ביום העשרים ורביעי של אוגוסט, אלף תשע מאות שמונים וחמש, סיימה ז'אן-אן לורי מייפילד, בתם השלישית והיחידה של מר וגברת ג'וני ויין מייפילד מפייטוויל, ארקנזס, את הדיאטה האחרונה והסופית שלה כשנהגה את הטויוטה הכחולה שלה אל תוך חנות ממתקים. היתה יכולה לפנות לכיוון האחר ולפגוע בכניסת החירום של בית-החולים הכללי של מחוז וושינגטון, אך לא, היא חתרה אל עבר החלון הקדמי של מגדניית הדונטס, מספר שלוש, והרגה מלצרית, פרופסור עב-בשר לאנגלית מהאוניברסיטה ואת עצמה. שלום, ז'אן-אן לורי, נתגעגע אלייך. שלום, אורורה גילברת. גם אלייך נתגעגע. שלום, פרופסור ברייט (מבריק). הרי אתה אמרת תמיד, "כשאתה רעב, אכול; כשאתה מנומנם, לך לישון. העבירו את הלחם."

פעם, כשהיה צעיר, היה פרופסור ברייט נשוי לסטודנטית אדומת שיער שילדה לו בן. ילד רזה, אדום שיער, שנקרא טדי, שאהב ספרים ושבילה את כל ימיו, עד להתנגשות, במגדניית הדונטס, בקריאת כל מה שנפל לידיו. הוא היה שקוע בקריאת ספר כשהטלפון צלצל להודיע לו על הטרגדיה. הוא סגר את הספר, הניח אותו על השולחן ומיהר אל בית-החולים לזהות את הגופה.

הדבר הנורא מכול לגבי טדי ברייט היה שהכיר את כל המעורבים. הוא הכיר את אביו וחי במורד הרחוב במרחק מה ממנו. הוא הכיר את אורורה גילברת וקנה ממנה עוגות פעמים רבות בדרכו לעבודה. הוא הכיר את ז'אן-אן לורי והיה בחדר אתה פעמים רבות, במסעדות שונות בעיר, או בחנות השכפול של קינקו שם עבדה. טדי אפילו ידע איפה ז'אן-אן לורי גרה.

היא גרה ברחוב הסמוך לפארק, בבית לבן קטן הפונה אל טירה שנבנתה על-ידי פסל מקומי בעזרת מענק ממשלתי. זו היתה טירה ממלט ואבן, מסלעים וקונכיות, מעגילים ישנים ואריחי חימר שאותיות עתיקות ומוזרות חרותות עליהם. הטירה היתה דוגמה לאופן שבו מענקים מתבזבזים על תוכניות חסרות תועלת, אבל אף אחד לא הרס אותה ולא חלף יום בלי שפגישת אוהבים או פיקניק או מסיבת יומולדת נערכו על מגדליה, מצודותיה ומבצריה. ביתה של ז'אן-אן לורי פנה אל הטירה וטדי העביר אל ביתה הרבה פיצות בפלסו את דרכו אל הקולג'. הסוגים נעו בין קומבינציה של מנה גדושה לבין בינלאומית או מדריד.

עכשיו עמד טדי בחצרה של ז'אן-אן לורי, מנסה להאמין שאביו מת. היטה את ראשו. זה לא יכול להיות נכון. אביו מוטל תחת לוח אבן של קברן. ז'אן-אן לורי מתה ואשמה. וכאן ביתה, מאוכלס על-ידי ידידיה. הוא נכנס פנימה, ונוחם והוגשה לו כוס תה.

"האם אתה רוצה לראות את חדרה?" שאלה סטלה חברתה. "היא השאירה הכול מסודר למופת." טדי הובל חזרה דרך מסדרון צר אל חדרה של ז'אן-אן לורי. שטיח לבן למשעי היה על הרצפה. כיסוי לבן עם פקעות צמר-גפן ורוד היה על המיטה. כריות עם ציפויים לבנים-ורודים. חמישה דובונים היו סדורים בשורה על הכריות. דובון שותפות, דובון עידוד, דובון חברות, דובון מזל, דובון אומץ. על שולחן אמייל לבן היה ספר התנ"ך של לורי והיומן שלה ואגרטל עם פרחים מלאכותיים. טדי לקח את התנ"ך. "אני אשאיר אותך כאן להרהוריך," אמרה סטלה. כשיצאה הניח טדי את התנ"ך ולקח את היומן והכניס אותו לכיסו. אז חזר דרך המסדרון ונפרד מסטלה והלך ברחוב אל הטירה ובשביל אל המגדל שהשקיף על מגרש הבייסבול דמוי היהלום. הוא פתח את הספר והתחיל לקרוא.

