דוד בן-גוריון: שיבת ציון

פתיחה

המושג "שיבת ציון" במשמעותו ההיסטורית המקורית מתכוון לחזרתם של היהודים מגלות בבל לציון, לירושלים, בעקבות הכרזת כורש (538 לפני הספירה). הצירוף נזכר בפסוק הפותח של מזמור תהלים קכו: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", אך דוד בן-גוריון החיל את המושג על תולדות עם ישראל באופן הרחב ביותר, ואיתר בהן "שלושה מאורעות מרכזיים של שיבת ציון". הראשון "פתח [את] ההיסטוריה היהודית וזיכרונו נָחוֹג זה שלושת אלפים ושלוש מאות שנה בכל קצווי תבל, בכל מקום שבו נמצא לפחות מניין יהודים או אפילו יהודי בודד – זוהי שיבת ציון לאחר יציאת מצרים". המאורע השני – "שיבת ציון מבבל לפני כאַלפּיִם וחמש מאות שנה, שפתח פרק חדש בתולדות היהדות". והשלישי – שיבת ציון בדורנו, "דור השיבה השלישי לציון", שהביאה לקוממיות ישראל במדינתו ולקיבוץ-גלויות "שלא היה דוגמתו מאז היינו לעם"¹. "לא הייתה שבות כזאת בתולדות עמנו או בתולדות עם אחר", פסק בן-גוריון.²

עם זאת טרח בן-גוריון להדגיש, כי הגלות "אינה תופעה שלאחר המקרא" כלל ועיקר: ההליכה הראשונה לגלות נזכרת כבר בספר בראשית, בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. יתר על כן: התפוצה קדמה "להולדת העם והתנחלותו בארץ כנען", כפי שעולה מקורותיו של אברהם אבינו, שלא החלו כאן בארץ אלא "באור כשדים ובחרן", היינו – בעיראק ובתורכיה של ימינו³. זאת ועוד: תופעת הגלות בעַם ישראל קדמה למעשה לחורבן הבית הראשון: כבר במאה ה-7 לפני הספירה הייתה "עדה יהודית צבאית בדרומה של מצרים". ובספרו של פילון האלכסנדרוני מצא בן-גוריון אומדנים על התפוצה היהודית העצומה לפני חורבן הבית השני, ולפיהם היו ברחבי האימפריה הרומית "משלושה עד חמישה מיליון יהודים". באלכסנדריה שבמצרים "ישבו לפני החורבן כמיליון יהודים, יותר יהודים מאשר ישבו אז בירושלים⁴." אבל בכל הדורות לא הייתה התפוצה היהודית "כה מפוזרת ורחבה כאשר היא במאות השנים האחרונות"⁵. נראה אפוא שהגלות היא מאפיין יסודי, גנטי כמעט, של עם ישראל מראשית קיומו.

בן-גוריון בחן את שלושת האירועים – את שלוש השיבות לציון – ממגוון היבטים: ההיבט הכמותי, הנסיבות הגאופוליטיות, המצב בארץ, מניעיהם של הגולים שעלו ארצה ועוד, ובתוך כך מצא קווי דמיון משותפים, לצד הבדלים ואף ניגודים, בעיקר בין שיבת ציון מבבל ובין שיבת ציון של ימינו.

