הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > שמואל
ישראל. משרד החינוך



תקציר
המאמר בוחן את נדרה הפרדוקסלי לכאורה של אישה עקרה ששואלת בן מחד ומוכנה למסור אותו לה' מאידך. המאמר מנסה לבחון את הקונפליקט תוך כדי התייחסות לתאוריה הפמניסטית של קרול גיליגן בספרה: "בקול שונה". תוך כדי עיון בסיפורה של חנה, דן המאמר במקומן החברתי הירוד של נשים עקרות בעת העתיקה.



שמואל א' פרק א' – "בן לו היה לי"?
מחברת: חוי לוין


חנה, כיצד אפשר

להסביר נדרך

כל חייך את מייחלת

לקבל בן

ובו זמנית נודרת

למסור אותו לה'?

האקספוזיציה: משולש רומנטי

ספר שמואל פותח בסיפור על משפחה שנהגה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה (פס' 3), מדי שנה בשנה. במסגרת תיאור מנהג הזבח, נפרש לעיני הקוראים סיפור משפחתי, על איש וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה... שהיו לוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה (פס' 1 - 2). המידע החשוב לגביהן הוא שחנה היתה חשוכת ילדים שנים רבות, בעוד שלצרתה היו בנים ובנות. כנאמר: וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים (פס' 1 - 2)... וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ (פס' 4). אמנם, כפי שמודגש, אלקנה אהב את חנה אשתו העקרה כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב (פס' 5), אך למרות זאת חנה חיה במצוקה רבה בגלל עקרותה.

אשר לפנינה, היא, כדמות משנית בסיפור המנוגדת לחנה, מבליטה את מצוקתה של חנה. לא זו בלבד שלפנינה היו ילדים רבים בעוד שלחנה לא היו ילדים כלל, אלא שפנינה, מתוך קנאה על אהבתו של אלקנה לחנה, הכעיסה את צרתה על שאין ביכולתה ללדת (פס' 6). למרות שהדבר חזר שָׁנָה בְשָׁנָה (פס' 7), נראה שחנה לא השיבה לפנינה על התייחסותה זו, כפי שעולה מפסוקי האקספוזיציה שאינם משמיעים כלל את קולה. תחת זאת מוזכר בכייה החוזר והימנעותה מאכילה: כֵּן תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. (פס' 7)

המספר מתאר את הקושי הנפשי של חנה באמצעים שונים. שלוש פעמיים מוזכר שהיא בוכה (פס' 7,8,10), ובפעם השלישית הוא מציע "הצצה" פנימה אל נפשה ומשמיע את בכייה ההולך ומתעצם: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה.

חנה העקרה מתוארת כאישה מרת נפש, אבלה על העדר בנים. בהמשך היא מתארת את עצמה כאִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ (פס' 15) שכל שנותר לה הוא לשפוך את נפשה לפני ה'. דבריה אל אלוהים משקפים את סבלה וכעסה.

על מצוקתה הנפשית ניתן ללמוד בעקיפין גם מן הדברים שאלקנה בעלה מפנה אליה: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (פס' 8). גם לדברי בעלה האוהב חנה אינה משיבה, אינה משמיעה כלל את קולה, ולקורא לא נותר אלא לשער את גודל הכאב, ההשפלה והתסכול המתעצמים שחנה חשה, דווקא מכיוון שלמרות אהבתו, בעלה אינו מבין את כאב עקרותה.

גודל הכאב של חנה על רקע תפיסת העקרות

כדי להבין בעצמנו את גודל הכאב של חנה, עלינו להכיר את הסיפור, על רקע ידיעותינו בנושא הפריון והעקרות בחברה המקראית הפטריארכאלית. נקרא קטע קצר מתוך מאמרה של יאירה אמית, ולמה נתעקרו האמהות? מתוך: קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999, עמ' 127¬-137:

תפקידה העיקרי של האישה בחברה הישראלית הקדומה, כמו בחברות פטריארכליות אחרות, היה לידת ילדים וגידולם [...] במציאות שבה יש לברכת "פרו ורבו" מעמד כל-כך מרכזי, העקרוּת נתפשת כקללה, והאישה העקרה – כמקוללה. למציאות מקוללת זו יש פן פרגמטי-מטריאלי ואין לפרשה רק במונחים רגשיים של מימוש האגו הנשי. העקרות קבעה גם את מעמדה הכלכלי הנחות של האישה בתוך המשפחה. אישה עקרה, לא זו בלבד שלא מימשה את ייעודה במסגרת המשפחה, היא גם נשארה ללא ביטחון כלכלי. במציאות זו, אישה עקרה נחשבה למי שטוב מותה מחייה, כפי שניתן ללמוד מדברי רחל ליעקב: "הבא לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', 1). דברי רחל לאחר לידת יוסף מעידים כי העקרות והעדר בנים נחשבו לחרפה: "אסף אלוהים את חרפתי" (בראשית ל', 23). סבלה של העקרה נבע לא רק משום התייחסות החברה אליה, אלא גם משום היומיום המשפחתי. אך טבעי שחברה השואפת לריבוי בנים, תעודד ריבוי נשים. מצב זה חושף את העקרה לסבל יומיומי בתוך המשפחה. יחסי חנה ופנינה מצבעים על כך שבדרך כלל מעמדה של העקרה בבית מעורער: "וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". המקרה של חנה, שהינה עקרה ובכל זאת אהובה, הוא בבחינת יוצא דופן.

נדרה של חנה – פרדוקס?

מפנה גדול בעלילה מגיע, כאשר חנה נודרת נדר לה' - שבעקבותיו היא אכן זוכה להפוך לאם, זאת לאחר שיזמה את הקדשתו של בנה לה': וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ (פס' 11).

חנה מדברת בכניעה. נראה כי לפנינו אישה הנתונה במצוקה קשה. היא פונה לה' בתואר "ה' צבאות" ומציגה את עצמה שלוש פעמים כ"אמתו". היא לא מבקשת מיד בן, תחילה היא מבקשת שה' יראה את מצוקתה, יזכור אותה ולא ישכח. רק לאחר מכן היא מבקשת בצורה מפורשת מבקשת "זרע אנשים", היא אינה דורשת אלא מתחננת. אם יתקיים תנאי זה, חנה מתחייבת בנדרה למסור לה' את הבן שיוולד לכָּל-יְמֵי חַיָּיו. על מעשה זה של חנה, אומר שמעון בר-אפרת:

"לנדר שנדרה חנה יש אופי פרדוקסלי: כדי לזכות בבן היא נודרת שתוותר עליו. נדר זה מעיד על מצבה הנפשי הנואש"1.

ואכן, נדרה של חנה מעלה שאלה גדולה: כיצד ייתכן שאשה שייחלה כל חייה ללדת ילד, מוסרת אותו לה'?

בכדי לנסות לענות על השאלה, נתבונן בהתפתחות דמותה של חנה, על ידי מעשיה ודבריה במהלך הפרק כולו. בניסיון להבין את המניעים לוויתור של חנה על בנה, נתמקד בעיקר בהאזנה לקולה.

חנה: מ"וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" ל"אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת"

הסיפור בנוי ממצג וארבעה חלקים. חנה, הדמות הראשית בסיפור, מופיעה בכל חלקי הסיפור. מסצנה לסצנה קולה הולך ומתגבר:

הסיפור מתחיל בשיחה בין אלקנה וחנה בה אלקנה הוא הדובר היחיד ואילו חנה שותקת. בהמשך מובאת שיחה בין עלי וחנה בה עלי הוא הדובר הראשי – היוזם את השיחה וחנה עונה לדבריו. לאחר הולדת שמואל שוב ישנה שיחה בין חנה ואלקנה, אלא שכעת חנה היא הדוברת הראשית היוזמת את השיחה ואילו אלקנה הוא העונה לדבריה. לאחר הולדת הבן, שחיכתה לו זמן כה רב, השיחה עשויה להעיד על הקושי של חנה לממש את הנדר, היא אינה מצטרפת לאלקנה בהליכתו ל"זבח הימים", ובכך משהה את מימוש הנדר. למרות הקושי בפרידה מבנה יחידה, מקיימת חנה את אשר הבטיחה, ומבטאת בכך את אומץ לבה ואמינותה.

בסוף הסיפור לאחר שחנה גומלת את שמואל מיניקה, שוב ישנו מפגש בין עלי וחנה, כאשר חנה מגיעה לשילה לקיים את נדרה ולהשיב לה' את הבן שהשאיל לה. עלי הכהן שפגש את חנה בתחילת הסיפור כעקרה כנועה שקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ (פס' 12), פוגש אותה שוב לאחר שהפכה לאם.

כעת היא מציגה את עצמה בפניו כ: אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת (פס' 26)! במפגש זה, המסיים את הסיפור, חנה היא הדוברת הראשית והיחידה, המדברת ברציפות לאורך שלושה פסוקים. הנוכחות של חנה מלאת ביטחון, זאת למרות שהיא הגיעה על-מנת לקיים את נדרה – למסור את שמואל לה' ולהיפרד מבנה האהוב מייד לאחר שסיימה להניק אותו!

בעוד שיש המזהים את מעשיה של חנה כסתירה פנימית - "פרדוקס" בלשונו של בר-אפרת, וכדבריו, רואים בפעולתה תוצאה של ייאוש, אנו נציע כאן הסבר אחר דרך המשך התבוננות, ולמעשה – האזנה לקולה של חנה. לשם כך ניעזר בסעיף הבא בתיאוריות פמיניסטיות, המתבוננות בהתפתחות דמותן של נשים דרך האזנה לקולן הייחודי.

חנה מדברת "בקול שונה"

קולן של הנשים לרוב אינו נשמע ביצירה המקראית, ולרוב הטקסט אינו מציג את האישה המקראית כדמות אוטונומית. מסיבה זו, פעמים רבות לומדים את סיפורי המקרא, כצופים מן החוץ המתבוננים בתמונת העולם הקדום, ללא יכולת ללמוד מסר אישי, רלוונטי, או ראוי לחיקוי. דרך למידה זו עלולה להקשות על הקוראים ולמנוע מהם להתחבר לטקסט וליצור דו-שיח פנימי עם הדברים, שכן הטקסט משקף פעמים רבות ערכים המנוגדים לתפיסת עולמם, כפי שעולה מן התמונה של חיים בחברה פטריארכלית מסורתית, בה מדוכאת דמותה של האישה.

בהקשר זה נקרא קטע מדבריה של קרול גיליגן, מתוך ספרה הידוע "בקול שונה":

"מאריק אריקסון למדתי שאינך יכול לנתק את החיים מההיסטוריה. שתולדות חיים והיסטוריה, פסיכולוגיה ופוליטיקה שזורים זה בזה. כשהקשבתי לנשים שמעתי שוני וגילתי שכאשר לוקחים בחשבון את חיי הנשים, משתנה גם הפסיכולוגיה וגם ההיסטוריה. זה משנה את הקול פשוטו כמשמעו: איך מספרים את הסיפור האנושי וכן מי מספר אותו [...] אני שואלת על קול ומערכת יחסים. ושאלותי הן על תהליכים פסיכולוגיים ותיאוריה, במיוחד תיאוריות שבהן החוויה הגברית נחשבת לכלל החוויה האנושית - תיאוריות המתעלמות מחיי הנשים ומשתיקות את קול הנשים. נוכחתי שבשמירה על אופני ראיה ודיבור כאלה על החיים האנושיים, הגברים אמנם מדלגים על הנשים, אבל הנשים מדלגות על עצמן" (מתוך: קרול גיליגן, "בקול שונה", עמ' 14, 16).

בספרה של אריאלה פרידמן "באה מאהבה – אינטימיות וכוח בזהות הנשית", בפרק הנקרא: "השאגה שמעבר לשתיקה" (עמ' 44 - 46), מסופר על מחקר שנערך בנושא התפתחות הזהות העצמית הנשית, דרך התייחסות לקולן וחשיבתן של נשים. המחקר מציג ארבעה שלבי התפתחות. אלה מקבילים במידה רבה להתפתחות שעוברת חנה בסיפור. קריאת השלבים, תוכל להאיר את דמותה של חנה באור חדש:

שלב ראשון: שתיקה

המחקר מדבר על התנהלות בשתיקה, כהתנהלות המאפיינת נשים צעירות ממעמד נמוך, המגלות תלות מוחלטת בסמכות חיצונית. הן מאופיינות בפאסיביות, תלותיות, ורואות בסמכות כוח בלעדי ושולט. הן חיות בבדידות רבה וחוויותיהן לא זוכות להערכה מצד החברה.

אבחנה זו הולמת את דמותה של חנה, כפי שהיא מתוארת בתחילת הסיפור (בפס' 1¬-7).

שלב שני: הקשבה לקולותיהם של אחרים

המחקר מתאר נשים שהקשיבו לקולות הסמכותיים, הושפעו מן הסמכות השלטת אך לא הזדהו איתה. שלב זה דומה להקשבתה של חנה לדברי אלקנה בפס' 8, ולחוסר התגובה שלה לדבריו.

שלב שלישי: הקול הפנימי – ידע סובייקטיבי

המחקר מדבר על שלב שבו נשים מסתמכות על הידע האינטואיטיבי הפנימי שלהן. גילוי "הקול הפנימי" בא בדרך כלל בעקבות טראומה, או כחלק מהרגשה שאינן יכולות להמשיך עוד בדרך בה חיו. שלב זה מאופיין במעבר מפאסיביות לאקטיביות, משתיקה למחאה.

ה"קול" של הנשים האלה לא תמיד נשמע, אולם הן מדברות גם אם הן אינן משתפות את העולם במחשבותיהן החדשות. הן מדברות לעצמן או ליומניהן. לתהליך זה מתלווה פעמים רבות גם ראשיתה של פעולה, והמעבר לשלב זה כרוך בדרך כלל בתחושת ערך עצמי גבוה יותר. כל זאת בדומה לחנה בפס' 9 - 14. כאשר היא מבינה שעליה לקחת את גורלה בידיה ולנדור נדר לה' - כמוצא אחרון למצוקת עקרותה, היא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ.

שלב רביעי: מיזוג הקול הפנימי והחיצוני

בשלב זה, ישנו חיבור של הידע האישי האינטואיטיבי, עם ידע שנלמד מן החוץ. המאפיין של שלב זה הוא היכולת לשאת סתירות פנימיות, ולוותר על החשיבה בשחור-לבן. במילים אחרות, יכולת לחיות עם קונפליקט. יש בשלב זה מיזוג בין ההקשבה והדיבור, כשההקשבה לאחרים כבר אינה כרוכה בוויתור על הקול הפנימי.

כפי שראינו בפסוקים 15 – 28, חנה הבינה שעליה לשאת את הסתירה הפנימית הגדולה מכל -בכדי להפוך להיות אם, עליה ליצור קשר ישיר עם הסמכות האלוהית ולנדור נדר הטומן בחובו קונפליקט מהותי! קולה הפנימי הזועק להגשמת האימהות, התמזג עם ההקשבה לקולה של הסמכות הדתית. התפתחות זו היא שאיפשרה לה לענות לדברי עלי הכהן ולהבהיר לו שהשיפוט שלו כלפיה אינו נכון.

לאחר שחנה הרתה סוף סוף וילדה בן, היא קוראת לבנה בשם המבהיר את מודעותה לקיום נדרה, וזמניות הקשר בינה לבין בנה הרך. בהמשך, חנה הופכת להיות הדוברת הראשית היוזמת את השיחה עם בעלה. בשיחה זו היא מבהירה לראשונה את רגשותיה ואת צרכיה.

לבסוף, חנה כדוברת הראשית והיחידה, ניצבת בפני עלי כאישה, כאם, הבטוחה בעצמה ובמעשיה, למרות הקונפליקט הנורא הטמון בהם.

סוף הסיפור: HAPPY END ?

חלק נוסף של הסיפור מצוי בשמואל א' פרק ב' פס' 18 - 21 . חלק זה משמש כחתימה או אחרית דבר, והוא מקביל למצג, מפני שגם בו מוזכרים מאורעות, שחזרו ונשנו מדי שנה בשנה:

וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל-בֵּיתוֹ; וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי, עֵלִי הַכֹּהֵן [...] וּשְׁמוּאֵל, מְשָׁרֵת אֶת-פְּנֵי ה': נַעַר, חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת-אִישָׁהּ, לִזְבֹּחַ, אֶת-זֶבַח הַיָּמִים כ וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת-אֶלְקָנָה וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה, אֲשֶׁר שָׁאַל לַה'; וְהָלְכוּ לִמְקוֹמו: כִּי-פָקַד ה' אֶת-חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה-בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל, עִם-ה'.

שייכותו של קטע זה לסיפור הלידה וההקדשה ניכרת בעזרת העניינים והביטויים המזכירים את הסיפור הקודם. השורש שא"ל חוזר פעמיים בקטע זה של פרק ב', כפי שחזר גם בפרק א':

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר [...] וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. (א' 17)

וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו (א' 20)

וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ (א' 27)

הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַה' (א' 28)

תַּחַת הַשְּׁאֵלָה, אֲשֶׁר שָׁאַל לַה' (ב' 20)

השימוש התכוף בשורש שא"ל רומז באמצעות הצליל לשם שמואל. בשם זה עשוי להיות רמז הן ייחודו והן לייעודו של שמואל. הוא נולד כשאול מאל, וחייו יוקדשו לעבודת האל. בשמו של שמואל ישנו גם דמיון צלילי מסוים בין 'שאל' לשם שילה. חנה שאלה (ביקשה) את שמואל מה' בשילה, והיא משאילה אותו שוב לה' בשילה.

כמו כן בולט בתחילת הסיפור ובסופו גם השימוש הרב במלות זמן בכלל ובמלה 'יום' בפרט: וַיְהִי הַיּוֹם (א' 4); כָּל יְמֵי חַיָּיו (א' 11); לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים (א' 20); כָּל-הַיָּמִים (א' 28) לִזְבֹּחַ לַה' אֶת-זֶבַח הַיָּמִים (א' 21); לִזְבֹּחַ אֶת-זֶבַח הַיָּמִים (ב' 19). הזמן הוא גורם חשוב בסיפור, שכן מצד אחד חוזרים ונשנים בו מדי שנה בשנה אותם מצבים ואותם מאורעות (זמן מחזורי), ומצד אחר חלים בו שינויים קיצוניים (זמן קווי). בהתייחס למוטיב הזמן, בולט בפרק א' בפסוק 22, הניגוד בין הזמן הקצר עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר, לזמן הארוך וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם. בעוד שהנער היה ברשות האם תקופה קצרה בלבד, אנו מבינים שהוא יהיה ברשות האל למשך כָּל-יְמֵי חַיָּיו, כפי שהתחייבה חנה בנדרה.

עניין נוסף הוא החזרה על הביטוי מִיָּמִים יָמִימָה (א' 3; ב' 19): בתחילת הסיפור חנה היתה נתונה במצב קשה, שהתרחש באופן קבוע, מִיָּמִים יָמִימָה (א' 3), כאשר אלקנה עלה עם משפחתו לזבח בשילה. בסוף הסיפור, כשחנה הפכה לאם, החלה היא בעצמה להעלות מִיָּמִים יָמִימָה, מְעִיל קָטֹן לבנה (ב' 19) כביטוי לאהבתה. עניין זה מסיים בנימה חיובית ומפויסת את תיאור המצב הקשה שבו היתה נתונה חנה.

בבואנו לשאול האם סיום סיפורה של חנה הוא סיום משמח, נוכל להיעזר בכתוב: כִּי-פָקַד ה' אֶת-חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה-בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל, עִם-ה' (פס' 21). חנה, שלקחה את גורלה בידיה, נגאלה מקללת עקרותה ובורכה ע"י ה' בבנים ובנות. במקביל שמואל בנה הקָטֹן הולך וגדל עִם-ה'! ויחד עם זאת הסצנה הנוגעת ללב, של המעיל שקיבל שמואל מאימו, מבטאת את כאב ניתוקו ממנה, אותו הוא יישא במהלך חייו. על כך נאמר בבראשית רבא:

"וכשם שאדם הולך כך הוא בא... כשם שהוא הולך לבוש כך הוא בא לבוש. ממי את למד? משמואל שראה אותו שאול, מהו אומר לאשה [בעלת האוב]: 'מה תוארו?' ותאמר (שמואל א' כ"ח) 'איש זקן והוא עוטה מעיל', שכך היה לבוש, שנאמר (שמואל א' ב') 'ומעיל קטן תעשה לו אמו'" (בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צה, א).

לפי חלק מהפרשנים, שמואל היה בן שנתיים בלבד, כשאמו נפרדה ממנו והביאה אותו לעלי הכהן, במשכן שבשילה. הפסוקים מתארים פריט אחד, קטן, שסימל עבורו את ביתו המרוחק, המעיל הקטן שעשתה לו אימו, המסמל יותר מכל את הניתוק שלו מהבית. שמואל גדל להיות מנהיגם של ישראל, אך המעיל המבטא את הקשר עם אמו, נשאר איתו גם לאחר מותו (שמואל א' כ"ח 14), ולנו הוא מעיד על פצע הפרידה מאמו, שככל הנראה המשיך ללוות אותו כל ימי חייו.

נסיים בשיר המבטא באופן מרגש את כל מהלך חייו של שמואל.

וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ... (שמואל א' ב' 20) / תיקון חצות2

נספח

קטע ממאמרה של יאירה אמית "ולמה נתעקרו האימהות", עם הדגשת הנושאים הקשורים לעקרותה של חנה:

יאירה אמית, ולמה נתעקרו האמהות? מתוך: קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999, עמ' 127¬-137

היחס של החברה הקדומה לעקרות, הוא כנגע נשי בעיקרו, או כנגע שבראש ובראשונה אפשר להטיל על נשים את האחריות בגינו...

במקרה של נשים עקרות, מעמדן נפגע הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית, לכן אין תימה שהנשים... מצטיירות בהקשר זה כפגועות וכמי שיש להושיען.

תפקידה העיקרי של האישה בחברה הישראלית הקדומה, כמו בחברות פטריארכליות אחרות, היה לידת ילדים וגידולם. ריבוי ילדים היה אמצעי של הישרדות במלחמת הקיום האכזרית. לפיכך אין לתמוה שהברכה הראשונה שבה בירך ה' את המין האנושי, לאחר היבראם זכר ונקבה, היתה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". גם אין לתמוה שבמציאות שבה יש לברכת "פרו ורבו" מעמד כל-כך מרכזי, העקרות נתפשת כקללה, והאישה העקרה – כמקוללה.

למציאות מקוללת זו יש פן פרגמטי-מטריאלי ואין לפרשה רק במונחים רגשיים של מימוש האגו הנשי. העקרות קבעה גם את מעמדה הכלכלי הנחות של האישה בתוך המשפחה. אישה עקרה, לא זו בלבד שלא מימשה את ייעודה במסגרת המשפחה, היא גם נשארה ללא ביטחון כלכלי. אם בעלה נפטר, ולה אין בנים, היא תלויה באחי הבעל או בבני האישה הצרה. ייתכן שהיא אף נאלצה לחזור לבית אביה, ואז היא מפסיקה להיות חלק מבית האב של בעלה, והופכת להיות תלויה בבית האב שלה, שאותו למעשה עזבה...

במציאות זו, אישה עקרה נחשבה למי שטוב מותה מחייה, כפי שניתן ללמוד מדברי רחל ליעקב: "הבא לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', 1). דברי רחל לאחר לידת יוסף מעידים כי העקרות והעדר בנים נחשבו לחרפה: "אסף אלוהים את חרפתי" (בראשית ל', 23).

סבלה של העקרה נבע לא רק משום התייחסות החברה אליה, אלא גם משום היומיום המשפחתי. אך טבעי שחברה השואפת לריבוי בנים, תעודד ריבוי נשים. מצב זה חושף את העקרה לסבל יומיומי בתוך המשפחה. יחסי חנה ופנינה מצבעים על כך שבדרך כלל מעמדה של העקרה בבית מעורער: "וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". המקרה של חנה, שהינה עקרה ובכל זאת אהובה, הוא בבחינת יוצא דופן, ולכן המספר מדגיש כי אף שלפנינה היו הרבה ילדים, אלקנה אהב את חנה: "ולחנה ייתן מנה אחת אפיים כי את חנה אהב, וה' סגר רחמה"...

הפוריות באדם, כמו הפוריות בכלל, היא בתחום שליטתו של אלוהי ישראל. כל הריון ולידה הם פרי רצונו של האל, ככתוב אצל חנה: "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה', ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן" (שמואל-א', א', 19 – 20). ביאה שאחריתה הולדה היא משום שהאל זכר ורצה.

ביבליוגרפיה

  • יאירה אמית, ולמה נתעקרו האמהות? מתוך: קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999, עמ' 127¬-137

  • שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל – פירוש לספר שמואל א, ת"א 1996

  • קרול גיליגן – בקול שונה – התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, ספרית פועלים, 1995
  • אריאלה פרידמן – באה מאהבה – אינטימיות וכוח בזהות הנשית, הקיבוץ המאוחד 1997
  • השיר מתוך האתר: www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=6413

הערות:

  1. מקרא לישראל – שמואל א, ת"א 1996, עמ' 47
  2. מתוך: www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=6413, פרטי הכותב לא נמסרו

ביבליוגרפיה:
כותר: שמואל א' פרק א' – "בן לו היה לי"?
מחברת: לוין, חוי
שם  הפרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית