא, שהמשך קיומה של "חברת הלומדים" כרוך בעוני מסוים. הקהילה החרדית המבקשת להגן על הלומדים מנהלת מאבק ציבורי נגד השפע, המותרות והצרכנות. מאבק זה בא לידי ביטוי בשיח הציבורי.

הדוגמאות הבאות מלמדות שביטויים כמו: "שפע", "מותרות" ו"תרבות צריכה", שהם מרכיבים מהותיים בחברה קפיטליסטית, מוצגים כאיום ממשי על קיומה של הקהילה החרדית. לעתים הם אף מתוארים כאיום גלובאלי על התורה, הטהרה, ועל המידות הטובות.

"אנחנו חיים בתקופה משופעת בכל טוב חומרי, מעולם לא היו לבני-אדם כל הרבה כסף, אוכל, אבזרי בידור ושעשועים... העבריינות גדלה והולכת בבד עם השפע החומרי..." כותב ישר פולק ב"מרוה וצמא".

"והנה נגיע לבעיה של הלוקסוס (מותרות), בעיה המחמירה מיום לי שממדיה מגיעים עד לידי פיקוח נפש, פשיטות רגל, התקפות לב, פגיעה בעצב גירושים... אחת ולתמיד, חייבים לפתוח הפצע המוגלתי, את הבלון הצבע המנופח, הזורע חורבן והרס בתורה, בקדושה, בטהרה, במידות ובמוסר…" מטיף אלחנן הערצמן מעל אותה במה.

אלא שהגינוי למותרות אינו ערטילאי בלבד. במסגרת המאבק הכולל בשפע ובמותרות מתנסחות האשמות ספציפיות כלפי נשים. הקהילה החרדית רואה את עצמה כאוסף של פרטים השואפים לחיי צניעות והסתפקות במועט, אולם בו למימוש שאיפותיהם ניצב מכשול - חמדנותן של הנשים והבנות הצעירות. לכן עוברים המטיפים שצוטטו לעיל מהתראה כללית לניסוח המפנה אצבע מאשימה כלפי הנשים והנערות:

"אמא חייבת להרגיל את ילדיה כבר מקטנות ולומר: ילדים, מה שיש לכם זה מתוק מדבש... אל תקנאי, בתי, לא בחברה ולא בשכנה..." (פולק); ו"מציגים לעצמם אולטימטום, מה זאת אומרת שלכל הסובבים יש ולי לא יהיה. ומאולטימטום מגיעים לחיכוכים ולמלחמות בשלום בית, באופן שהילדות הגדלות באווירה כזו אף הן תצגנה אולטימטום לבעליהן, דוגמת אמותיהן, והבעלים שלא יוכלו או לא ירצו לעמוד בלחץ הדרישות עלולים לשלח את נשותיהם בחזרה לבית הוריהן ולעתים גם בצירוף הילדים" (הערצמן).

נוסף על הטלת "אשם המותרות" בנשים ובנערות באמצעות השיח הציבורי הכולל (עיתונות, נאומי רבנים וכיוצא באלה), חשופות הנשים להאשמות מסוג אחר. בכל הפעמים שבהן צפיתי בנשים כציבור (בשיעורים, בנשפי צדקה, בשמחות משפחתיות), הופנו כלפיהן טענות ברורות על פגיעתן בערך ההסתפקות במועט. לרוב נעשה הדבר באמצעות תוכחה עקיפה: הנשים הוצגו כמי שפוגעות בצניעות, ערך ראשון במעלה לגבי אישה חרדית.

הצניעות היא האומדן הבסיסי, הרחב והכוללני ביותר להתנהגותה של האישה חרדית. על-פיה נמדדים לבושה, אופן דיבורה, השכלתה, דרך חינוכה או ילדיה עבודתה בבית ומחוצה לו ועוד. השימוש באומדן הצניעות הופך כל אישה יחידה מטרה להערכה ולשיפוט, וחושף את שמה הטוב לסכנת השמצה. אמת מידה זו מגויסת בכל מקרה שנדרש פיקוח כלשהו על מעשי הנשים.