שיבת ציון הראשונה והשנייה: יציאת מצרים ויציאת בבל

"על יציאת מצרים יש לנו שתי גרסות שונות במקרא," ציין בן-גוריון והזכיר את הגרסה המרכזית שבספר שמות ומקור נוסף בספר דברי-הימים א. "לפי ספר שמות יצאו כל בני-ישראל ממצרים בבת-אחת, וכעבור ארבעים שנה הגיעו לארץ היעודה", אך לפי הכתוב בספר דברי-הימים א (ז 20 – 22) הסיק בן-גוריון כי בני אפרים הקדימו לצאת לבדם ממצרים, "שלושים שנה לפני הזמן הנכון – כלומר, לפני צאת בני-ישראל תחת הנהגת משה רבנו". סיוע לגרסה זו הוא מצא בתלמוד הבבלי⁶, שם נאמר כי בני אפרים טעו בחישוב ארבע מאות שנות השעבוד," ויצאו בלא עתם" כדברי רד"ק⁷. כך או כך, ממצרים יצאו כל בני-ישראל ללא שיור. לפי המסורת, "שישים ריבוא יצאו ממצרים", ואילו מבבל לא יצאו כל הגולים ואף לא מרביתם, אלא מקצתם בלבד, "רק כ-52 אלף נפש" בשני גלי העלייה: העלייה הראשונה והגדולה עם זרובבל בן שאלתיאל, והשנייה עם עזרא הסופר (עזרא ב 64 – 65; עזרא ח). מרבית הגולים "לא נשמעו לקריאת כורש מלך פרס, ועם זרובבל, עזרא ונחמיה לא באו, ונשארו בגולה אלפיים וחמש מאות שנה". וצאצאיהם של אותם גולים שנותרו בבבל "באו כולם 'עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים' (שמות יט 4) לאחר קום המדינה מכורח הנסיבות בארץ מגוריהם ". ⁸

זאת ועוד: "לפי המסורת המקובלת" לא היה בארץ יישוב יהודי עד להגעתם של יוצאי מצרים לארץ והתנחלותם בה⁹. ואילו גולי בבל ששבו ארצה "מצאו בה יישוב יהודי גדול", מאחר שנבוכדנאצר השאיר בארץ את "דַּלַּת עַם הָאָרֶץ" (מלכים ב, כד 14)¹⁰ והם היו באותה עת "רוב העם ביהודה". וגם נבוזראדן, ש"הִגלה המון רב בבלה (=לבבל) השאיר מדלת הארץ לכורמים וליוגבים" (מלכים ב, כה 12; ירמיהו לט 10). מכאן מסקנתו של בן-גוריון, כי "היישוב החקלאי לא הוגלה" ויוצאי בבל "לא חזרו אפוא לארץ ריקה מיהודיה".¹¹

להערכתו של בן-גוריון, "יציאת בבל" של ראשית תקופת הבית השני הייתה "שונה בתכלית" מיציאת מצרים – "בכמותה, במניעיה ובנסיבות המדיניות הבין-לאומיות שליוו אותה", כמו גם מבחינת מצב הארץ: "לפי המסורת המקובלת" לא היה בארץ יישוב יהודי עד להגעתם של יוצאי מצרים לארץ והתנחלותם בה, ואילו גולי בבל הגיעו לארץ שנותרו בה יהודים מתקופת הבית הראשון. מבחינת מספר העולים הייתה שיבת בבל הקטנה ביותר מבין שלוש השיבות לציון: לקריאתו של מלך בבל "נענו רק כחמישים אלף איש"; מרבית הגולים "לא באו, ונשארו בגולה אלפיים וחמש מאות שנה". לשם השוואה והמחשה: מספר העולים מבבל בעקבות הצהרת כורש לא הגיע לכדי 10% ממספר העולים ששבו ארצה ב- 30 השנה שבין הכרזת בלפור להקמת המדינה (1917 – 1948)¹². "גלות בבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה", קבע בן-גוריון.¹³

שיבת ציון מבבל הייתה שונה גם מיציאת מצרים וגם משיבת ציון המודרנית מבחינת משך הגלות ונסיבות השיבה לארץ: אירועים "שנביאי ישראל ראו בהם יד-אלוהים"¹⁴ הביאו להכרזת כורש ולשיבת ציון כ- 50 שנה בלבד אחרי חורבן בית המקדש הראשון וירושלים; גלות מצרים נמשכה כמה מאות שנים¹⁵, ואילו הגלות שאחרי חורבן הבית השני – כמעט אלפיים שנה.

בכל הקשור ל"נסיבות הבין-לאומיות" מצא בן-גוריון הקבלה בין שיבת ציון מבבל לשיבת ציון בימינו: שתי שיבות אלו היו מעוגנות בהסכמה מדינית (ואף בינלאומית) שהייתה תוצאה של מלחמה בין מעצמות: "כשם שמלחמת העולם הראשונה בימינו הייתה גורם להצהרת-בלפור, כך גרמו מלחמות פרס ומדי נגד בבל להצהרת-כורש". ועם זאת, בשני המקרים לא ההכרה הבינלאומית העניקה בסופו של דבר את העצמאות והריבונות ליהודי הארץ, אלא תוצאות המאבק הצבאי : הכרזת כורש הייתה מעשה גדול [...] אבל עצמאות השיגו היהודים רק על-ידי מלחמת צבאו של יהודה המקבי ואֶחיו". וכאז - גם בימינו: לא הצהרת בלפור וגם לא החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 "נתנו לנו את מדינת ישראל" והבטיחו את קיומה, אלא כוחו של צה"ל ועוצמתו. ואלמלא קם צה"ל שנילחם בצבאות ערב הפולשים והדף אותם, "היישוב היהודי בארץ היה נמחה מעל-פני האדמה".

עוד קו-דמיון מצא בן-גוריון בין שיבת ציון מבבל לזו שבימינו: גם בתקופת שיבת ציון וגם בימי ראשית הציונות "קומו צוררים לשבי ציון": גולי בבל נתקלו ביחס עוין מצד "עם הארץ", כמסופר בספר עזרא (ד 4- 5): "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" ועם בעיה דומה נאלצו להתמודד גם החלוצים שעלו ארצה בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20: הם סבלו מהתנכלויותיהם של ערביי ארץ-ישראל כמו גם מעוינותו של השלטון הבריטי.

אבל ההבדל "הגדול והבולט" בין שיבת ציון השנייה מבבל לזו השלישית בימינו נוגע להיבט הריבוני - למשך הזמן שעבר מאז ההכרזה ועד להשגת העצמאות: מאז הכרזת כורש "עברו 373 שנים" עד שהיישוב בארץ זכה לעצמאות מדינית, וזאת רק לאחר שיהודה המקבי "כבש וטיהר את ירושלים" בשנת 164 לפני הספירה. "ואילו בימינו זכינו לעצמאות מדינית 30 שנה (בלבד!) אחרי הצהרת בלפור. ¹⁶

שיבת ציון השלישית: העליות בימינו

שיבת ציון של ימינו – "יציאת-מצרים המודרנית"¹⁷ מורכבת ורבת-פנים, בין השאר משום שבאה לאחר כאלפיים שנות גלות, שבמהלכן התפזרו היהודים בכל היבשות ובכל קצווי תבל. וזאת בניגוד למצב לאחר חורבן הבית הראשון, כאשר הגולים התרכזו בארץ עיקרית אחת - בבל, "וגלות זו הייתה צעירה [...] והייתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ".¹⁸

על הגלות האחרונה, הארוכה ורבת-התלאות כתב בן-גוריון: "נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת שבתורה", שבה נאמר: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ [...] וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ [...] מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח 64 – 66). אבל בימינו "סוף-סוף באה גם ראשית בשורת תנחומין והגאולה: 'אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ - קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל' (מיכה ב 12)"¹⁹. ועוד הוסיף בן-גוריון והדגיש: "לא הייתה לשום עם תפוצה כתפוצתנו, שנמשכה אלפי שנים ונתפשטה בכל הארצות בחמשת חלקי תבל; לא הייתה כמוה בתקופת יציאת מצרים או שיבת בבל²⁰." אמנם במהלך הגלות – "הניסיונות לשוב למולדת [...] לא נפסקו", והעם היהודי המשיך לשאת את "חזון התקומה", לקיים בלבו את "הקשר עם ארץ מכורתו", ואף לנסות "להגשים [את] החזון" – חזון הגאולה. ניסיונות אלו היו "מצומצמים ומוגבלים, ולרוב נידונים לכישלון". אך למרות שנכשלו מבחינה מעשית, סייעו ניסיונות אלה בשמירת "גחלת התקווה בלב העם היהודי"²¹. במשך מאות בשנים אכן "נכנע העם היהודי לגורלו, לגורל עם מפוזר התלוי בחסד זרים, וסמך רק על מעשי-נסים וביאת המשיח". ורק בשלהי המאה ה- 19, עם ראשיתה של העלייה החלוצית, "באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכולתו היוצרת ובכוחו של האדם היהודי להשתלט על גורלו ולשנות גורל עמו". ²²

כשלושה שבועות לאחר פרסום הצהרת בלפור קבע בן-גוריון: "עלינו להחזיר את העם לארץ – לאחר שהוחזרה לנו הזכות על הארץ" והוסיף אזהרה: "ההיסטוריה אינה ממתינה. ארץ-ישראל לא יהודית חיכתה 1,800 שנה [...] ארץ-ישראל מובטחת לעם היהודי אינה יכולה לחכות 18 שנה בלי יהודים." ומכאן הצורך הדחוף שזיהה כבר אז, בשנת תרע"ח – 1918, "להציג את הגשמת הציונות על סדר-יומו של כל יהודי ויהודי; לקשר את יצירת המולדת המחודשת עם גורלם האישי של המוני ישראל"²³. בחודשים שקדמו להקמת המדינה חרד בן-גוריון להישרדותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ולגורלה של שיבת ציון השלישית. חששותיו נגעו לא רק לגורלם של 600,000 יהודי ארץ ישראל, אלא ל"שאלת קיום מפעל ההצלה והגאולה של העם היהודי כולו [...] שאלת תוחלתם ועתידם של כל שרידי העם היהודי בעולם. ועלינו לשאול את עצמנו: הנוכל לעמוד?"²⁴

היישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה היה קטן מאוד, וגם בשנים שלאחר קום המדינה היהודים בארץ היו מיעוט מכלל יהודי העולם. וכאן עוד הבדל בין שיבת ציון השלישית לקודמתה: בימי הבית הראשון והשני הייתה ארץ-ישראל "מרכז היהדות וראשותה, והפזורה לא הייתה אלא שלוחת המולדת"; היהודים שישבו בארץ ישראל באותן תקופות היו "היהדות המקורית בת-הקבע והמושרשת". ואילו בשיבת ציון של ימינו, וגם לאחר הקמת המדינה' "נתהפך הסדר מעיקרו. העם היהודי היה כולו עַם-תפוצה ופזורה" – ומרבית היהודים ישבו בתפוצות²⁵. וכך הייתה מדינת ישראל "ילידת התפוצות, ולא יולדתה". ומכאן גם ייעודה העיקרי והמרכזי של המדינה – קיבוץ גלויות, שהוא "במידה רבה אבי כל השאיפות והרצונות והצרכים של מדינת ישראל, ובו עומדת ישראל יחידה ובודדה [...] אין לה בדבר עליון זה אף שותף ובן-לוויה אחד בעולם כולו" – פרט ליהודי העולם, כמובן. ²⁶

"עלילת קיבוץ הגלויות" של שיבת ציון השלישית הייתה, כאמור, חסרת תקדים לא רק בתולדות ישראל אלא בהיסטוריה האנושית כולה. קיבוץ גלויות הוא אפוא "החידוש המהפכני של ימינו", ולהמחשת עוצמתו של התהליך ציטט בן-גוריון את קביעתו של "אחד מחכמינו הקדמונים" שאמר: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".²⁷ והוסיף: אז, כאשר נטבעה אמירה זו – קיבוץ הגלויות היה בגדר "חזון לעתיד רחוק, הלכתא למשיחא (=הלכה לימי המשיח)", ורק בימינו נעשה חזון זה "מציאות חיה, דינמית, מהפכנית, המשנה גורלנו בעולם ומַתְנה קיומה, ביטחונה ועתידה של מדינתנו המחודשת." ²⁸

על בני דור המדינה הוטלה "המעמסה הכפולה של שבי ציון הראשונים", אך בקנה מידה גדול "פי כמה". שהרי "לא [את] חומת ירושלים בלבד – אלא [את] שממת הארץ כולה" היה עליהם לבנות ולהפריח. וגם "ללמד קשת ומלאכה" בעת ובעונה אחת ל"רבבות ומאות אלפים של שָׁבֵי גולה, עולים חדשים, "למען יקום עַם שידע לחונן הריסות ארצו ולהגן עליה מפני צר ואויב²⁹." בן-גוריון עמד על ההבחנה בין העולים שהגיעו ארצה לפני קום המדינה לאלו שבאו לאחר הקמתה: לפני הקמת המדינה – "עלו הרבה ציונים", ואילו לאחר הקמתה "עלו בעיקר 'סתם' יהודים". אך בנשימה אחת טרח בן-גוריון לציין, שאין מדובר בגנותם של אותם "סתם יהודים", שהרי אלה גם אלה "בוני הארץ והמדינה", חיים, עובדים ויוצרים בה, ונושאים בעול הגנתה, בניינה וקיומה³⁰. את הקביעה כי "רוב העולים עלו לארץ מחמת השוט" ריכך בן-גוריון בהסבירו "אינני אומר זאת לגנאי", שהרי "דבר זה חל על כולנו". וכך היה, כאמור, גם בימי שיבת ציון מבבל. מאז ומתמיד "קָסַם החזון המשיחי" ליהודים, אך הקמת המדינה העצימה את כוח המשיכה של ארץ ישראל ומילאה "תפקיד רב בעלייה החדשה". ³¹

"יציאת מצרים חדשה" כך הגדיר בן-גוריון את שיבת ציון של ימינו, והוסיף: "ואולי בעיקר למענה באה גם הכרזת המדינה וגם מלחמת הקוממיות". וכבר לפני שישים שנה, הביע בן-גוריון את דאגתו באשר ל"שאלה הגורלית" הנוגעת לעתידה של התפוצה היהודית, בעיקר בארה"ב ובארצות המערב: "התעמוד ביהדותה לאורך ימים? ומה תוכן יהדות זו?" בן-גוריון האמין כי "יהודים שעומדים להצטרף למדינת ישראל, אין חשש לעתידם היהודי"; אך מה יהא על כל אותם יהודים בארה"ב ובשאר ארצות המערב, החשים "מעורים ורוצים להישאר כמעורים בארץ בה הם יושבים [...] היישארו מעורים גם בזיקה לעם היהודי, הם ובניהם ובני בניהם, וכיצד?" בן-גוריון עמד על התהליך הממשי, "בקצב פחות או יותר מהיר" של "התבוללות למעשה, של היבלעות והיטמעות בתוך התרבות הזרה". ולפיכך העמיד את המשך התהליך של שיבת ציון לא על "הכוח הדוחה של הגלות", אלא על "כוחה המושך של מדינת ישראל". ³²

הערות:

דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, תשכ"ט – 1969, הוצאת עם עובד, עמ' 209. החישוב של מניין השנים מאז יציאת מצרים מתייחס לשנה שבה נכתב מאמרו.
דוד בן-גוריון, שדר ליום העצמאות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 159.
דוד בן-גוריון, אבי האומה העברית, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 94 – 95.
בן-גוריון ציטט את קביעתו של פילון, כי כל יהודי התפוצות "חושבים את העיר הקדושה – היא ירושלים – "לעיר מחצבתם."
דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, תש"י – 1950, בתוך: נצח ישראל, עמ' 31; דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, שם, עמ' 116.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צב עמ' ב: "שֶמָנוּ לַקֵץ – וטעו" (במניית השנים עד לקץ הגלות).
דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 209.
דוד בן-גוריון, חוק שירות ביטחון תשי"ב, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 91.
לתפיסתו של בן-גוריון, לא כך היה: "יש יסוד סביר להניח [...] שרוב העם העברי או חלק גדול ממנו ישב בארצו כל הזמן ולא ירד כלל מצרימה" (דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 210).
הכוונה לגל השני של ההגליה לבבל, בעקבות המרד של צדקיהו המלך בבבל, שבמהלך דיכויו נשרף בית המקדש ונחרבה העיר. גלות יהודה הראשונה הייתה כשנתיים קודם לכן, כאשר הגלה נבוכדנאצר את יהויכין מלך יהודה יחד עם כל אנשי חצרו, "אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר" (מלכים ב, כד 14).
דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 209 – 211; דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ג – 1952, עמ' 18 – 19.
דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 210 – 211. ובמקומות אחרים ציין בן-גוריון, כי מספר השבים מבבל היה פחות מ- 50,000 (לדמותו של המלך כורש, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 207; מבצע דורנו ומשימתו, בתוך: נצח ישראל, עמ' 372).
דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, עמ' 30.
כורש הוגדר כמשיח ה' (ישעיהו מה 1) וניצחונותיו כמו גם הכרזתו היו לפי הכתוב בהשראה אלוהית: וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר:" (דברי הימים ב פרק לו 22).
לפי ספר בראשית (טו 13) היה משך השעבוד במצרים – 400 שנה; לפי ספר שמות (יב 40) – 430 שנה; אך לפי מסורת חז"ל – ופירושו רש"י בעקבותיהם - היו בני ישראל במצרים 210 שנה, כמניין רד"ו בגמטרייה (דוד בן-גוריון, יציאת מצרים, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 246 – 247). המילה "רדו" נזכרת בדברי יעקב לאחי יוסף בזמן הרעב בכנען: "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בראשית מב 2).
דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 214 – 218.
דוד בן-גוריון, משטר של פשרה, תשי"א – 1951, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפלגת פועל ארץ--ישראל, תשי"ג – 1952, עמ' 52.
דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, עמ' 30.
דוד בן-גוריון, שדר ליום העצמאות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 157 – 158.
דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 19.
דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, עמ' 31, עמ' 82 – 83.
דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך ראשון, עמ' 3.
כך במאמר שפרסם בשבועון "דער אידישער קעמפער" [="הלוחם היהודי"] של פועלי-ציון באמריקה, שם שהה בן-גוריון לאחר שגורש מן הארץ (יחד עם יצחק בן-צבי) על-ידי השלטונות הטורקיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בתוך: דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון עמ' 52 – 53.
דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, עמ' 74.
בשנת 2010 היה מספר היהודים בעולם 13,428,300. מהם 5.7 מיליון יהודים בישראל ומספר דומה – 5.27 מיליון – בארה"ב. וכך, כמעט 70 שנה אחרי השואה, מספרם של היהודים בעולם עדיין רחוק ממספרם לפניה, כ-16.6 מיליון, אך רוב היהודים אכן יושבים במדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה, תשי"ג – 1953, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 201.
בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים, דף פח עמוד א) מיוחסת אמירה זו לרבי יוחנן, מחשובי האמוראים בארץ ישראל; ואילו בילקוט שמעוני לספר הושע (סימן תקי"ז)– קובץ מדרשים שנערך בימי הביניים – מיוחסת הקביעה לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 18 – 19.
דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, עמ' 40.
דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה – תשי"ז – 1957, בתוך: נצח ישראל, עמ' 217.
דוד בן-גוריון, חוק שירות ביטחון תשי"ב, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 91.
דוד בן-גוריון, עלילות המדינה ומשימותיה, תשט"ו 1955, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 158; זיקה לנצח ישראל, תשי"ד – 1954, שם, עמ' 61. לקראת ציונות מחודשת, תשי"ד – 1954, שם, עמ' 76.