יומן דיאטה, של ז'.ל. מייפילד, בת 38
אני מתחילה את הדיאטה הזאת באופן שונה מכל דיאטה אחרת. הפעם אנצח. הפעם שום דבר לא ירחיק אותי ממטרתי. לקח לי הרבה זמן להעלות את המשקל הזה. ייקח לי הרבה זמן להוריד אותו. עכשיו, קומי, שקלי אותי. קדימה. אני העליתי אותו. עכשיו עלי לשלם.

אחר-כך: 67, הו, אלוהים.

2 באפריל 1985
חמש כוסות מים - הכול ויטמינים - קצת חסה וחלבון ביצה, פריכיות אורז דלות קלוריות - שלוש או ארבע - אני לא זוכרת בדיוק. לא, אני לא אקח אפילו ביס אחד נוסף היום. אני אשכב ואדמיין את עצמי מאוד מאוד מאוד רזה. אני לובשת שמלה לבנה רכה ונשענת על זרועו של מישהו. הוא מתכוון לקחת אותי להצגה, אני חושבת. אני אשתה קולה דייט אחת - וזה בהחלט הכול.

3 באפריל
היום הוא היום שבו אצטרך לחשוב נכון וכל השאר. גופי נאבק בתחושת הרעב. הגוף אינו לצדך בשום דבר. סקס או דיאטה. אני חייבת לזכור זאת קודם כול ומעבר לכל הדברים האחרים ולהכניע אותו על-ידי רוחי. הרוח חזקה מן הגוף אם היא רוצה בכך.

4 באפריל
אני לא ארד על עצמי או אתרגז אם אמעד ואוכל עוגייה אחת או אפילו מילק-שייק ברגע של חולשה. לעולם לא אראה את מותני אם לא אתחיל עכשיו. אטבול בים של שומן. הוא יקיף את יופיי הטבעי כמו אגם. כך שאין מה לעשות עכשיו אלא לשעוט קדימה.

חשבי על כל השומן סביב הלב והכבד שלי אם אי-פעם אזדקק לניתוח. נכון, עד עכשיו הייתי בריאה לגמרי כל חיי, אבל לעולם אין לדעת. כן, אני חושבת שאני על דרך המלך אל גוף שכל אשה יכולה להתגאות בו. כן, הפעם אנצח במשחק שמפסידים בו.

אחר-כך: היה לי התקף חולשה מוזר. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי חלשה. לא יכולתי לקום מהרצפה. צלצלתי למהנדסי משקל והם אמרו לי לא לדאוג, זה רק הגוף שלי רוצה קצת אוכל. אני אשתה קצת יותר מים ואשכב על הרצפה עד שזה יעבור.

18 ביוני
יומן דיאטה יקר, לא כתבתי בך כי הייתי בבית-חולים. כל הברזל אזל מגופי וערער את איזוני. אני מצטערת שזה קרה כי זה גרם לנסיגה רצינית בדיאטה שלי והעליתי את כל המשקל שהורדתי בשבוע ההרעבה הנפלא ועכשיו אני צריכה להתחיל הכול מחדש. מהנדסי משקל אמרו לא להתרגש מזה, שהרופאים תמיד מאשימים את הנשים שהן מרעיבות את עצמן כשזה בכלל לא העניין. זה קרה בגלל החום ואמבטיות השמש הממושכות שעשיתי כדי להעסיק את עצמי כשרעבתי. אני צריכה לחזור לעבודה מחר, כך שלא יהיה לי קל לעשות דיאטה בחנות, אבל אני נחושה בדעתי.

19 ביוני
קודם כול אני צריכה להוציא את כל בגדי ולהניח אותם על המיטה ולבחור משהו יפה שאני רוצה ללבוש באחד בספטמבר. באחד בספטמבר או שאהיה מידה 38 או שאמות. נמאס לי להיות בגודל של בית. אני רוצה חבר חדש וחיי חברה טובים ובחיים לא אשיג את זה אם לא אכבוש את שכבות השומן שבאו לקנן כמו טפיל על צלעותי ועל ירכי ועל זרועותי. אני צריכה להיות ברורה ביחס למטרותי עכשיו.
1. מטרתי היא להגיע למידה 38 עד ל-1 בספטמבר.
2. מטרתי המיידית היא להגיע למידה 42 עד ל-1 באוגוסט. פירושו של דבר שאני צריכה להיות בן-אדם שיכול לחיות על 700 קלוריות ליום ולא להתלונן.

אני חייבת לחשוב על הרבה דברים שאני צריכה לעשות בעיר ולא לשכוח לתת לחברים שלי לעזור לי. יכול להיות שהם יקנאו בי בהסתר כשיראו את צלעותי וירכי הרזות עולות מהר תאי השומן האוחזים בהן כשבויים. שיקנאו. זבש"ם.

27 ביוני
היועצת שלי במהנדסי משקל אומרת לי שאני המדיאטת (התלמידה המדיאטת) הטובה ביותר שהיתה להם אי-פעם. אני לא מוותרת רק בגלל שיש לי כמה נסיגות. אני יודעת מה אני רוצה ואני אקריב קורבנות כדי להשיג את זה.

כשאגיע ל-57 ק"ג אעשה סרט וידאו כדי להראות להם איך עשיתי את זה והם יוכלו להראות אותו לאחרים. זה נפלא להרגיש על דרך המלך בשדה הדיאטה.

אני מעדיפה פי אלף להיות רזה מלאכול כמה לחמניות מתוקות לארוחת בוקר. אפשר להסתכל על זה ככה: לחמניות מתוקות זה עניין של כמה דקות. גוף טוב יישאר אתי כל הזמן.

טדי הרים את עיניו. כמה ילדים שיחקו בטירה. הם עמדו על הגשר וזרקו אבנים לתעלה. ילדה אחת צדה את עינו ואחר-כך שלחה את ידה וגירדה את אחוריה. היא היתה ילדה קטנה בלונדינית שמנה ומלוכלכת. טדי החליט שהוא אוהב אותה. אני מקווה שכשתגדלי לא תחשבי אף פעם שאת שמנה, חשב. אני מקווה שאף פעם לא תשמעי את המלה. הוא הפך את הדף ביומן. מה-3 באוגוסוט עד ה-14 באוגוסט היה ריק. ה-14 באוגוסט נכתב בדפוס שחור כאילו הכותבת השעינה את כובדו של העולם על העט.

14 באוגוסט
אני מתחילה שוב. אין לי מה להפסיד חוץ מהערכה עצמית אם לא אתחיל. נסעתי דרך רחוב מישון כדי שמכוניתי לא תעבור ליד מרכז הקניות שבו נמצאים המלאכים היקרים שלי ממהנדסי משקל, שעזרו לי כל-כך. מדוע ויתרתי על מטרתי? רק בגלל שהברזל שלי ירד והרגשתי לא טוב יום אחד וידי היתה קצת משותקת? האם זו סיבה לוותר על הדיאטה היחידה שעמדה להצליח? היא הצליחה. אני עדיין 5 ק"ג פחות ממה שהייתי כשהתחלתי באפריל. הורדתי 5 ק"ג לנצח ואני ארד עוד חמישה. אני שוקלת 62 ומטרתי היא 57 ואני אגיע אליה. אני שוב שולטת במצב. ישבתי על הטירה היום וחשבתי על פרנק ויליאמס, שבנה אותה במו ידיו כשגר כאן. הייתי רואה את משאיתו נוסעת עמוסת אבנים. עכשיו המצבה הזאת היא בשבילו לעד. הדיאטה שלי תהיה
כזאת. כמה אבנים לשאת כל יום, ואז הטירה שלי תעמוד מול עיני. גופי יהיה מושלם כמו שאלוהים והטבע התכוונו שיהיה.

טדי נאנח. זה היה יותר מדי עצוב. העולם היה קשה מנשוא. הוא השעין את ראשו על האריחים שבקיר המגדל. מוסיקה שמימית החלה לנגן. הוא הרים את עיניו. זה היה האוטו גלידה בסיבוב על יד הבריכה. אוטו פסים באדום-לבן עם קרוסלה על הגג. הסוסים על הקרוסלה נצבעו מחדש. הם הסתחררו סביב סביב כשהאוטו נסע בירידה לקול ולסים של שטראוס בקצב הקליאופ. הילדים עובו את הגשר ורצו לסיבוב להתבונן בו בעוברו. טדי חזר ליומנה של ז'אן-אן.

15 באוגוסט
זה עתה קניתי מאזניים רפואיים. הם תופסים חצי מחדר האמבטיה שלי. חלמתי עליהם אתמול בלילה. אני לא ישנה כל-כך טוב בלי אוכל אבל זה בסדר. כשאני מתעוררת אני מסתובבת בבית וחושבת כמה טוב אני איראה. זה כבר לא ייקח הרבה זמן. עוד עשרים ימים של רעב וזה ייגמר.

אחר-כך: כמה כאבי ראש אחר הצהריים, שום דבר מיוחד. לקחתי אספירין ואקמול שלקחתי מאנג'לה ג'מסיסון. צריך להשלים עם כמה אי-נוחיויות. גם הרגל נרדמת לי כשאני יושבת בתנוחה אחת יותר מכמה דקות. שום דבר מדאיג.

16 באוגוסט
קניתי מפה עם מרשמי דיאטה בחנות טבע. רשומים עליה 33 מתכוני דיאטות שונות ושישה צומות. זה גדול. רק מלקרוא את זה אני יודעת שאני יכולה להיות רזה אם אני ארצה מספיק ולא אסיח את דעתי מן העיקר ואחשוב שאני צריכה להיות רזה כדי שיהיה לי חבר. העניין בלרזות הוא כדי להעריך את עצמי ולאהוב את עצמי וכן הלאה. זו גישה לא נכונה לדיאטה לחשוב שבסוף יהיה לך חבר נפלא שישנה את העולם. מוניק, יועצת הדיאטה שלי, אומרת שזה מה שגורם לאנשים לשוב ולעלות במשקל אחרי שנאבקו כה קשה כדי להוריד אותו. הם מרזים, אחר-כך שום דבר לא קורה במחלקת הרומנטיקה, אז הם מוותרים וחוזרים לאכילה. זה לא יקרה לי מפני שאני יודעת על כך מראש.

המפה עלתה 4.98 דולר ויש עליה זכויות יוצרים כך שאי-אפשר לספר לאחרים על הדיאטות בלי לקבל רשות. יש מפה כזאת שנותנת לך שישה חטיפי חיות כפרס בכל לילה. זה מסתדר עם מה שמוניק אומרת לי. היא אומרת שהגוף לא יחיה בלי הנאה. כך שאת צריכה להיות טובה מאוד לעצמך כשאת מרעיבה את עצמך ולספק לעצמך הנאות אחרות כמו טיפוח החצר או קניית וילון חדש לאמבטיה. או לדבר עם החברים שלך.

17 באוגוסט
אני מתקרבת להשגת מטרתי. אתמול היד שלי נרדמה שוב כשניקיתי את הארון. אני חושבת שאני חוטפת משהו. מדי פעם יש לי ברקים בעיניים. אני לא רוצה להגיד על זה מלה מפני שהם עלולים להפסיק לי את הדיאטה. אני זקוקה לדיאטה. הדיאטה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. לפני שהתחלתי בדיאטה לא ידעתי מי אני. לא היתה לי תחושת יעוד. סתם קמתי בבוקר והלכתי לעבודה וחזרתי הביתה. לא יכולתי לתכנן לעצמי עתיד. שום דבר לא יעצור בעדי עכשיו.

האנשים במהנדסי משקל בחרו בי למדיאטת החודש. הם ישימו תמונה שלי בעיתון שלהם ואולי ברבעון הארצי שלהם. זה רעיון טוב לכתוב את היומן הזה. אני חושבת שיבוא יום והוא יהיה מסמך חשוב מאוד. זה הכול לעכשיו. אני צריכה לאכול צהריים ולהישקל. הו, כן, כל יום כשאני יורדת מהכביש הראשי לכיוון המשרד של מהנדסי משקל אני צריכה לעבור ליד המגדנייה. נפלא לראות אנשים שמנים נכנסים לשם לקנות את מנת הסוכר והקפאין שלהם כשאני יודעת שאני על דרך המלך לקראת מטרות ברורות יותר ומחשבה טובה יותר.

19 באוגוסט
היתה לי נסיגה בגלל האזנה לרדיו. היתה שם האשה הזאת מג'ורג'יה שסיפרה שהיא והחברים שלה פתחו מועדון בשם נשבר מהשמנים וכל פעם שמישהו מהם מחליט לעשות דיאטה או לבזבז כסף על נופש דיאטה או על מזון דיאטטי או כל דבר כזה הם מתכנסים לפגישה ויושבים על קופסת עוגיות וגלידת סנוקרסט ומזכירים אחד לשני איזה תענוג זה לאכול.

אסור לשדר דברים כאלה. מיד ירדתי לחנות וטרפתי כמו חזיר. הכול היה באשמתה של האשה הזאת. אני הולכת לכתוב לתחנת הרדיו. עכשיו אני צריכה להתקשר למוניק ולחזור למשטר. אני אחזור למשטר. אני אשלוט במצב.

20 באוגוסט
ומה עכשיו? אסור לי אפילו לכתוב את זה אבל ראיתי את ג'וזפין וותרס היום והיא נראית נורא. היא הלכה לצינוק הדיאטה, כמו שאנחנו קוראות למהנדסי משקל בצחוק, במשך ארבעה חודשים ובהתחלה נראתה ממש טוב, אבל עכשיו היא נראית כמו מי שהלכה לדכאו או משהו כזה. הזדעזעתי כשנתקלתי בה. כל הדרך הביתה חשבתי שייתכן שאני כבר רזה מספיק בלי לדעת את זה. אני שוקלת 57.5, הכי פחות ששקלתי בחיים חוץ ממתי שהיתה לי דלקת ריאות. אני לא יודעת מה לחשוב או לעשות לפעמים. כל הדרך הביתה חשבתי כמה רזים וכחושים נראו פניה. מה אם אני נראית כך ואף אחד לא אומר לי. בעד שום הון לא הייתי אומרת לה. תארו לעצמכם אותי הולכת אליה ואומרת לה, ג'וזפין את נראית נורא.

התעמלות, זה המפתח. אולי אני צריכה להתחיל לרוץ שוב. או לא, אל תאמרי זאת בחיים. כל מה שזה עושה זה להפוך אותי לרעבה עוד יותר. אני יודעת שזה משקל השרירים, אבל עדיין זה מדכא אותי לראות את זה על המאזניים האלה.

אולי אני צריכה לזרוק אותם. או לא, אל תגידי את זה. הם רק מדד, זוכרת שמוניק אמרה שהם רק המדד של מה שאנחנו מנסות לעשות. אלוהים, אני תמיד אהיה שמנה. אני לא יכולה לנצח את זה. אני לא יודעה מה לעשות.

אחר-כך: אני שולטת במצב. הלכתי למהנדסי משקל ודיברתי עם מוניק והיא אמרה שזו רק נסיגה זמנית ושאשכח את המילק-שייק ששתיתי אתמול ואת הגבינה והחטיפים ושאחשוב על העתיד כשאהיה מידה 38 ומוכנה לאהבה. אני לא יודעת איפה זה יהיה בפייטוויל. אולי יש לאן ללכת ברוג'רס.

21 באוגוסט
נכשלתי שוב. בלילה אכלתי שתי לחמניות ומאתיים גרם אפיפיות. העליתי עוד חצי קילו. עכשיו אני שוב שוקלת 58 ורק לפני יומיים הייתי 57.5. הייתי רחוקה רק חצי קילו אחד ממטרתי ועכשיו קלקלתי הכול בגלל שהייתי חלשה. אני מזכירה לי את אמי. זה מה שעשתה כשהיתה מעוצבנת. פשוט אכלה שקית של צ'יפסים ונתנה לי כמה. שלא לדבר על גלידות. אין לי תקווה. ניסיתי הכול חוץ מאשר קיצור מעיים. אני צריכה להעסיק את מוחי במשהו אחר. מוכרח להיות משהו שיעודד אותי.

חכי דקה. זהו יומן הדיאטה שלי. אני מוכרחה להשתלט על עצמי. שתי שמונה כוסות מים. וקצת מיץ לימון ופטרוסיליה. אני אשתלט על זה אפילו אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי.