בהקשר זה, כשמבקשים להציג את ה"מותרות" כתופעה שלילית כלל-חברתית שכוח ההנעה העיקרי שלה הוא הנשים, נכנס אומדן הצניעות כגורם מרתיע ומאיים. המטרה היא לשכנע את הנשים כי: א. ה"מותרות" הם אכן קללת הדור; ב. הנשים הן הכוח המניע והדומיננטי בעולם הצריכה ג. הנשים נושאות באחריות המרכזית להצלחה או לכישלון ב"ניסיון הדור". את ההיקשים הלוגיים שבין שלושת המשפטים אין משאירים לתבונתן של הנשים, אלא מנצלים כל הזדמנות פרטית או ציבורית כדי לערוך אותם עבורן. שני האירועים המתוארים להלן הם אופייניים במובן זה.

בערב התרמה למען חדר אוכל של ישיבה מסוימת, נקבצו באולם חתונות בתל-אביב כ-400 נשים. הכינוס נערך במוצאי שבת, והנשים שהגיעו היו לבושות במיטב בגדיהן, כשעל פניהן נותר משהו מאותו יום מנוחה. הן התכוננו לערב מהנה הכולל הצגה של בנות הסמינר, כיבוד קל ומפגש חברתי. לפני כל אלה, נשאו בפניהן נאומים עסקני הישיבה וכן מורה נכבדה מלונדון (מורה מוצלחת, שנהנית ממעמד נישא ביותר בתוך הקהילה החרדית ובמיוחד בקרב הנשים). המורה, בניגוד להן, לבשה שמלה פשוטה בגוונים כהים, ולראשה חבשה פאה קצרה. היא פתחה בדברים אודות תפקידה של האישה, רעיית ואם הלומדים, המצניעה את דרישותיה כדי לקיים את ביתה כך שירבו בו חובשי ספסלי הישיבות. היא אמרה להן שהדרך הטובה לתמוך בישיבות היא לא בערבי צדקה מפוארים שכאלה, אלא בוויתור על "עוד פאה" ו"עוד מעיל". "טוב שבאתן," אמרה להן, "כי כאן המקום להגיד לכן שלא הייתן צריכות לבוא." הנשים השפילו מבטיהן לקרקע, הניחו לדבריה לחלוף מעל ראשיהן, ושלחו ידיים אל קנקני הקפה ותופיני השוקולד שהיו זרועים על השולחנות. בצאתנו מן האולם, לאחר שחזינו בהצגה, ציינו הנשים את המורה לחיוב: "יודעת לדבר, נכנסת ללב."

כזה היה גם רוח דבריה של מורה :בבית-הספר לבנות "בית יעקב" שבבני-ברק בפני קבוצת נשים צעירות שנקבצו למעין שיעור:

"נכון שהדור שלנו מתנסה ניסיון גדול בעניין זה של צרכנות ושל צניעות וכולנו זקוקות לתיקון גדול, אבל עד היכן? שבת תלך עם שליץ בחצאית? מאין האומץ? ריבונו של עולם, להיות הראשונה? זאת שתבוא אחריה כבר תזדקק להרבה פחות אומץ. אישה שיוצאת מביתה וכל דבר מונח בדיוק במקום, כל שערה, הבגדים, זה לא בא טבעי, נכון? צריך להקדיש לזה זמן. אז היא יוצאת מהבית עם שלט על עצמה: 'זה מה שמעניין אותי.' היא לא שמה לב? היא לא יודעת שזה מה שרואים ממנה? אז הרשינה לי לדון אותה לכף זכות: היא פשוט טיפשה.

"כולן רוצות להיות ייחודיות. גזרתי מודעות מ'המודיע', סתם פרסומות על רהיטים, ביגוד וכדומה. כל מלה שנייה זה אקסקלוסיבי, מיוחד, ייחודי. אנשים מקדישים זמן כה רב רק כדי לא להיות כמו השכן. אישה מתרוצצת בכל החנויות כדי לקנות שמלה מיוחדת. במו אוזני שמעתי אישה מכובדת מאוד שעמדה להשיא במזל טוב את בתה, וסיפרה ש'חרשה' את ארצות - הברית כדי למצוא לה שמלת כלה מיוחדת. בשביל מי אנחנו עושות את זה? לאברכים שלנו מגיעה כזאת התייחסות?"

