באביב 1970 כתבה רובין מורגן בהקדמה לספר “Sisterhood is Powerful”: "בחודשים האחרונים ערכו נשים שביתות פראיות בג'נרל אלקטריק, בנידקס, חברת הטלפונים בל ניו-יורק. הדבר הפתיע הן את ההנהלה והן את האיגודים המקצועיים. הנשים הרגישו שהאיגודים המקצועיים מכרו אותן... עקרות בית יצאו בשביתה כדי להשיג שכר עבור עבודתן והגדרה בכתב של התפקיד... קבוצות של נשים מתארגנות באיגוד האמריקני למדעי המדינה, באגודת האנתרופולוגים, באיגוד לשפות מודרניות, באגודה להיסטוריה, בארגון האמריקני לקידום המדע... אמהות נזקקות סעד התפרעו בלשכות הסעד... נשים קתוליות התמרדו בנושא הגלולה... נזירות קתוליות דרשו אוטונומיה ושחרור מההיררכיה הגברית... מיס אמריקה חשפה את האופן המסחרי שבו נוצלה... נשים צועדות... נשים מפגינות... נשים יוצאות נגד... נשים דורשות הקמת מרכזים קהילתיים לילדים, לאמהות עובדות, פיתוח תוכניות הכשרה שימומנו על-ידי המיליונים שנגרפו מפורנוגרפיה..."

שמונה-עשרה שנים חלפו מאז נכתבו דברים אלה, ועדיין לא זכינו לראות בישראל פעולות מקיפות מן הסוג הזה. והמצב בישראל קשה: מנשים נשללה זכות יסוד בסיסית, הזכות להשתתף בבחירת נציגים למוסדות החברה (בחירת רב אשכנזי לת"א). לנשים גם אין הזכות להיבחר לכל מוסדות החברה, ומינויה של לאה שקדיאל למועצה הדתית בירוחם עדיין לא אושר ונגרר זה זמן רב בערכאות משפטיות. נשים עובדות בכלל, ואלה שעל קו הייצור בפרט, מופלות לרעה בשכר, באפשרויות קידום ובתנאי העבודה. עקרות בית אינן זוכות להכרה בעבודתן, ובסטטיסטיקות רשמיות הן מוגדרות כלא-עובדות. האישה וגופה משמשים לא רק בפרסומת אלא גם בתעמולה ממשלתית רשמית ובתשדירי שירות, וזה רק חלק מהרשימה.

זכות הבחירה לנשים בעולם לא הושגה אלא לאחר מאבק ממושך וקשה. גם בישראל היה צורך להילחם על זכות יסודית זו, וזאת למרות ההצהרה כבר ב-1897 על שוויון האישה היהודית בהסתדרות הציונית וזכותה לבחור ולהיבחר לקונגרס הציוני.

שאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר הועלתה לראשונה ביישוב היהודי בפלשתינה ב"כנסייה בזכרון יעקב", 1903. הקבוצות החרדיות התנגדו למתן זכות בחירה לנשים ואיימו בפרישה. אי לכך נמנעו בהצבעה "המתקדמים", שתמכו עקרונית במתן זכות זו, וכך הושג רוב נגד מתן זכות בחירה לנשים.

באסיפה המכוננת הראשונה, 1918, התקבלה ביישוב ההחלטה הבאה: "הבחירות לאסיפה המכוננת תהיינה ישירות, שוות, חשאיות, כלליות, בלי הבדל מעמד." בנוגע להבדלי מין הוחלט שהוועד הזמני ידון עד כמה השעה והתנאים "רצויים להוציא דבר זה לפועל בחיים." ובאסיפה המכוננת השנייה באותה שנה נתקבלה ההחלטה הבאה: "זכות בחירה אקטיבית ישנה לכל יהודי בשטח המשוחרר בלי הבדלי מין." (ומה עם זכות הבחירה הפסיבית, הזכות להיבחר?). רק ב-1919, באסיפה המכוננת השלישית, הוחלט כי: "לאישה תהיה זכות בחירה אקטיבית ופסיבית," אולם המאבק לא תם. החרדים בירושלים הקימו תנועת התבדלות שקראה לאי השתתפות בבחירות לאסיפה המייסדת כל זמן שלא תבוטלנה זכויות האישה, וההחלטה על מתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לאישה נגררה עד 1925, בבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה. בבחירות אלה השתתפו נשים ואף היוו 12 אחוז מכלל הצירים הנבחרים.

בזכות זו, שהושגה לאחר מאבקים קשים ועקשניים של נשות היישוב העברי, תלו תקוות רבות. קיוו שהיא תסלול את הדרך לשוויון חברתי ופוליטי ושהשוויון לא יהיה עוד נחלתה הבלעדית של אליטה פוליטית גברית אלא יחול על כולם. אך התקוות לא התממשו. הנשים כקבוצה עדיין מקופחות מבחינה חברתית, חוקתית ופוליטית בישראל. חוקים רבים, ולא רק הדתיים, מנציחים מעמד נחות לנשים. למשל, תנאי הזכאות בביטוח נכות של אישה העובדת במשק ביתה בלבד חמורים מתנאי הזכאות של שאר המבוטחים בתאונות עבודה, וזכות הביטוח המרבית היא 25 אחוז בלבד מהשכר הממוצע במשק. עבודה חלקית אינה מזכה בתשלום דמי אבטלה. אישה נשואה אינה מוכרת בעיני מס ההכנסה כישות עצמאית ועל כן גם אינה זכאית, בין היתר, להחזרי מס.

הזכות לבחור את מוסדות החברה מאפשרת אמנם לקחת חלק בחיים הפוליטיים, אולם מימוש זכות הבחירה כשלעצמו לא בהכרח מבטיח שינוי חברתי. כדי שזכות זו תהיה אפקטיבית נדרשים תנאים נוספים. ראשית, כדי שלקול הנשי תהיה משמעות עלינו להצביע בצורה ברורה וניתנת להבחנה על פי האינטרסים שלנו כנשים. אם, לדוגמה, הנשים בת"א תימנענה מלבחור בלהט כראש עיריית ת"א עקב הצבעתו בעניין השתתפות נשים בבחירת רב אשכנזי לת"א, יהססו גם פוליטיקאים אחרים לפגוע בצורה כל-כך בוטה בזכויות הנשים, ולו משיקולים אלקטורליים. ככל שתגדל ההכרה בייחודיותו וחשיבותו של הקול הנשי כך יגדל כוחנו הפוטנציאלי.

שנית, עלינו לדאוג לאלטרנטיבות פמיניסטיות לדוגמה הקיימת, כדוגמת מצע "מפלגת הנשים" בבחירות של 77 (קטעים ממנו מופיעים בעמ' 14), ומפלגת הנשים בתקופת היישוב (נגה, גיליון מס' 3).

שלישית, עלינו להבטיח ייצוג נאות לנשים בפוליטיקה הכלל – ארצית והמקומית, שכן ההליך הדמוקרטי מחייב ייצוג. אך מספר הנשים הנבחרות למוסדות הממשל הוא קטן: מאז 1948 כיהנו בממשלות ישראל ארבע שרות בלבד (שתיים מהן ללא תיק), ובשלטון המקומי כיהנה אישה אתת בלבד כראש מועצה (ויאולט ח'ורי, ראש מועצת כפר יאסיף). לאור מספרן המזערי של נשים בכנסת ובשלטון המקומי יש לשאול: מי מייצג את הנשים, האם הגברים מדברים בעדנו?

"... הן הורסות כל טיפה של רכות ונשיות בשמו של השוויון האידיוטי. איש לא קבע ברשומות שמקצוע הגננת והאחות, ובימינו אפילו המורה, הנו מקצוע נשי. ברם, כך נסתדרו הדברים על פי נטייה חופשית של העובדים עצמם," ח"כ בני שליטא במכתב רשמי, על נייר הכנסת ובדואר הכנסת, למנכ"ל משרד החינוך והתרבות (29.3.87).

אין ספק שאיננו מיוצגות על-ידי אותם גברים חסרי כל אהדה או הבנה בסיסית לבעיות שנשים מתמודדות אתן, אולם האם גברים הרגישים לבעיות אלה ואוחזים בדעות "פמיניסטיות" יכולים ומצליחים לייצג אותנו?

על-פי ההיסטוריה של היישוב העברי ושל מדינת ישראל מאז 1948, בכל פעם שהתעוררה שאלה כלשהי הקשורה למעמדה וזכויותיה של האישה, החל בזכותה לבחור ולהיבחר ברשויות הארציות והמקומיות, העדיפו גם אותם גברים שתמכו ותומכים בשוויון האישה לבטל את עמדתם מפני שיקולים קואליציוניים ואחרים. לולא מאבקן של הנשים עצמן, בכנסת ומחוצה לה, לא היו מושגים אותם הישגים שהושגו עד כה. על כן חיוני כל-כך ייצוגן של נשים בפוליטיקה. אך כאשר מספר הנשים הוא סמלי בלבד, כמו בכנסת למשל, אין לאותן נשים נבחרות אפשרות אמיתית להביא לשינוי. הלחצים הפועלים עליהן להידמות לעמיתיהם הגברים הם חזקים.

פוליטיקאים עובדים במסגרות פוליטיות וברצונם לחזור ולהיבחר, ולכן הם חייבים למצוא שפה משותפת עם עמיתיהם ולהיות רגישים למפלגתם ולדרכי פעולתה. אין זה כה מפתיע, על כן, כי במערכת שיש בה נשים ספורות בלבד בתוך רוב של גברים נוהגות הנשים כגברים ואינן תומכות במדיניות פמיניסטית יותר מאשד הגברים. (שרית גרינברג, למשל, נציגת הליכוד בעירייה, שהצביעה נגד השתתפותן של נשים בבחירת רב אשכנזי לת"א בניגוד לאינטרס שלה עצמה כאישה.)

יתר על כן, מספרן המזערי של נשים בעמדות מפתח בחברה גורם לכך שהנשים בולטות במיוחד. הן נציגות הנשים, סמל לכלל הנשים, וכל מעשה, החלטה ועמדה שלהן נבחנים בקפידה יתרה. הן כל הזמן תחת אור הזרקורים, אולם תשומת הלב הציבורית מתמקדת בהן לרוב על שום היותן נשים ולא על שום מעשיהן. דבר זה עושה אותן חריגות, מוציא אותן מכלל הריב וממילא אף מחזק את הסטריאוטיפים החברתיים לגבי נשים. דוגמה מובהקת לכך מספק לנו עירד מלכין (העיר 5.2.88), שם הוא חורץ משפט על הסגנון הרטורי של כלל הנשים בפוליטיקה מתוך התרשמותו מסגנון דיבורה של ח"כ אורה נמיר. "נמיר מבטאה את אופן הדיבור שבחרו להן נשים רבות בעסקנות הציבורית... למה זה נדמה? [נדמה למי?] שנשים כה רבות מדברות בציבור 'מלמעלה ולאט', כמו מורות שהיו לי בגיל 11?"

בישראל ניכרת הנטייה להציב נשים בתפקידים מסוימים, אלה התואמים את הסטריאוטיפים הנשיים המקובלים. אישה יכולה להבטיח שיתמכו בה אם תקבל על עצמה את התפקידים המיוחדים הללו, אך אין זו אלא חרב פיפיות. ברגע שתפקיד מסוים מקבל תווית נשית ייחודית הוא מתחיל להיחשב "פחות ערך", ועל כן חסר קידום. מכאן שנשים רבות נמנעות מלקבל על עצמן תפקיד שעשוי לזהות אותן עם נושאים נשיים ייחודיים, ואף נמנעות מביטויי הזדהות עם פעילות נשית בכלל. ולא זו בלבד. מעמדה הסמלי החריג של האישה בפוליטיקה ובעמדות המפתח הציבוריות, וכן תשומת הלב וחצי הביקורת הציבוריים המופנים אליה על שום היותה אישה, מרתיעים נשים רבות שבוחרות להישאר ברקע, ונמנעות לתת פרסום להישגיהן או לקבל עליהם קרדיט. אסטרטגיה זו אינה תורמת לקידום מעמד האישה ולגידול ייצוגה המספרי מאחר שההישגים נשארים בלתי ידועים.

ייצוג סמלי של נשים בחיים הפוליטיים והציבוריים לא זו בלבד שאינו מספיק כדי לפעול באופן ממשי לקידום מעמד האישה בישראל, אלא מבחינות מסוימות אף חוסם את אפשרות הפעולה. מערכת שבה מספר סמלי בלבד של נשים יוצרת דינמיקה של שימור הקיים. מנופפים בנציגות הבודדות כסמל לשוויון, אות לכך שהזכות להיבחר קיימת אף בפועל. אולם מאותן נשים בודדות שנבחרו דורשים ללכת בתלם, להראות נאמנות למפלגה ולהוכיח שהאמון שעמיתיהן הגברים נתנו בהן היה אכן מוצדק. יותר נשים נבחרות לא תבאנה אמנם באופן אוטומטי לייצוג טוב יותר של נשים, אלא שללא מספר אמיתי ומשמעותי של נשים נבחרות, ייצוגן הוא למעשה בלתי אפשרי.