23 באוגוסט
התחלתי בצום. במשך ארבע-עשרה שעות לא אכלתי כלום, רק שתיתי מים ושתי כוסות מיץ תפוזים. אני אכתוב ביומן כל שעה עד שאשקול 57. לאן שאני באמת רוצה להגיע.
12:00 מים
1:00 מים
1:35 הולכת למיטה
3:15 לא יכולה לישון
4:00 לקחתי דמרול אחד ששמרתי כשאמא היתה חולה.
9:40 שינה טובה. שתיתי שתי כוסות מים.
12:00 שתי כוסות מיץ תפוזים. מרגישה חלשה אבל זה צפוי ביום הראשון. אעשה מדיטציה.
8:00 טיילתי שמונה ק"מ, שתיתי מים, שחיתי שתי בריכות. שתיתי שתי כוסות מיץ.
10:00 הולכת למיטה.
11:35 לא יכולה להירדם
3:00 עדיין לא נרדמת. ניקיתי את הבית. אקח עוד דמרול.

24 באוגוסט, 6:00 לפנות בוקר
אני במצב נפלא של צום עכשיו. אני מאוד צלולה. אני נזכרת שלקחתי קורס בכתבי זן אצל דוקטור ברייט באוניברסיטה והוא סיפר לנו על מצבי הנפש אליהם נכנסו אנשים נאורים מאי-אכילה במשך ימים. נדמה לי שאני נכנסת למשהו כזה. אני מרגישה כאילו משהו חשוב באמת קורה לי. כאילו אני במרכזם של אירועים חשובים באמת. זה כמו להתאהב או כמו שאחייניתי, לורי לואיז, נולדה ואני רכבתי על אופני כל הלילה מפני שסלי וג'ימי קראו לה על שמי. אני חושבת שאני צריכה להיות ציירת ולצייר את כל הדברים הנפלאים שראיתי בימי הצום. יש בעיה קטנה אחת.

היה לי כאב ראש ולקחתי אספירין וגם ידי נרדמה, אבל היא בסדר עכשיו. וגם, לא הצלחתי לקרוא מטשטוש. המוח הוא דבר משונה ויצטרך להתרגל למצב העניינים החדש. 57.2. אני מתקרבת.

רעיון. כשייפתחו החנויות אלך אל הקניון להסתכל על השמלות היפות שאלבש כשאגיע למטרה. צלצלתי למוניק והיא אמרה לי לבוא להדרכה מפני שצום אינו חלק שגרתי בדיאטות של מהנדסי משקל והיא מרשה לי לעשות את זה רק מפני שאני מטורפת.

טוב, אז סיונרה לעת עתה.

שאר הדפים היו ריקים. טדי סגר את הספר. הילדים ירדו לתעלה לדוג סרטנים. ילד אחד הגיע במרוצה מתוך המבצר. הוא החזיק סרטן ענקי בין אצבע יד ימין לאגודל ונופף בו לעבר הילדה הבלונדינית הקטנה. היא התחילה לצרוח, צריחה מקפיאת-דם נפלאה. הילד צחק והניח את הסרטן. הילדה צרחה שוב.

משאית נכנסה לתוך מגרש החנייה ופרקה את ליגת הקטנים של קבוצת בייסבול. מוסיקה ניגנה ברקע. האוטו גלידה חזר מן הסיבוב. טדי הוציא שני שטרות של דולר מכיסו והניחם על הספסל ליד התעלה. "הנה קצת כסף," אמר, "קנו לכם גלידה כשאלך. זה בסדר. אני שם אותו פה כי אני עצוב." הילדים נרתעו. "זה בסדר, קחו את הכסף כשאלך," הוסיף. הוא השאיר את הכסף על הספסל והלך לעבר הרחוב אל ביתה של ז'אן-אן לורי. אני צריך להחליט מה לעשות בקשר לכול, חשב. עלי להחליט. הוא התבונן סביבו. היה שם פח אשפה ליד הבוקיצה. הוא השליך את היומן לתוכו וחזר למכוניתו.

מאחוריו לקחה הילדה הקטנה את הכסף מעל הספסל והחלה לרוץ לכיוון הסוסים הצבועים על האוטו הצבוע.