את המרצה, חשוב לציין, הזמינו כמה מבנות המקום, שחשו ש"המצב מתדרדר". ככל הזכור לי, לא אירע באותה העת מקרה מיוחד שהסעיר את הקהילה. נדמה שאווירת היומיום כשרה תמיד לשיחת נשים על צניעות. עם זאת, חשוב לפענח את האופן שבו הנשים עצמן חוות את טקס ה"לקבל קצת על הראש". יש בהן הרואות בשיחות כאלו מקור עידוד וכוח. "כשאני הולכת ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק ורואה שמלה יפה, דיבורים על הרמב"ם לא עוזרים לי להכניס את הכסף חזרה לארנק, אבל זה כן," אמרה לי מישהי. אחרות אינן שלמות עם ההטפות הללו, כיוון שלדעתן הנשים בשכונה צנועות מאוד. אולם רוב הנשים חוות את מעמד ההוכחה כחלק מחייהן. הן יודעות שהוא יכול להפתיע אותן במסיבה, בהצגה, בבית ליד שולחן הסעודה, או בין החברות לשכונה בחצר המשחקים של הילדים. נהיר להן כי זהו המחיר שעליהן לשלם כדי להמשיך ולהוות חלק מן החברה הזאת, המגנה את השפע מחד, אך חיה את חייה במידה לא מבוטלת בסיועו. בסיומו של אותו ערב, יצאה מן ההרצאה פאנית (אישה שמסדרת פאות) אחת שהזמינה את המרצה. ליד גדר ביתה השיגה אותה אישה אחרת ואמרה לה: "חני, את זוכרת אותי למחר, יש לי חתונה ואני צריכה את הפאה הארוכה עם הפסים." חני חייכה במבוכה, זה עתה שמעו כולן כיצד תאוות הפאות עלולה לסכן את "חברת הלומדים". "לא עכשיו, טוב, צלצלי מחר בבוקר," אמרה ונבלעה במבואת ביתה.

החברה החרדית נתונה במלכוד. השפע מקיים אותה, והשפע מאיים על ייחודה. בתוך תבנית זו מצוי מלכוד נוסף לנשים. מה שלא תעשינה - תהיינה הן תמיד האשמות. אם ייכשל הדור ב"ניסיון המותרות" שהוא מתמודד עמו, יהיה זה בגלל הנשים התובעניות. אם יעמוד בו - יהיה זה משום שהגברים ידעו להתנגד ולרסן את דרישות הנשים.

לתופעה זו יש גם פן ריבודי. את "תרבות הנגד" הפוריטאנית, הנבנית מול החברה החילונית, אמורים לשאת בעיקר המעמדות הבינוניים שבקהילה. ה"גבירות", לעומת זאת, שם הקוד לעושר רב ולמעמד הנובע ממנו, אינה מצב בלתי רצוי. מעמד עשיר, כחלק צר מן החברה היהודית, אינו מהווה איום על ה"קהילה המתנזרת". להיפך, שכבה זו מסייעת למוסדות הדת והצדקה, ומהווה מצבור אנושי לשידוכים עם תלמידי חכמים עניים.

בעיית הצרכנות והמותרות המתוארת כ"ניסיון הדור", היא בעיית המעמדות הבינוניים בלבד, המהווים כמובן את הרוב המספרי. המלחמה על הגבלת היקף הצריכה מאורגנת, אם כך, כמערכה נגד המעמד הבינוני, ובתוכו כמערכה של ונגד הנשים.

המאמר מתבסס על חומר מתוך עבודת דוקטורט שנעשתה באוניברסיטת בר-אילן, ואשר תופיע כספר בהוצאת "עם עובד".

ביבליוגרפיה:
כותר: טקסי השפלה
מחברת: אלאור, תמר (ד"ר)
תאריך: חורף 1991 , גליון 21
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית