עדת הדרוזים היא אחת העדות המעניינות במזרח התיכון. סיפורם מתחיל בערך לפני אלף שנה, כאשר חמזה בן עלי החל להפיץ את תורתו, שעל - פיה החליף חכים הוא התגלמות האלוהים, והופעתו עלי אדמות מבטלת את כל הדתות שקדמו לו. העדה נקראת על שם עוזרו של חמזה, מוחמד בן איסמעיל אל דרזי.
תורת הדרוזים נשמרת בסוד, ואינה נמסרת לצעירים, אלא רק לזקני השבט. היא מדברת על 7 נביאים, שבאו לעולם: אדם, נוח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמעיל.

בכל אחת מתקופות הנביאים האלו הופיעה התגלמות השכל העולמי. בתקופת משה היה זה יתרו, שגילם את השכל, לכן הדרוזים מקדשים את קברו של יתרו (שנקרא אצלם שועיב, וקברו - נבי שועיב). באחרית הימים, טוענים הדרוזים, יבוא חכים ויגאל את האנושות, כמו המשיח.

העדה הדרוזית מתחלקת לעקאל (אלו שיודעים את התורה) וגחאל (אלו שלא יודעים את התורה). העקאל הם הזקנים של השבט, שלהם נמסרים סודות התורה, בעוד הצעירים עסוקים בענייני העולם הזה. הזקנים נעשים למעין מתווכים בין מה שקורה בעולם המעשה לבין העולם הרוחני של הדת, שנמצא מעבר לעולם הזה.

הדרוזים בסוריה, בהר הדרוזים בלבנון ובישראל - בגולן, בגליל ובכרמל, הם מיעוט, ולכן פיתחו לעצמם תכונות של לוחמים נועזים, ששמרו על קיום העדה בתוך אזור מסוכסך ומלא מלחמות זה משך אלף שנה.

הצעירים הם הלוחמים הנועזים, ולכן בצורה טבעית, היה צריך הזקן הדרוזי, לאבד את השפעתו ולהיחלש ככל שהוא מזדקן, לאבד עניין במה שקורה ולהינתק מחיי העדה. כך קורה להרבה זקנים בעיר המודרנית. אלא שהדת מצאה פתרון - היא מכניסה את הזקן הדרוזי למשבצת שלו ומאפשרת לו להשתתף וגם להיות בעל כוח בחיי העדה.

בגלל הרדיפות הרבות, שחלקן היו דתיות, נמנעו הדרוזים מלהעלות את עקרונות דתם על הכתב, כמו שעשו הדתות האחרות. דתם של הדרוזים היא כאמור עניין סודי, שמתגלה רק לזקנים.

הדת בחיי שבטים, עדות ועמים, היא הקשר בין עולם גשמי לבין כוחות בלתי ידועים, ששולטים על האדם.
זקני השבט, שיודעים את הדת, הם ששולטים על הקשר הזה, ומכאן בא להם כוחם. הזקן, שכוחו הפיסי שוב אינו כבנעוריו, אינו צריך עתה בזיקנתו להצטיין בכוח פיסי ובנכונות להילחם, אלא יש לו התחום שלו, תחום חשוב לעדה, תחום הדת. הזקן חסר הכוח הפיסי מקשר את העדה עם כוחות, שלדעתם חזקים מכל הכוחות הפיסיים, שהם מאמינים בהם: אללה והנביאים. לפניהם האיש הזקן הוא עבד נכנע, אבל בעדתו האיש הזקן אינו נכנע ומושפל, אלא להפך, הוא מסמל וגם נושא את הקשר עם כוחות חזקים, שלמרותם סרים כל בני העדה. ומכאן כוחו של הזקן ומרותו על הצעירים. הזקנים מסמלים את הכוח, שבעזרתו מתקיים הקשר בין עולמות עליונים וחיי היום יום: גורל גשמים בעתם, סכנת מלחמות, מחלות ועוד. הזקן שולט וקשור לכוחות, שיש ביכולתם לעורר מלחמות, להביא גשם או לעצור גשם, לגרום מחלות ולרפא מחלות. כך נמנע מהזקן הדרוזי גורלו של הזקן בחברות אחרות, שמאבד מכוחו עם הגיל ונשכח.

יש זקנים גם בחברה שלנו ובחברות אחרות, שצוברים כוח בזיקנתם והופכים אפילו למיתוס. למשל: מאו צה טונג, מסין, נהפך בזיקנתו לדמות על - אנושית לא רק בעמו, אלא בכל העולם, ויצר תנועה גדולה. גם בן גוריון הפך בזיקנתו למיתוס.

אותם זקנים חלוצים בני למעלה מתשעים שנה, בני הדור הראשון לתקומת ישראל ששימשו מקור לסיפורים על חיי החלוצים, הקמת המדינה וההתיישבות בראשיתה, גם הם מיתוס.

כלומר, זיקנה אינה חייבת להיות ניתוק החלשים ופסיעה לקראת הסוף. היא יכולה להיות כמו אצל הדרוזים - גילוי עולם חדש ומקור כוח חדש.